למודי ד' יט

ליה אהאי ק"ו דנימא דיו ריש דינא מהיכא יליף לה מנבילה מה נבילה טומאת ערב אף ט"מ וכו' ולזה כתב רבי' בס"ד למודו מחמת עצמו והיינו מסוף דינא והיינו דסמיך אמה מצינו וכה"ג אמרי' בכמה דוכתי. שו"ר להרב החבי"ב ז"ל בשיירי כנה"ג א"ח בליקוטי הרמב"ם ז"ל שעמד על דברי מרן ז"ל הללו ועיין במ"ש המש"ל ז"ל שדבריו תמוהים ע"ש ועי' בס' מוצל מאש דף י"ד סי' ך' מ"ס בזה ע"ש וצ"ע

ודע שכתב הרב החבי"ב ז"ל בס' שיירי כנה"ג בשם ס' צפחת המים דלגבי שמים עמ"ה דאמרי' ק"ו לשכינה י"ד יום ע"ש ולפ"ז ניחא לי מה שהק' הרב מגילת ספר ז"ל לאוין מ' על מה שהק' הסמ"ג שלמה לא דן מרע"ה ק"ו למגדף ממקלל והק' הרב דאעמ"ה ע"ש ולפ"ז לק"מ. ולע"ד לפי מ"ש התוס' בספ"ד מיתות דף ס"ו ע"א ד"ה גמר לק"מ מה שהק' הסמ"ג ע"ש. ומיהו הראיה שכתב צפחת המים לא מכרעא דדוקא עונש לכרת ומיתה ומלקות א"ע אבל לא לנזיפה וזמנה. תדע דבפ' ן' סורר דע"ד אהא דיליף ר"ש לעובד ע"ז שניתן להצילו בנפשו מק"ו פריך וכי עמ"ה ע"ש וראיתי להרב ארעא דרבנן ז"ל שהשיגו ע"ש ועיין עוד מ"ש הרב גופי הלכות בשם הרשב"א ז"ל בתורת הבית מ"ש בשם הראב"ד ז"ל ועיין בפ' ן' סורר דע"ג ע"א ובהשגות הרמב"ן ז"ל בס' המצות די"ו ע"ב ודף ך' ובחי' הרשב"א ז"ל ריש מס' נדרים דף ג' ע"א ובהמגיה לס' מש"ל דף ק"ט ע"ד ובהרב פר"ח סי' תמ"ב ע"ש

לימוד ז כתב הרב ה"ע הטעם דאעמ"ה משום דפעמים אדם דן ק"ו פריכ' ולאו אדעתי' לפי שק"ו ניתן לידרש מעצמו ע"ש ומהרש"א ז"ל בפ"ד מיתות דס"ד ע"ב נתן טעם משום דאיכא למימר שזה שעשה עביר' חמור' אינו מתכפר בעונש המפו' בקלה ממנה ע"ש ונר' שטעם מספיק הוא נמי לאין מזהירין מ"ה דדוקא להלקותו אבל להמיתו מזהירין כמ"ש התו' בר"פ הנחנקין בד"ה הא בבנו וכו' ע"ש ודאמרי' בפ"ק דמכות גבי אחותו בת אביו ובת אמו דאין מזהירין מ"ה התם נמי כיון דכרת הוא שפיר אתיא אזהרה למלקו' דכרת לא בעיא אזהרה עיין ריש הלוקין וזהו כוונתם שמ"ש דה"מ להלקותו דאיכא עונש בעצמו אלא מיהו הא ק"ל דבר"פ הנשרפים מהדר לאשכוחי אזהרה לבתו למאי דתני אבוה דר' אבין עונש מבת איש כהן דאמאי לא נ"ל מק"ו דאביי דהתם דאף דס"ל כרבא דאעמ"ה מ"מ אזהר' להמיתו מיהא מזהירין ונ"ל עיקר בכונתם ע"פ דרך הרמב"ם ז"ל בס' המצות דמשום עונש מפו' מ"ה וכן הבין הרב יבין שמועה דף מ"א ע"ש ודעת הרמב"ם ז"ל כבר ישבנו עם זאת הסוגיא במ"א ע"ש מיהו ודאי עדיין ק' לפי מ"ש התו' ר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וכו' ע"ש וצ"ע

מיהו ודאי למ"ד עמ"ה דע"כ לית ליה האי טעמא דמהרש"א ז"ל ובאזהרה מיהא מודה כדאיתא בס"פ הלוקין דאפי' למ"ד עונשין אין מזהירין ע"ש טעמו פגמו גם לטעם הרב ה"ע ז"ל למ"ד עונשין ליתא להאי טעמא. מיהו הא קשיא לן לדברי מהרש"א ז"ל מדאמרי' בפ"ק דתמורה דף ט' ע"א לאביי טוב בטוב אתי בק"ו מטוב ברע ופריך וכי עמ"ה ומשני מיגרע גרע וכו' דלאו דינא הוא אלא גילוי מילתא ע"ש בפירש"י ז"ל ומכיון דטעמא דאעמ"ה הוא משום דלא תסגי ליה בכפרה מאי משני א"כ מיגרע וכו' ואימא דמ"ה לא תסגי ליה במלקו' כיון דחמור מטב"ר ועוד קשיא עליה מדאמרי' בר"פ הנשרפי' גבי בתו מאנוסתו לאביי דגילוי מילתא בעלמא הוא מבת בתו ע"ש ואימא דבתו לא תסגי ליה בשריפה. וכבר ראינו לומר דלא כתב כן מהרש"א ז"ל אלא לרבא דלית ליה כה"ג גילוי מילת' דפליג התם אדאביי שהרי ה"נ לא כתב כן מהרש"א ז"ל למ"ד עמ"ה וכדכתיבנא וגם לפ"מ דקי"ל אעמ"ה אפי' במ"מ כמ"ש במ"א ליתא לה"ט אלא שכ"ז ה"ל לפרש. ונ"ל ליישב ההיא דתמורה ע"פ מה שכתבנו במ"א ליישב פירש"י ז"ל בריש הנשרפין אההיא סוגיא דתמורה והוא דל"ק התם לאביי דהוי גילוי מילת' אלא משום דקרא טעמא טעים דכתיב התם כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש דרחמנא קפיד אמידי דקדש ע"ש בפירש"י ז"ל והשת' א"ש דכיון דקרא מילתא בטעמא קאמר אזלינן בתר טעמא והכל נכלל בכתוב וא"כ ליכא למימר התם לא תסגי ליה וכו' וההיא דהנשרפי' י"ל דהתם ליכא למימר דבתו לא תסגי ליה בשריפה דכיון דאשכחן באיהי דבתה כבת בתה ולא מצינו שהחמיר בבתה יותר מבת בתה ה"נ באיהו. אלא שק' אכתי מפ"ד מיתות דנ"ד דאמרי' התם גבי בא על אביו חייב שתים ומייתי לה מק"ו מאחי אביו בגילוי מילתא אליבא דאביי ע"ש ואמאי נימא דאביו לא תסגי לי' בתרתי וי"ל דלענין שוגג ולקרבן לא אמרי' הכי. ונ"ל להביא ראיה לדברי מהרש"א ז"ל מדאמרי' בפ"ק דתמורה דף ג' ע"ב גבי מקלל חבירו בשם דלקי דמייתי מליראה את ה' ופריך ואימ' מוציא ש"ש לבטלה ומשני מי גרע ומהדר ליה אנן הכי קא קשיא לן אימ' מוציא ש"ש לבטלה תסגי לי' במלקות אבל מקלל חבירו דקעביד תרתי וכו' לא תסגי ליה במלקות ע"ש ולכאורה מאי קשיא מי גרע וכו' והא קי"ל אין מזהירין מ"ה ולומר דסוגיא דהתם הוא לאביי ולא לרבא זה ודאי דוחק ולפי דברי מהרש"א ז"ל ניחא דהמקשה דפריך ואימא מוציא ש"ש לבטלה היינו לומר אבל מקלל מנ"ל דלקי ולא נכנס עכשיו בסוג אין עמ"ה ומ"ה משני מי גרע וכו' דק"ו הוא ומהדר דהכי מקשי' ואימ' מוציא ש"ש לבטלה תסגי ליה וכו' וזהו מדין אין ממ"ה וכטעם מהרש"א ז"ל אלא דכלפי מאי דקאמר מי גרע וכו' ולא אסיק אדעתיה הא דאין ממ"ה מהדר ליה לפום סבריה מעיקרא הטעם ולא גילה לו הכלל וזה ברור והעירוני ע"ז חבירי הי"ו. אלא שאני תמה מהא דגרסינן בפ' הלוקין דף ט"ו ע"א והא לא דמי לאויה ללאו דחסימה אמר ליה משום דכתב ביה רחמנ' עשה יתירא מיגרע גרע ע"ש וכתב שם הריטב"א ז"ל בחי' וז"ל כל שחמור ממנו כ"ש דלוקה דכל שהוא עשה ולא תעשה טפי חמור מלאו גרידא עכ"ל וזה מבואר מעצמו. ותימא דאעמ"ה ולזה י"ל דגילוי מילתא בעלמא הוא דגלי רחמנא מלקות וה"ה לכולהו דה"נ כולהו לאוי מלאו דחסימה הוא דגמרינן ואי במ"מ הא קי"ל אעמ"ה אפי' במ"מ

אמנם עדיין ק' אצלי אמאי לא פריך דאימא לאו דחסימא תסגי ליה במלקות אבל אונס דאית ביה עשה אחרינא לא תסגי ליה במלקות כי היכי דקאמר בהך שמעתא דתמורה דהשתא ומה התם דתרי מיני איסורי בשתי שמות קאמר דלא תסגי ליה במלקות הכא דחד מינא דאיסור' סברא הוא למימר דכיון דגזים קרא באיסוריה דלא תסגי ליה במלקות ונ"ל ע"פ מ"ש רש"י ז"ל שם בתמורה ד"ה לא תסגי וכו' שכתב אע"ג דלקה וכו' ע"ש והשתא א"ש דהא דקאמר לא תסגי ליה אינו ר"ל ולא ילקה כלל שיהא דינו מסור לשמים אלא דהיינו דנהי דלוקה מ"מ לא נתכפר לו עדיין וכו' וא"כ ההוא דהלוקין התם לא אתי למימר דנתכפר לו במלקות דאה"נ דלא תסגי לי' במלקות מהעשה ונדון מניה בד"ש ולא אתי אלא לאפוקי דלא לקי ואהא קאמר מגרע גרע אלא דהתם בתמור' פריך אמאי דנקט ר' יוחנן מקלל חבירו בשם דלוקה דמשמע דמשום מקלל נמי נגעו בה דאל"כ לא הו"ל למימר אלא מוציא ש"ש

לימוד ח' כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג דמלכים ואם הוסיף א' ובעלה לוקה וכתב עליו מרן ז"ל צ"ע מנ"ל שיבעלנה ע"ש והרב ג"ה ז"ל בלשונות הרמב"ם כ' וז"ל ואפשר ליישב דרבינו ז"ל לטעמי' שסובר דקדושי כסף אינו מהתור' לכן כתב ובעלה דהוי מן התור' לפי שכתב לוקה אבל בקדושי כסף לבד אינו לוקה אע"פ שאסור משום דקידושי כסף נלמד בי"ג מדות ואעמ"ה עכ"ל ונוראות נפליתי על הרב ז"ל שהרי ודאי קידושי כסף מג"ש דקיחה קיחה גמרינן לה בכמה דוכתי בגמ'