למודי ד' קצ

ע"א דת"ר לא תלין פעולת שכיר וכו' יכזל אפילו אין לו ת"ל אתך שיש אתך ע"ש. וכיון דלא חייבתו תורה אלא כשיש לו מינה כשאין לו לא יאבד כל ממונו וימכור מטלטליו וקרקעותיו וכל כיוצא אבל אין לומר דאין לו דקתני כלל כלל לא אבל יש לו מטלטלין עכ"פ יאבדם כדי לפורעו דהכתיב אתך והא ליכא. ותו דאי להא פשיטא דלא קעבר בבל תלין אלא דמ"מ ישלם אח"כ כשיש לו. וכן נראה ממ"ש רש"י שם דף קי"א ע"א ד"ה מידע ידעי וכו' ודוק שם ס"ד הרב החינוך הכי משמע ליה בודאי פי' אין לו. ומעתה אין זה חידוש היכא דרחמנא לא אסר אלא בשאתו פעולת שכיר ולא שיאבד ממונו אם אין לו דבכה"ג פקע מניה לאו דבל תלין וזהו שכתב הרב החינוך שם שלא חייב הכתוב אלא כשיש לו בביתו וכו' אבל אם אינו יכול לפורעו וכו' לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה עכ"ד. ור"ל לפי הנראה לפרש כך בלשון אין לו דברייתא והרב ז"ל בא לו בקצר' כמנהגו הטוב ועיין מ"ש שם סי' רל"ח ע"ש. ושו"ר לה"ה ז"ל בפי"א משכירות דין ד' שכתב וז"ל ופי' שלא היה לו מעות בעין ע"ש: וראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' בח' הא' סימן קמ"ה נשאל ע"ז והשיב דאף באיסורא דרבנן יכלה ממונו ולא יעבור ע"ש. וע"ע שם סי' קנ"ב בזה. ועיין בתשו' בח"ג נדפס בקרב שנים סי' תל"ה ויש לחלק וע"ש

לימוד קצו נסתפקתי בפורים שחל במוצאי שבת אם מותר לש"ץ לסדר המגילה בשבת להתלמד אם יש בזה משום גזרה דרבה שמא יעבירנו וכו': ולכאורה היה מקום לאסור ממ"ש בגמ' פ"ק דמגיל' דף ג' ע"א מ"ד נגזור משום דרבה קמ"ל ופירש"י נגזור דרשא אטו קריא' ע"ש. ואי שרי להתלמד שלא גזרו אלא בקריא' דחובה היכי ס"ד לגזור דרשא אטו קריאה דהשתא קריאה גופה אמרת לא דרשא מיבעיא ואפשר לומר שהדרשא מצוה בה טפי מלהתלמד א"נ ס"ד דניגזור **(אי"ש וצ"ל ה"נ שהדרשא מצוה בה טפי דמדאשמעי' היתר דרשא נשמע כ"ש קריאה וא"כ הכל הולך אל מקום א' ואלו נסתכל בעין יפה בל' רש"י האחר סמוך ונר' שהוזקק לכתוב ומעמידין מתורגמן לדרוש ברבים לא הי' צריך לזה ולא לראות מעיקרא שום מקום לאסור ודברי הרב רצוף אהבה כמה רחוקים הם מפירש"י ולא מכוונים לדברי ריא"ז ולא יש להוכיח מהם כלום ברם מדברי ריא"ז שכ' להדיא ודורשין בה משמע כ"כ להתיר דהאפשר לומ' שמטלטלת וניקרית סרוגין לדורש' ואפ"ה אסור לקרות' להתלמד כמו שחילק המחבר לקמן להרב עולת שבת יש"ב כתיב:)** וליתסר נמי קריאה דלהתלמד דהוה בכלל גזירה דרבה קמ"ל שלא גזרו אלא בקריאה דלצאת אבל מידי אחרינא לא ולפי מ"ש הרב רצוף אהבה ז"ל שם בגמ' בתי' ב' נרא' דיש מקום לאסור אך פירש"י אינו מכוון לפי'. ברם דברי ריא"ז ז"ל בשה"ג שם נראין כדבריו שכ' וז"ל ואע"פ שאין קורין המגי' בשבת דורשין בה בשבת ואין לחוש שמא יעבירנו בר"ה עכ"ד ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם ע"ש

וראיתי מ"ש רש"י ז"ל שם בע"ב בד"ה הכל חייב הילך לשונו ומתוך שהוא מחוייב בדבר הוא בהול לצאת י"ח ע"ש. ונרא' מדבריו דליתא לזו דרבה אלא בקריא' דחובה דמתוך שבהול לצאת יעבירנה ומעת' בלהתלמד דליתא לה"ט לית בה נמי משום לתא דרבה ונר' שהזקיקו ז"ל לזה לישנא דהכל חייבין דלישנא יתירא הוא לזה כתב דטעמא קאמר דמתוך וכו' ולאפוקי אם היה באפשר שאין חיוב קריא' זו רמיא אלא אש"ץ דוקא והוא המוציא שבזה לא הי' מקום לגזירה זו בשביל יחיד וז"ש **(אי"ש מן הראוי לומר ומ"ש ולכך ודאי שרש"י לא רמז מזה כלום וכ"ש לתרץ על המילה ותמהני שאחר שהוכיח באשיטות מה לו לסיים בחבית ולא להסתייע מהר"ן גופיה בפשיטות נמי. איברא מדברי רבה גופיה מלישנא דהכל יכול להוכיח להתיר נמי דבר שאינו שוה בכל אלא דלא תימא דלא גזרו בשביל יחיד דאין לה ענין הכא דאי כל יחיד ויחיד הבא לקרות אתי לאעבורי למה לא גזרי' עליו ועוד מה יענה בט"מ דחל ז' שלו בע"פ שחל בשבת דגזור עליו והוא בא' אלא היינו דמשמע דוקא דבר הנוהג בכל אמרי' אי אפשר דכ"ע בקיאין ושמא איזה מהם שאינו בקי יכשל מחמת שהוא בהול והיינו טעמא דהזאה ושכן היה מן הראוי נמי לגזור גם במיל' והשתא שפיר דייקי' מינה לאפוקי מלתא דלא שייכא בכ"ע כי אם באיזה יחידים וכ"ש שהם ש"צ ויודעי ספר דאפשר ואפשר דכולם בקיאים לא גזור. ואנא דאמרי שגם הר"ן מפרש לה הכי אלא דאפ"ה קשיתיה מילה ותירץ מה שתירץ ועם כל זאת יכול לדחות וגו' אמת דכל כי האי בעי' לעיקר הגזיר' אבל אפשר כשגזרו על קריאה דחובה מילתא בטעמא לא פלוג ואסרו את כל קריאה ואף שאינ' בכל ואינה בחובה. ואולם המחבר שם את כל פניו נגד רש"י ז"ל ופתח בחובה ופנה אל הכל וכשבא לחלק לא זכר מהחוב' כלל ואף גם זאת הנה כל זה לא יצדק אלא בט"ו שחל בשבת דשם הוא דגזור ואפשר דלא פלוג כמו ביצה בכלל פירות הנושרים אבל שאר שבתות מה יש לנו מה לטעון עליהם כלום ועוד יש לי מלים בכל ענין זה נהרא נהרא ופשטי' י"שב כתיב:)** ומתוך שמחוייב ר"ל כל א' וא' דאלישנא דהכל קאי רש"י ז"ל. ואפשר שהוק' לו אמילה כמו שהוק' התוס' ומפרק לה דמתוך שהכל חייבין הוא בהול לצאת וליכא דמדכרי ליה משא"כ במילה כמו שכך תי' הר"ן ז"ל בר"פ י"ט דר"ה ע"ש ומ"מ דינא יתיב באתרי' דכל להתלמד דליתא אלא ביחידין ולאו כ"ע ש"צ נינהו לא גזרו בשביל יחיד וא"נ משום דאיכא דמדכרו ליה דאין הכל טרודין דומיא דמילה שכ' הר"ן ז"ל. ואיברא הנה מקום אתי לחלק דשאני מילה כי לעולם לא משכחת דתיחול גזר' דרבה בשום אופן דהא ודאי מדכרו לי' משא"כ במגי' כיון דבעיקר' דמלתא מצאה הגזירה מקום לנוח בקריאה דחובה י"ל שלעולם גם ליחידים הכל היו בכלל זו ולא פלוג רבנן

ואנכי חזון הרביתי להרב עולת שבת סי' ש"ח ס"ק י"ג שכ' וז"ל אם מותר המגילה בטלטול יש להסתפק כיון דשבת לאו זמן קריאת המגי' הוא ונראה כיון דקי"ל דמגיל' ברוה"ק נאמרה בכלל כתבי הקדש הוא ומותר בטלטול ובכנה"ג מה"ב נסתפק ע"ש. וכ"כ הרב אליה רבה ז"ל שם ע"ש. אך לא ידעתי מה יענה הרב לטעם הא' שכתב כיון דשבת לאו זמן קריאת המגי' הוא דהא בפ' הניזקין דף ס' אמרו בספ' דאפטרתא דאי לאו דשרי למקרי ביה הי' נאסר בטלטול ע"ש. והרב הנז' מייתי לה התם סמוך ונראה בס"ק י"א ע"ש ודוחק לחלק בין אם כשהאיסור הוא מחמת הס' כס' דאפטרתא ובין כשהאיסור מחמת היום כמגיל' דלענין טלטול אין טעם לחלק בכך. ותו דהר"ן ז"ל בס"פ לולב הגזול אמתני' דמקבלת אשה וכו' כ' דבי"ט שחל בשבת בזמן שאין נוטלין לולב אסור לטלטלו. ולכ"נ דס"ל להרב ז"ל דמותר להתלמד בה ומעתה החילוק מבואר דמגי' שאני דנהי דלא חזיא בשבת לקריא' של חובה הא מיהא חזיא להתלמד ולא דמיא לס' דאגדתא ולולב. ומ"מ יש לדחות דה"ט משום דחזיא לדרוש מתוכה דבהא ודאי לא שייכא גזרה דרבה ברם להתלמד כדי לצאת י"ח אפשר דיש בו ג"כ משום לתא דרבה והיינו דמדמה לה לכתבי הקדש דחזי לדרוש מתוכן. ומה שהק' הרב שם בס"ק י"א לטעמו של הר"ן ז"ל מפ' הניזקין כונתו להק' דהרי הוזכר איסור בכתבי הקדש וא"כ הי"ל לומ' בכתבי הקדש