למודי ד' קפט

מתוך לא מוכח מידי דלשמואל הוא שכ"כ אמנם לר"י יש מקום לומר דחייש לה"ט גם במצוה דרבנן גרידא. וכן נראה מדברי הרא"ם בחי' לסמ"ג בהל' סוכה שכתב וז"ל ואע"ג דלולב בשאר ימים אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דמברך ומזכיר ש"ש בדרך עבירה מנאץ הוא מ"ל במצוה דרבנן מ"ל במצוה דאוריי' עכ"ל וע"ע שם בס' המאור ע"ש

ומ"ש ויתיישב מ"ש הפר"ח ז"ל בא"ח סי' תע"ג סס"א וכו' ע"ש. ולא ידעתי מה הוק' לו דבפשיטות י"ל דכיון דקי"ל כר"י דאף בדרבנן חייש לעה"ב מש"ה לא נפיק במרור גזול וכ"כ הוא ז"ל לפי דרכו דקי"ל כר"י. ובר מן דין דברי הפר"ח ז"ל אינו ענין לזה כלל דהרב ז"ל טעמא טעים משום דאתקש למצה ואע"ג דמרור בזה"ז דרבנן מ"מ אתקש למצה כעין דאורייתא כמ"ש הרב ז"ל משמא דגמ' ע"ש ולא אתי עלה מה"ט דמה"ב דמה"ט גם במצה גופה למ"ל טעמא דכ' הרא"ש ז"ל בפ' כ"ש דנ"ל מג"ש דלחם לחם ע"ש ות"ל מה"ט דמה"ב: ומה שהק' מדפריך בפ"ג שאכלו אדר"א ששחרר עבדו והא מה"ב ע"ש. והלא תפלה היא מדרבנן ע"ש. כ"ז הוא לפי שיטתו אמנם לפי מ"ש לק"מ דכיון דקי"ל כר"י דגם במצוה דרבנן גמורה חייש למה"ב מעתה ק"ל שפיר והא מה"ב. וגם לפי שיטתו לע"ד לק"מ דה"מ דלא חיישינן אלא אחרי שנעשית העביר' אמנם להתיר העבירה לכתחי' בשביל מצוה דרבנן הא ליכא למ"ד דאין להתיר לו מטעם דהוי מה"ב והיינו דפריך התם אדר"א איך שחררו לכתחיל' להשלימו לעשר' והא מה"ב הוא ומשני מצוה דרבים שאני דבהא אפילו לכתחיל' אומרים לו חטוא וזה ברור ולפ"ז ל"ק מה שהק' להרא"ש ז"ל שהוכיח דהל' כר"י מדפריך בפ"ג שאכלו והא מה"ב ע"ש והרי הוא כמבואר

ואפשר עוד שהתוס' בסוכה ס"ל דהא דהשלימו לעשר' הוא משום פ' זכור דאורייתא וכמ"ש הרא"ש בפ' ג' שאכלו ע"ש. ואפשר שגם זו היא דעת ה"ג ז"ל ול"ק מה שהק' עליו התוס' והרא"ש ז"ל ע"ש. או אפשר דס"ל לה"ג כמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לפרק השולח דעשה דלעולם בהם וכו' אסמכתא הוא ומדרבנן ע"ש. שו"ר בת"ה סי' ק"ח שכ"כ כדכתיב' מעיקרא לס' ה"ג ע"ש

לימוד קצה כתב הרשב"א ז"ל בחי' פ"ק דב"ק דף ט' ע"ב וז"ל מהא דאמרי' אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב כוליה ביתיה משמע דאפי' למצו' עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחוייב לתת אפי' שליש ממונו וכו' וכ' הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני וכו' וכן אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש אמר הרב שלא אמרו אלא במ"ע בשוא"ת אבל במצות ל"ת אפי' כל ממונו עכ"ד. והביאו מרן הב"י א"ח סי' תרנ"ו ע"ש. והביאו הרב המפה שם ע"ש

וראיתי להרב מוצל מאש סימן מ"ה שהק' דאיך א"כ חייבה תורה שבועה למודה מקצת בשביל ממון התובע הלא כיון שהוא יודע שהלה נשבע לשקר קעבר אלפני עור וכן נמי מה שתקנו בחנוני על פנקסו ששניהם נשבעים הרי ודאי יש כאן שבועת שוא ומפרק לה שכיון שס"ס זהו רשע וגזלן שגוזל ממון חבירו אינו עובר המשביעו והלעיטהו לרשע וכו' ע"ש ולע"ד ק' הדבר לאומרו אב"א ס' אב"א גמרא דאטו מי שאכל שום וריחו נודף זכו' ואם ראהו שעוש' עבירה הותר לו להעבירו עבירה אחרת אתמהא ומי ירשיע יותר מנכרי ואפ"ה ישראל שהושיט לו אמ"ה קעבר אלפני כדאמר פ"ק דעכו"ם ובנדרים דף ס"ב ע"ש. ויש מקום לחלק בזה דשבועה שאני דאיכא דררא דממונא אלא שאין נר' כן ממ"ש שם והלכה פסוקה כרשב"ג דאמר פ"ה דמ"ש הלעיטהו לרשע וכו' ע"ש. ומה שהכריח ממ"ש רש"י פ' כל הנשבעין טעמא משום דעבר אלפני לא מכרעא דהשתא דהתירתו תורה הדבר ברור דאין בו לתא דלפני עור אלא מיהו אנן הכי קשיא לן דרחמנא היכי דחי לאיסור לאו זה משום ממון. והנרא' אלי דדוקא לגבי שבועה משום דלעונש ניתנה בפרוע פרעות משום דכתיב בה לא ינקה ולכך הטילה עליו שבוע' מפני גזילו ול"ו ניתנה פריעה מפני חומר שבה וכלתו את עציו ואת אבניו. ואפשר לי לומר דשני שבוע' שאין ברורה שהלה נשבע לשוא דאימור אשתלי מלוה ואין זוכר מה שהלוהו ומה שפרעו ולגבי מלוה נמי יש לתלות בשכחה ג"כ והאדם בשבוע' פרט לאנוס ואפי' אחר כ"ד לגבי התרא' אמרי אשתליין כדתניא פ' הי' בודקין התריתם בו תכ"ד ובפ' אלו נערות דף ל"ג ע"א ע"ש. ואע"ג דפסלינן לחשוד ולא אמרינן אשתליין לא דמיא דדוקא למסור לו שבועה אחרת אבל להשביעו מתחלה ולעבור אלפני ודאי משבעינן ותלינן בשכחה משום פסידא דמלוה ועיין להרשב"א ז"ל בתשו' סימן תע"ר ע"ש. וע"ש בשלטי הגבורים פ' כל הנשבעין דף של"ב ע"ב ע"ש. ומ"ש הרב הנז' דרשב"ג אומר וכו' לא ידענא איזה מקומה. ומה שדחה שם לראיית המרדכי ז"ל בהגהתו לפ"ק דמציעא שכתב בדין חנוני על פנקסו דאין משביעין אלא בזא"ז לא בב"א ומייתי לה מהא דב' שבילין דפ"ק דפסחים דבב"א ד"ה טמאים ותהי בה הרב ז"ל דשאני התם שאף לשואלים עצמם הדבר בס' אבל הכא כל א' טוען ברי לי עכ"ד. אנכי לא ידעתי מה הוק' לו דמה יתן ומה יוסיף מה שהדבר בס' לשואלים כיון שמן הדין ס' טומא' בר"ה טהור ואנן לא תליא בדידהו אלא שבבאו לישאל בב"א טמאים וטעמא משום דמיחזי כחוכא להורות לשניהם לטהרם והא' מהם ודאי טמא יקרא אבל בזא"ז אע"פ שלשואלים עצמם הדבר בס' מ"מ טהורין וה"ג ההיא דחנוני כשבאים לפנינו להשביעם ע"פ טענתם הרי ודאי שבועה של א' מהם יצתה לשוא ומה יושיענו זה שנאמר שכל א' טוען בריא הלא שבועת האחד מכחשת חברתה. ס"ד קצרה דעתי מהכיל דברי הרב בזה וצ"ע

עוד כתב הרב שם וז"ל ועוד בשלמא התם אזלינן לחומרא ואמרינן ששניהם טמאים כמ"ש התוס' שם דמדאורייתא שניהם טהורין וכו' אבל הכא מאי חומרא איכא בין בב"א בזא"ז כיון שס"ס שניהם נשבעין ונוטלין מאי חומרא איכא וא"כ מה הפסיד הרמאי אלו דברי הרב ז"ל. וגם זו לא אדע שכול והלא דברים ק"ו השתא ומה התם דאיכא חומרא וקולא מטהורים לטמאים ואפ"ה משום דבב"א אין שייך לומר טהורים אף שמן התור' טהורין הן מ"מ מדרבנן טימאוהו מה"ט א"כ כ"ש שלענין שבוע' דבדידן תליא מלתא דאנן משבעינן לי' ואין כאן נ"מ בין בב"א בין בזא"ז ואפשר לתקוני להשביעם בזא"ז שהדבר ברור שצריך מה"ט להשביעם זא"ז משום דבב"א מחזו כשקרא ואע"פ שלא הפסיד לא מה"ט אתינן עלה. ומ"מ יש לדחות קצת ראייתו של המרדכי דשאני התם דליכא רמאות ושפיר עבדינן תקנתא להחמיר בב"א לטמאן אבל הכא שטענת שניהם מכחשת אהדדי העמידו על הדבר על שורת הדין דתקנתא לרשיעי לא עבדינן ואפילו בב"א נשבעין ואפשר דהיא היא מה שדחה הרב ז"ל בקמייתא

כתב עוד על מ"ש הרב החינוך ס' תצא גבי ש"ש וז"ל אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום אא"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה ע"ש. וכתב עליו הרב הנז' והוא חידוש גדול בעיני דהניחא לענין העשה יכול לקיימו ביום אחר לפורעו אבל מ"מ לאו דלא תביא עליו השמש הרי עובר ונ"ל דגם לענין הלאו כיון שניתן לתשלומין אינו בדין שיאבד כל ממונו כיון שיכול לתקנו אח"כ ועדיין צ"ע עכ"ד. ואפשר לחלק שלא כתב הרשב"א אלא בלאוין של איסור אבל בלאוין של ממון כיון דממון ניתן למחילה אינו בדין לאבד כל ממונו. ואיברא דדברי הרב החינוך הוא תלמוד ערוך בפ' המקבל דף קי"ב