למודי ד' קצד

וז"ל והר"ן ב"ר תי' דהכא בשעת שעקר לאו קיים עשה דמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצוה ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מילה לא גמרה עד דפרע וכו' ע"ש ומעתה לה"ה ז"ל לא מקרי בעידנא כשמתעסק וזו היא דמת ר"י ז"ל דודאי עיקר העשה הוא גמר טהרתו ולכשיזו עליו וכי שחטיה קעקר ללאו דשילוח. וז"ל הריטב"א ז"ל בחי' לפ' אלו מציאות דף ל"א גבי לדבר מצוה מנין וכו' והכא בעידנא דקמעקר ללאו דלא תקח לא מקיים עשה דטהרת מצורע ע"ש וזו היא ג"כ דעת התוס' להדיא בפ' השולח דף מ"א ע"א ד"ה לישא וכו' וברפ"ק דחגיג' דף ב' ע"ב ע"ש ועיין ביבין שמועה כלל שנ"ב ועיין להרב מגילה ספר סוף לאוין ק"ן ע"ש. עיין מ"ש הרב שמע יעקב ז"ל פ' וארא בשם ה"ה ז"ל דלא דק ומה שהק' שם דברי הר"ן ז"ל אהדדי ע"ש. נלע"ד דהר"ן ז"ל ס"ל דכשהית' עומדת בפתח ב"ה עסיקינן וע"ש בנימקי ז"ל. שו"ר להרב אורים גדולים ז"ל ס' בשלח שכת' בדעת ר"י כדכתיב' ע"ש והרב דינא דחיי ז"ל בלאוין ק"ן לא ראה דבריהם דפ' תמיד נשחט ע"ש. וראיתי להרב מ"ק ז"ל פ"ג דחמץ ומצה שכת' וז"ל ע"ק לתי' הר"ם דבעידנא מיקרי מאחר שאין יכול לשורפו בלי טלטול וכמ"ש פי"א דאביד' וכו' והק' המ"מ דהול"ל שאינו בעידנא ע"ש ועם זה א"ש דמיקרי בעידנא אבל לא יתכן זה דבפ"ק די"ט אמרי' בעידנא דעביד כתישה לא מקיים עשה דכיסוי וכו' הרי לא מקרי בעידנא ושפיר הק' שם המ"מ אלו דבריו ז"ל. וע"ע מה שהק' לטעם ההגהות שם בדף קכ"ח ע"ב ע"ש ולא ראה הרב דברי הנמקי ז"ל במקומן דהא דכתישה לא דמיא אלא לבהרת ועבודה שכ' הנמקי שם ועש"ב

לימוד קצט כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט דק"פ דין ז' המאכיל כזית מן הפסח וכו' למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר ה"ז עובר בל"ת ואינו לוקה וכו' ואין מאכילין ממנו לגוי אפי' לגר תושב ושכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו והראב"ד ז"ל כ' ואפי' לישראל שאינו מומנה במו אע"פ שהוא תושבו ושכירו ולכך בא מדרשו וא"צ לגר תושב שהוא ערל עכ"ד ונראה שכונתו דלר"א דפסק רבינו כמותו בפ"ז דתרומות גם הראב"ד לא השיגו שם לדידיה מיתוקם קרא לתושב ושכיר בלא מינהו עמו ומ"מ לגופו א"צ דהא מלפי אכלו תכוסו נפקא וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל ליישב לרבינו ז"ל. ולע"ד היא גופה דעת הראב"ד ז"ל ובא לפ' הכתוב דמשמע תושב ושכיר ישראל דומיא דתושב ושכיר דתרומה והסמ"ג בלאוין שנ"ד כ' וז"ל לפי ענין זה אין פי' כתושב ושכיר האמור בתרומ' ע"ש וכיון דכן ק' למה לא יאכל בפסח דהא לא קני ליה רבי' מדגבי תרומה לא אכיל כדקאמר בגמרא ואי משום דאצטריך לג"ש מ"מ איך כ' שקר לאפנויי לג"ש כמו שהק' התו' שם ע"ש לפיכך מתרץ הראב"ד ז"ל דקרא מיירי בשלא נמנה עמו ומ"מ לגופיה לא אצטריך דמתכוסו קרא נפקא ואע"פ שהוא תושבו ושכירו לא עדיף מבנו ובתו הגדולים ומש"ה הוה מופנה לג"ש וכ"כ מהרש"א ז"ל בכונת הראב"ד ז"ל בתוס' שם ד"ה אלמא ע"ש אלא שמ"ש משמו שלא יאכל אלא בהמנאת רבו ע"ש אין זה בפי' הר"א ז"ל ואפשר שר"ל שלא בהמנאת רבו על עצמו אלא שצריך המנאת רבו עליו מדעתו וכמ"ש רבינו פ"ח מהל' אלו דין ח' ע"ש ונקט כן משום דהמנאת רבו שכתבו שם התו' הוא המנאת רבו לעצמו ולאפוקי המנאת אחרים וזהו שכ' כעבד כנעני ועיין להרב לח"ם ז"ל מה שהקשה להראב"ד ז"ל ע"ש. ומ"ש הר"א ז"ל וא"צ לגר תושב שהוא ערל ר"ל א"צ לידחק לאוקמי קרא לגר תושב שהוא ערל ולומר דמ"מ הוי יתירא דלא גרע מערל ובן נכר כמ"ש התו' דזה דוחק דצ"ל דתושב ושכיר דפסח אין עניינו כתושב ושכיר דתרומה כמ"ש הסמ"ג ז"ל לפי' ר"י ע"ש. ומ"ש מרן הכ"מ ז"ל לרבינו דאתא לתושב ושכיר גבעוני או ישמעאלי מהול או לגר שמל ולא טבל כדאיתא בפ' הערל ע"ש. הם דברים תמוהים דגבעוני וערבי מהול אידחיא לה בגמ' משום דלאו מולין נינהו ואפשר דשיגרת לישנא הוא ואיידי דגר שמל ולא טבל נקט אינך ולפי מ"ש הרא"ם ז"ל פ' בא דגר שמל וכו' לפי אוקמתא דערבי מהול וכו' קאמר נתישבו דברי מרן ז"ל ופש"ב. והרב לח"ם ז"ל הק' למרן ז"ל דרבינו קאמר בהיפך דאתא לעכו"ם וגר תושב ושכיר ע"ש. ולא דק דמרן ז"ל לא כ' קטן והשמיטה מלשונו בכונה מפני שלא יסבול לשון רבינו בקטן אך מרבי מהול וגר שמל וכו' יש להעמיסו בלשון רבינו אלא שקיצר. ומ"ש דרבינו קאמר דאתא לעכו"ם וכו' לא דק שהרי רבינו כ' ואין מאכילין ממנו לעכו"ם אפי' גר תושב וכו' שנאמר תושב וכו' ואי מפ' ליה רבינו בעכו"ם ממש מאי אפי' ודוחק לומר שהוא תושבו ושכירו דא"ה הו"ל למנקט בהאי לישנא אלא ודאי דמפ' רבינו תושב ושכיר במהול או שנתגייר וקיצר רבינו ונקט לישנא דקרא וכך פי' הרא"ם ז"ל בדברי רבינו ז"ל ויש לתמוה על הרב שלא ראהו. ומה שהקשה לרבינו שפ' בפ"ז דתרומות כר"א דבפי"ב מאיסורי ביאה כ' דגר שמל ולא טבל אינו גר ובפ"א דמילה כ' דקטן שנולד מהול צריך להטיף וכו' ע"ש. אפשר לי לומר דס"ל לרבינו דה"ט דכיון דלאו גר מעליא הוא לא אצטריך תושב ושכיר לכך דגוי גמור הוא וכך הקשה הרשב"א ז"ל בחי' וז"ל אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקס' אינו גר עד שימול ויטבול ק"ל אם כן היינו גוי ואע"פ שמל הרי הוא כערל דהו"ל כערבי מהול ע"ש מ"ש. וה"נ לקטן כיון דצריך להטיף וכו' הרי הוא כערל ולא גרע מכל ערל וכו' ודקאמר בגמ' ור"א לטעמיה וכו' קושטא קאמר דהכי שמעינן לר"א בגר ומש"ה נקט נמי בקטן וקס' וכו' אך למרן ז"ל הדבר תמוה דהא לר"א קרא יתירא דתושב ושכיר לג"ש הוא דאתא ורבינו בהל' תרומות פ' כר"א וכן ק' להרא"ם ז"ל ואפשר דס"ל למרן דרבינו כר"ע ס"ל וכ"כ מהרש"א ז"ל שה דף ע"ד בתוס' ד"ה אונן וכו' ע"ש וג"ש דנקט אורחא דמלתא הוא ובפ"ב מחגיגה פ' רבינו דערל כטמא וכ"כ מרן ז"ל בפ"ג דמעשר שני ע"ש וכך יש ליישב דברי הסמ"ג ז"ל ושלא כדברי הרב לח"ם ז"ל בפ"ב דחגיגה ע"ש. ועדיין קשה מ"ש מרן דמותכוסו נפקא דהר"א ז"ל מישב זה באומרו אע"פ שהוא תושבו ושכירותו אי מהת' ל"ת מנ"ל וצ"ע. (וי"ל דס"ל דאי ללאו מאי אריא דכתביה בהדי תושב ושכיר גבי תכוסו הול"ל לאו ואנכי לא ידעתי דעת מרן בכוונת הר"א דהוי לי' להק' לו מה שהקשה לו ה' לח"ם]. ומ"ש מרן ז"ל ועוד דאזהרת ערל אתא לערל ישראל שהוא עצמו מוזהר מלאכול ותושב ושכיר אתא להזהיר ישראל שלא יאכילנו וכו' ע"ש. הן אמת שרבינו מפ' כן לקרא דבן נכר ודתושב ושכיר והדבר ברור דהשתא לק"מ דמערל נפקא אך ק' עלי לומר כן שא"כ מהו זה שאמר בגמ' ואצטריך למכתב ערל ואצטריך למכתב בן נכר וכו' והלא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי דערל אתא לערל ישראל עצמו שהוא מוזהר מלאכול ובן נכר אתא להזהיר ישראל שלא יאכילנו כמ"ש רבינו. ותו דאהאי לאו לקי ואהאי לאו לא לקי כמ"ש רבינו ולזה י"ל דה"ק כיון דהיינו ערל היינו בן נכר לכתוב תרוייהו בחד לישנא ואנא ידענא דחד לאזהר' עצמו ואידך להזהירו על אחרים מלהאכילן ומש"ה מצריך תרוייהו. עי"ל דרבינו ס"ל כמ"ש התוס' בפ' ע"פ דף ק"כ דמצו עביד צריכותא. אך את הדבר הקשה א"כ למה דחקו בגמ' אליבא דר"ע האי תושב ושכיר מאי עביד ליה לוקמה בפשיטות בגוי ערל ולא נפקא מערל כיון דאתא להזהיר שלא יאכילנו ותו ק' לר"א מנ"ל דמופנה אימא דאתא להכי. ולזה י"ל דס"ל לרבינו דדחיקא ליה לר"א לאוקמה קרא בגוי דלא הוי דומיא דתושב ושכיר דתרומ' וכדכתיבנא ומש"ה אוקמה בישראל וס"ל לרבינו דכתב שקר כדי לאפנויי ולא חש לקושית התוס'. וא"ת א"ה מאי קא' בגמ' ור"א לטעמיה וכו' לישני דלא ניחא ליה לאוקמי קרא אלא