למודי ד' קצז

מלא מערלותיהן של ישראל וכו' אלמא משמע דמהול וי"ל דמעמד הר סיני קודם נזיפתן היה והיו מלין עד שעת נזיפה ומדרשי אגדה ס"ל כמ"ד בגמרין דטעמא דלא מהול משום רוח צפונית דנזופין היו עכ"ד כלו' ולא כאידך טעמא דמשום חולשא דאורחא דא"ה אפי' במעמד הר סיני ערלים היו מה"ט וכן נרא' כדאמר בפ' ר"ע יום ראשון מ"ט לא אמר להו משום חולשא דאורחא ע"ש. ולהריטב"א ז"ל יש לחלק וכ"ז דוחק בדברי הרא"ם ז"ל. ומה שהק' הרב שע"ה על דברי רש"י בפ' האשה ע"ש. כבר כתבנו ליישב כפי מה שמחלק הרב חי' הלכות ז"ל. ומה שתי' הוא ז"ל וכתב דלפ"ז זכינו לדין וכו' ע"ש. לע"ד הא לא דמיא כלל דשאני איזמל שהי' בידו להביאו מע"ש והיה נמול בשבת אבל כאיב לי' עיניה בע"פ אע"פ שהי' יכול למולו מצפרא מ"מ לא הוה ס"ד כי הוא יכאיב ליה עיניה אבל איזמל ודאי הי"ל לאסוקי אדעתי' מע"ש וזה ברור. ואני תמה על רש"י ז"ל הנז' שכתב שם וז"ל וליכא למי' משום כרת דערל זכר אשר לא ימול וכו' דמילה דדחיא שבת בזמנ' וקטן לאו בר כרת הוא ע"ש. דבפר"א דמילה דף ק"ל ע"ב פירשה לזו כך שכתב שם בד"ה שלא ר"א ומחלוקתו וכו' ושלא ברצון החולקים עליו דאסרו דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם באיסור שבת אף במקום כרת ע"ש. הרי דאדרבנן דפליגי אדר"א קאי ועלה קאמר העמידו דבריהם אף במקום כרת ובפ"ק דיבמות דף ה' חשיב למילה שדוחה שבת שכן כרת אע"ג דבזמנה איירי וה"ט דמצות כרת היא וכן בדין דאלו לרש"י שבפ' האשה מנ"ל לרבא לאתויי ראיה מהברייתא דילמא ברייתא מיירי בשבת דעלמא ועיין פירש"י דברכות די"ט ע"ב ד"ה ושמע וכו' ועיין בזבחים דף ק' ובפירש"י שם ע"ש. וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שהביא פיר"ת דערל דמתני' מחמת פחד הוא דבר ממהל הוא אבל מתו אחיו אוכל דערלות שלא בזמנ' הוא ואינה מעכבת וא"ת טומטום יאכל י"ל שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר ממהל הוא וקטן שחלצתו חמה כיון שאם לא חלצתו בר ממהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה אלו דבריו ונרא' שהוא ט"ס וצ"ל וקטן שאחזתו חמה כיון שאם חלצתו וכו' וכן הוא לשון הרמב"ן ז"ל שם ע"ש וגם הלשון חסר הוא וצריך להגיהו ע"פ דברי הרשב"א והריטב"א ז"ל תלמידיו ועדיין צריכין למודעי בביאור דברי הרשב"א. ונרא' כי מ"ש בערל שמתו אחיו דערלות שלא בזמנ' הוא לאו למימר דהא פשיטא לן דאוכל לפיר"ת דהא ודאי היינו דמבעיא לי' לר"ח בערלות שלא בזמנ' אי מעכבא אלא דכלפי מאי דק' לרש"י דתפשוט ליה ממתני' דמעכבא לפיכך בא ר"ת לפ' מתני' דאיירי בערל דבר ממהל אבל במתו אחיו יש פנים לומר שאוכל דממתני' לא מיפשטא די"ל דוקא מחמת פחד אבל מתו אחיו אפשר שאוכל ובעיין לא איפשטא וכמ"ש הרשב"א גופי' בשמעתי' ומעתה למאי דקאמר בגמ' דחלצתו חמה דלאו בר ממהל לא מעכבא לכאורה ק"ל לפיר"ת דא"כ תפשוט בעיין דהא נמי ערלות שלא בזמנה ולא מעכבא ואין לחלק כמו שחילק הרשב"א לפירש"י בראש דבריו בין עכובא דגופיה לעיכובא דמילת זכריו דשאני התם דאיהו גופי' לא חזי לממהל משום סכנ' אלא שבאת לפוסלו משום דדכותי' בר ממהל מש"ה שפיר י"ל בין ערלות דגופי' דמהני לן הך ס' ובערלות דאחריני לא כיון דהשתא לאו בר ממהל והמול לו כל זכר אמר רחמנא אבל לפי' ר"ת דמאי דלאו בר ממהל הוא הא דחלצתו חמה וה"ט דלא מעכבא א"כ ה"נ ערלות דגופיה כיון דטעמא דמתני' דאינו אוכל הוא משום דבר ממהל הוא ואפשר דלא ס"ל להרשב"א לחלק בכך לפיר"ת ולכן תי' כיון שאם חלצתו בר ממהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה הוא כלומר ולא דמי לערלות שלא בזמנ' דלא בר ממהל בשום ענין אבל הכא איכא למימר לאידך גיסא דבערלות דידי' אפשר דלא אכיל ומיקרי ערל דבר ממהל הוא ומעכבתו בגופי' אלא דכלפי ערלות דאחריני דהמול לו כל זכר אמר רחמנא והשתא לאו בר ממהל הוא מש"ה לא מעכבא ביה ודברי הריטב"א ז"ל בזה הן מתפרשות ע"ד זה אלא דאיהו ז"ל אתי עלה מטעם אחר ע"ש

ומדי דברי אמרתי אעלה על אר"ש מ"ש בגמ' כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ופירש"י ומצות מיל' מוטלת עליהם ועיין מ"ש הרב חי' הלכות ומ"ש דמשמע בפ' החולץ דמילת עבדים מעכבת בה ע"ש. לא מכרעא דדילמא משום דמשמע לי' ומלתה אותו חובה שצריך שימול ואינו רשאי לקיים לו עבדים כדתניא במכילתא מש"ה מתמה עבד איש ולא עבד אשה דדוחק הוא לומר דלא קאי אלא אאז יאכל בו ולענין דמילת עבדיו מעכבת דדוקא איש ולא אשה דמשמע איש אכול' מלתא. ותו דלמעוטי אשה שאין מעכב מילת עבדים אימא דהא פשיטא ליה כיון דאינה מצווה למול בנה והמול לו כל זכר אמר רחמנא מאן דרמיא עליה מצות מילה מעכבתו ואם נאמר דבעבד אשה קושטא הוא דאשה מחייבא לממהלי' דבדידי' תלי וכן בדין דהא מק' הוא דאמעיטא ממילת בנה וא"כ עבדיה מיהא חייבת בהן והיינו דמתמה עבד איש וכו' ומעתה א"כ הוא מנ"ל במילת זכרים דלא מחייבא איהי דמעכבת' בפסח. ולעד"נ לפי מ"ש התוס' בפ' אין מעמידין דף כ"ז ע"א דלרב דאמר מילה פסולה באשה צ"ל דאצטריך אותו ולא אות' כפשטי' למעוטי מחיובא דמילת עצמה יש לנו לומר דהא מיהא מחייבא לאהדורי למולו. ואח"כ מצאתי במכילתא דתניא וכל עבד איש אין לי אלא עבד איש עבד אשה מנין ת"ל מקנת כסף מ"מ והרי זה כדברי מהרש"א ז"ל ומ"מ יש לדחות כמ"ש מעיקרא. ודעת מרן כ"מ ז"ל פ"ה דק"פ דין ו' לפי מ"ש שם להרמב"ם ז"ל נהפוך הוא מדברי מהרש"א ז"ל ע"ש. ודברי הרמב"ם מבוארים הם כפי גירסא שבידינו במכילתא וכדכתיבנא וס"ל לרבינו ז"ל דמדאצטריך לרבויי אשה דמעכבא מילת עבדים מכלל דאי לאו קרא הו"א לא מעכבא א"כ לקטן דלא אתרבי ס' הוא דלא מעכב דאי לא לישמעי' רבותא דאתרבי קטן דאף שאינו בר חיובא מעכבת וכ"ש אשה לפיכך כ' רבינו של קטן דלא מעכבא ומדלא נקט רבותא באשה ש"מ דבאשה מיהא מעכבא כדברי מהרש"א. אמנם לדברי מרן לא ידעתי למה לא כ' רבינו אשה נמי גם לא ידעתי איך תתיישב גירסתו עם סוגיא דהחולץ שהביא מהרש"א ז"ל וצ"ע. ונראה שדעת מרן היא דרבי' ראה דברי המכילתא בקטן ולא באשה מפני סוגיא דהחולץ. א"ק דאכתי מאי פריך התם בהחולץ ורבנן ולימא למעוטי קטן וצ"ע. ואח"כ ראיתי להרב שאגת אריה סי' נ"ג שכ"כ וע"ש שהאריך ונעלם ממנו דברי מהרש"א הנז' ע"ש. וראיתי למהר"י עיאש ז"ל בספר מטה יהודה נדפס מחדש בי"ד סי' ש"ה שהק' לדברי הרדב"ז ז"ל בתשו' כ"י שכתב דאונן שיש לו מילה וא"א לקבור מתו ולמול בו ביום הו"ל לאב כמאן דליתי' דקי"ל ב"ד מלין אותו בזמנו ואין ממתינין לאב וכו' ע"ש. שהוק' לו מסוגיין עש"ב. ולע"ד לא שמא מתייא דשאני אונן דא"א לו לעשות שתיהן אבל הכא כל היום ממתינין לו אם יצא שכל היום מצות האב הוא ולכך כשיצאו בין אכילה לעשיה ולא מלוהו מעכבתו לאכיל' ובט' מיהא היא מצות ב"ד אבל מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א דמיל' דין ב' אין נראה כדברי הרדב"ז ז"ל אלא דוקא בעבר האב ולא מל אבל נאנס אכתי על האב רמיא ולא על ב"ד וע"ש

ודע דהומ"ל בגמ' דמשכחת לה ביומא דעיבא א"נ בשבת ולא מצאו איזמל אלא בין עשייה לאכיל' ואין ראיה מעתה למ"ש הרב שאגת ארי' בסימן נ"ה מכאן ע"ש. ותו דלהמשך בין עשייה לאכיל' ודאי מילתא דלא שכיחא הוא. גם הראי' שהביא מההיא דמשוך ע"ש לא מכרעא וכמבואר: