למודי ד' קצג

וכנראה מדברי הרב שכנה"ג דמלה קאי הרב ז"ל וכדכתיבנא בעניותין הלא מראש ובשבת דעלמא לא קיימא ללמוד אלא בשבת הסמוכה לי"ד ומש"ה הוא אסר לה בטלטול וכ"נ ממה שלא צידד הרב שיורי ז"ל להתיר אלא משום דחזיא לדרשא ויליף לה מגט ולא כ' בפשיטות ה"ט דחזיא להתלמד אלא נראה משום דאשב' דעלמא קאי שאינו עשוי להתלמד לצאת אלא סמוך לקריאה ולא דמי לשופר שיועיל תלמודו לזמן מרובה וא"ת אדאסר לן הרב מטעמא דלא חזיא לקרות בה בשבת שחל בי"ד משום דרבה לישרי לן מר משום דחזיא להתלמד בחל י"ג בשבת וי"ל שיש ללמוד מדבר שבחובה דעיקרא לחובה עבידא ואריך טפי ממה שנלמוד מי"ג באדר שאינו דבר שבחובה זה נלע"ד ליישב לדעתו ז"ל. ולפי דרכנו למדנו דמותר להתלמד בכל שבת אם ירצה ללמוד ובטלטול לא מתסרא וכדכתיבנא בעניותינו ואפי' בשבת הסמוכ' לי"ד מותר להתלמד ואע"פ שה"ה ז"ל מחלק בין שבת של ר"ה לשבת דעלמא וכ' שכן נר' מהירושלמי ע"ש הנה הר"ן והרמב"ן ז"ל במלחמות חולקים בזה דדוקא בשבת של ר"ה הוא דשרי ולא בשבת אחרת וראיתם מהירוש'. וכבר הרב פר"ח ז"ל תמה על ה"ה ז"ל מהירוש' ע"ש וכ"כ מדברי ה"ר אפרים ז"ל שכ' הר"ן ז"ל ע"ש וכ"נ מלשון ריא"ז ז"ל וכ"מ מלשון הטור ז"ל בס"ס תקפ"ח דבשבת של ר"ה איירי ומדברי הרמב"ם ז"ל אין הכרע די"ל דלרבותא נקט שבת דעלמא ולאפוקי מדהרמב"ן והר"ן ז"ל וכ"כ מרן בכ"מ ז"ל וכ"כ בתשב"ץ ז"ל ח"ב סי' קצ"ח ועיין שם שהוכיח מהירוש' כדעת הרמב"ן והר"ן ז"ל ע"ש ולפי זה נרא' דדוקא בשופר דאיכא שבות דתקיעה ולכן יש להתיר בשבת זו משבת אחרת שהרי הותרה שבות זה בתקיעה די"ט גופה ברם אי אתינן לאסור מטעם גזירה כיון שאין בלימוד גזיר' זו כמו שכתבו ז"ל מ"ל שבת זו מ"ל אחרת. עוד נלע"ד שלא אמר' הרב המגיד ז"ל אלא משום טעמא דכתב הר"ן ז"ל שהקרן נשמע לרבים ולכן חוששין לשמא יאמרו וכו' אבל בלא"ה ל"ש ודו"ק כנ"ל

לימוד קצו כתבו התוס' ז"ל בר"פ הערל דף ע' ע"א ד"ה איש איש וז"ל אע"ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח ע"ש והכונה משום די"ל דשאני זכריו שבידו למולן ורמיא חיובא עליה משא"כ ערלות דגופיה דל"מ לממהל משום שמתו אחיו הו"א דלא מעכבא ודקאמר בגמרא לקמן מי איכא מידו דערלות דגופיה לא מעכבא ביה דאחריני מעכבא היינו כלפי מאי דבעי למימר דנימא ג"ש לערלו' דאחריני באה ובו דכל ערל לא יאכל בו למשרי ערלות דגופיה מש"ה קאמר דמסתב' לאוקמי אפכא וזה ברור ובהכי א"ש מה שתמה הרא"ם ז"ל פ' בא לר"א דלמ"ל וכל ערל השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו מיבעי' ע"ש מ"ש ומדברי התוס' הללו מבואר כדכתיב' ואח"כ ראיתי בתוס' הרא"ש ז"ל שם כ' וז"ל מי איכא מידי וכו' ונ"ל דמש"ה אצטריך כל ערל לא יאכל בו דאי לא כתביה הו"א אע"ג דמיל' זכריו ועבדיו מעכבתו היינו משום שמוטל עליו למולן ויכול אבל מתו אחיו מחמת מילה והוא פטור מלמול הו"א שיאכל ומ"מ כיון דאיכא למילף תרומ' מפסח לענין ערל שלא יאכל בתרומ' או שמילת עבדיו מעכבתו מסתבר טפי לאוקמי בערלות גופיה אלו דבריו ז"ל והדברים ברורים. ומ"ש הרא"ם ז"ל שם דס"ל לר"א דרשאי הרב לקיים לו עבדים ערלים ע"ש. אנכי הרואה במכילתא ושם נאמר רא"א אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים שנאמר ומלת אותו אז יאכל בו ע"ש. ומה שהקשה לר"א אני תמה דבהדיא קאמר ר"א במכילתא מת"ל ומלתה אותו הרי שהיו לפניו עבדים ערלים מנין אתה אומר שאם רצה למולן ולהאכילן ת"ל ומלתה וכו' ע"ש והוא עצמו כ"כ בסמוך לזה בשם המכילתא ע"ש ומעתה תרתי שמעינן לר"א מקרא ומלתה אותו חובה שאין רשאי לקיימו ערל וגם שאם תמולהו להאכילו פסח אוכל ואצטריך אז יאכל בו למשרי עבד בפסח ולפ"ז גם מה שתירץ לר"י אין מתיישב וכמבואר אלא שמדברי רש"י שם בהך שמעת' בד"ה ומילת זכריו ועבדיו וכו' ע"ש נרא' מפורש כדברי הרא"ם ז"ל ע"ש. וראיתי להרב שע"ה ז"ל ה' ק"פ שהק' לו דתק' ליה לר"א נמי דלמ"ל כל ערל וכו' דת"ל ממילת עבדיו דל"פ ר"א כמ"ש התו' בר"פ הערל ע"ש ולפי הגי' שהביא מהר"ם ז"ל ע"ש ניחא. ולע"ד גי' שבידינו עיקר וכ"כ בתו' הרא"ש ז"ל וז"ל אבל לא פריך לר"א אלא מזכריו ע"ש ומ"מ הדברים תמוהים דנהי דמודה ר"א דאז יקרב לעשות אאב קאי מ"מ היינו דוקא בגר שנתגייר אבל ישראל עדיף ואין מילת זכריו מעכבתו ולא מילת עבדיו וכ"נ מדתניא במכילתא מגיד שמילת עבדיו וכו' מילת זכריו מנין נאמר כאן אז וכו' ע"ש והא למ"ל ג"ש דהכתיב להדיא המול לו כל זכר ואז יקרב וכו' ואהך קרא דהמול לו וכו' תניא נמי הכי מגיד שמילת זכריו וכו' מילת עבדיו מנין נאמר כאן אז וכו' ע"ש אלא ודאי דהא כדאיתיה והא כדאיתיה דהתם בגר איירי קרא והשתא לר"א מזכריו דגר היכי פריך מה להלן מילת זכריו דגר אסור בתרומ' מיעקרא ומ"מ לפי המכילתא לק"מ קושית הרב הנז' דלמה לא הוק' לו לר"א גם מה שהק' לתי' הרא"ם ז"ל לר"י ע"ש לק"מ דכיון דר"א ס"ל דאין מילת עבדיו מעכבת א"כ ודאי מילת זכריו נמי לא מעכבא דהא לת"ק דר"א לא יליף מילת זכריו אלא מאז אז ג"ש מגר ולר"א אז יאכל בו העבד ומש"ה לא ק"ל להרא"ם לר"א אלא לר"י וממילת עבדיו דאלו ממילת זכריו גם לר"י לק"מ דהתם בגר איירי ולא ילפינן מניה לישראל בג"ש אלא אחרי דמפרשי' אז יאכל בו האדון ומש"ה לא ק"ל אלא ממילת עבדיו דהוא עיקר ומפרק לה דאי לאו כל ערל הו"א אז יאכל בו העבד ואין מילת עבדיו מעכבת וה"ה מילת זכריו וכר"א מש"ה כתיב כל ערל וכו' וזה דבר ברור ודברי התוס' והרא"ש ז"ל תמוהים וצ"ע ומה שהק' הרב שע"ה לגי' מהר"ם ז"ל מההיא דפ' האשה ע"ש. טפי הי"ל להק' מסוגיין דקיימא כולה לר"א ומסיק אמר קרא אז יאכל בו בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת וכו' ואי לר"א אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת למ"ל בו דהא לקמן קאמר השתא דאמרת בו לדרשא וכו' ועד השתא לר"א קיימי' ולדידיה בו מאי דריש בי' ועכ"ל דמודה במיל' זכריו ובו דכתיב גבי עבדים אא"ע לגופו תנהו לזכריו וכמ"ש שם מהרש"א ז"ל ולפ"ז ניחא גי' תוס' שבידינו דמסוגיין מוכח דלית לי' כברייתא דמכילתא הנז'. וראיתי למהר"ם מלובלין ז"ל שפי' כונת התוס' שכתבו אף על גב דמילת זכריו בע"א וגם לפי' לק"מ מה שהקש' הרא"ם לר"י דאימא דס"ל כר"ע דמאיש איש יליף לה וכבר נתברר כונתם מדברי הרא"ש ז"ל כדכתי'

לימוד קצח כתבו התוס' ז"ל בפ' תמיד נשחט דנ"ט ע"א ד"ה אתי עשה וכו' וז"ל ובשילוח הקן דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח וכו' ע"ש. והרב יבין שמועה הק' ע"ז דהתם בעידנא הוא ומ"ש בדרך הא' אין לו טעם וכמו שדחה הוא ז"ל אך מה שדחה עוד שם באומרו דאי חיישת להכי וכו' ע"ש. הוא תמוה דלגבי ל"ת ודאי לא אכפת לן בעשה אם הוא אלים אם לאו. ומ"ש בדרך ב' לע"ד אינו מחוור דלא ממעטי' אלא היכא דמעקר ללאו ועדיין לא נתקיים העשה שנמצא שיש זמן שעובר ועדיין לא נראה קיום העשה אך אמנם היכא דקיים העשה ובא אח"כ לעקור העשה הקל כדי להיות קיום העשה החמור שכבר קיימו נשא' בקיומו מי יימר דלא מיקרי בעידנא ולעד"ן שדברי ר"י ז"ל ברורים הם עפ"י שיטת ה"ה ז"ל פי"א דאבידה שתמה על מ"ש בגמר' דלא אתי עשה דאבידה ודחי ל"ת ועשה דטומאה דת"ל דבעי' בעידנא ואפי' עומדת האביד' על פתח בית הקברות לא מקיים עשה עד דמהד' לה למרה ע"ש והרב הנמקי ז"ל כ' לדעת זו בפ' אלו מציאות דלרוחא דמלתא נקט עשה ול"ת. עוד כתב שם