למודי ד' יח

ומ"ש ה"ה ז"ל וז"ל וכתב רבינו וכו' מן התור' הוצרך ליה לפי שיטתו שכתב בס' המצות וכו' ובכאן ביאר שאין בתו בכלל הזה שהרי ככתוב' ממש היא וכו' ע"ש דבריו תמוהים הם דלרבא מג"ש הוא דנ"ל דמק"ו אעמ"ה כדאית' התם וג"ש מד"ס היא ואין לומר דרבא אית לי' נמי דגילוי מילת' בעלמא אלא דקאמר דבלא ק"ו הא איכא ג"ש ואביי ס"ל אפכא דבלאו ג"ש הא איכא ק"ו חדא דלרבא כיון דאיכ' ק"ו ג"ש למ"ל ולזה י"ל דאתי למילת' אחריתי אלא דממיל' ילפינן מינה להא מילת' ועוד דבפ"ד מיתות דף נ"ד קאמר וקמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא מ"ס עמ"ה ומ"ס אין עונשין ע"ש ומשם בארה דלרבנן ס"ל דאפי' בגילוי מילת' אעמ"ה כדרבא ורבינו בפ"ד מה' שגגו' פסק כרבנן דמפיק אביו מערות אביך ולא מק"ו ע"ש

שבתי וראה לרבי' ז"ל ברפ"א מה' טומאת מת שכתב ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר הכתוב בפי' אפי' בת הבת וכו' ע"ש ומעתה דברי רבינו ז"ל תמוהים ונר' דס"ל לה"ה ז"ל דרבא נמי צריך לק"ו מה"ט וכן דעת הלח"מ ז"ל בפ"ט מה' מ"א ע"ש וכן נר' מדברי הרב החינוך ורבי' ז"ל בס' המצות מל"ת של"ה ע"ש ונ"ל שהוא מוכרח דאל"כ ק' קושית התוס' שם ד"ה מנין וכו' ולא שייך תירוצם ולפי האמור ניחא וע"ש במהרש"א ז"ל ובחידושינו שם בס"ד

ומה שאני תמה על דברי רבינו ז"ל הוא מ"ש ששתק ממנה כדרך ששתק מאיסור הבת וכו' דא"כ גבי אחותו בת אביו ובת אמו נימא נמי דגילוי מילתא בעלמא הוי ולזה י"ל ע"פ מאי דכתיבנ' מעיקר' להרמב"ן ז"ל דאיצט' יתורא דאחותו לעלמ' דאעמ"ה בק"ו גמור אמנם צריך להבין היאך חשיבי גילוי מילתא כמו בתו וראיתי למרן הכ"מ ז"ל שכ' ויש לתמוה דהא אעמ"ה וכך אמרו שם וכו' אם אמרת כן ענשת מ"ה ואפשר לו' שמשם למדנו שאעמ"ה וכו' עש"ב. ופליאה דעת מרן הקדוש ממני נשגבה לא אוכל לה ואחשבה לדעת זאת שכתב שזה בנין אב והלא הלכה רווחת בפ"ק דמכות הלא אב א' לכולן והיא אחותו בת אביו או בת אמו גם מה יושיענו זה שנאמר כדי לתרץ קושיתו ובס"ד בהסכמ' עלה דבמת משמע דגילוי מילתא בעלמ' וכו' וגם הוא תמוה דבכל ק"ו נמי הכי הוי ומה הוסיף ק"ו זה תת כחו משארא דה"נ ק"ו דמגע במת חשיב לי' תנא דברייתא עונש מ"ה. ועוד אני תמה על מרן ז"ל שכתב שמשם למדנו שאעמ"ה ומנ"ל דילמא הא דכתב מגע במת הוי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דבשלמ' מאחותך יתיר' ילפי' שפיר מדכתיב היא יתירא וכדאי' להדיא בפ"ב דיבמות דף כ"ב ע"ב ע"ש הסוגיא ואלא מיהו מדתניא התם במת ללמדך שאעמ"ה לאו למימרא שזה בנין אב אלא דהיינו לומר שבא ללמדך זה הדין מה שלא יכול לבוא מק"ו משום דאעמ"ה וה"נ איכ' ברייתו' טובא במכיל' כה"ג עיין ביבין שמועה להרשב"ץ ז"ל בכללי הק"ו ע"ש ועוד תימ' דאפי' דהוי משא גילוי מילת' מ"מ לרבא דקי"ל כוותיה אפי' בגילוי מילתא אין מזהירין מ"ה ואיך רבי' ז"ל השוה מדותיהם דין ט"מ לבתו והלא בתו בג"ש נמי ילפינן לי' משא"כ בט"מ דאין כאן אלא ק"ו גרידא והנראה בכונ' מרן ז"ל במ"ש לדעת רבי' ז"ל דאחותך היא אתי לגלויי בעלמ' הגם שהוא עצמו גילוי מילתא וס"ל למרן ז"ל דהך בריית' פליגא אהך ש"ס דפ"ק דמכות ומהתם הוא דיליף בעלמא ואע"ג דאיכא למימר טרח וכתב לה קרא הכא אינו כן דכיון דהוי גילוי מילתא הוי כמבואר להדיא בקרא עד שמטעם זה יקרא דבר תור' ובכה"ג לא טרח קרא כיון דאינו בא בשום מדה מיהו גמרין ס"ל דאפ"ה איכא למימר טרח אי לאו היא יתירא כיון דאינו כתוב ממש והשתא הולך ומבאר מהו גילוי מילתא השייך בכל אלו וז"ש וא"ת בטומאת משא וכו' ענשו מ"ה וכו' ור"ל ומהו הגילוי מילת' המתבאר מהם ולזה תירץ כל אחד לפי עניינו וס"ל למרן ז"ל דכיון דקפיד קרא אטומאה דכתיב את מקדש ה' טמא ואשכחן דאחשבה קרא טומאה לטומאת משא גבי נבילה א"כ במת שגילה שיש לו טומאת מגע ואהל ממילא שהוא נוהג נמי בטומאת משא להתחייב עליה בנכנס למקדש וה"נ איכא למימר בטומאת מגע דמת אי לאו דכתיב ביה בהדיא ובכה"ג אפי' רבא מודה וז"ש מרן ז"ל שמשם למדנו שאעמ"ה כלומר דאיצטריך לגלויי בעלמא ולא לגופיה. אמנם ק' לפ"ז דכיון דרבינו ז"ל ס"ל דהאי ק"ו דמת גילוי מילתא הוי א"כ ע"כ קרא דכתיב גבי מגע דמת נמי לגופיה לא צריך אלא למילף לעלמ' וכדכתיבנ' וא"כ רבינו ז"ל פליג אהש"ס דידן דמפיק לה מאחותך היא אם לא שנאמר שרבי' ז"ל תפס לימודו מספרי וכן מצינו לו בכמה מקומות ושמעתי מפי חד צורבא מרבנן שמ"ש מרן ז"ל ובמת משמע דגילוי מילת' וכו' הוא משום דכיון דמטמא במגע ואהל ממילא שמטמא במשא כיון דאיתיה בתרתי א"כ אין לנו להניח גם טומאת משא משא"כ בהך ברייתא דגבי מגע דאין כאן אלא חד טומאה דאהל. ולי לא נהירא דרבינו ז"ל לא הזכיר אלא טומאת אהל ואין לו להניח טומאת מגע דהיא עיקר גמרין ועוד דא"כ מנ"ל לבריי' למילף מהכא דאעמ"ה דילמא הא דכתיב מגע כי היכי דליתי מניה משא

ומ"ש מרן ז"ל ובשר בחלב מכיון שאסר בישול הוי בכלל לא תאכל כל תועבה ע"ש הם דברים תמוהים לכאורה דמהתם ליכא מלקות דהוי לא' שבכללות כמ"ש הרא"ם ז"ל ס' משפטים פ' לא תבשל ע"ש וי"ל דמש"ה אהני לן טעם רבינו למלקות והוי גילוי מילתא ואף שרבי' ז"ל רפח"י מה' פסוה"מ כתב אקרא דלא תאכל כל תועבה דמפי השמועה למדו שאינו מזהיר אלא על פסוה"מ ע"ש היינו ר"ל שאין עיקר הכתוב בא אלא לפסוה"מ והיינו נמי דלקי עליה מהאי קרא כמ"ש שם רבינו ז"ל ע"ש אע"ג דהוי לאו שבכללו' מיהו לדברי הרא"ם ז"ל הא ל"ק בלא"ה היאך לוקין מלאו שבכללות דאיכ' למימר דהיינו דוק' למאי דקאמר רב אשי דאתא נמי קרא לבב"ח אמנם לפסק הלכה דפסק רבינו ז"ל שאין הכתוב מזהיר אלא על פסוה"מ אין כאן לאו שבכללות וראיתי להרב מוצל מאש שהביא על מרן ז"ל מדברי הרא"ם ז"ל ע"ש

אלא מיהו ק' דבפ' כל הבשר יליף רב אשי מהאי קרא דבב"ח וא"כ נמצא דרבינו ז"ל פסק כוותיה ואלו רבינו בספר המצות מל"ת קפ"ז פסק כתנא דבי ר"י ע"ש ועיין בהלח"מ ז"ל בפ"ט מה' מ"א ע"ש. ודע דשם אישתמיט מניה דברי הרמב"ם ז"ל בספר המצות באותו לשון עצמו ואין להאריך ע"ש. עיין בזהב שבא דף ס"ז ע"ב מ"ש ועיין בפרי חדש א"ח סי' תמ"ג ומדברי רבינו בפי' המשנה בפ' אמרו לו אמתניתין דיש אוכל וכו' נראה שפסק כרב אשי עש"ב ובדברי מרן ז"ל ועי' בסמ"ג לאוין קמ"א ע"ש בזה ובדינא דחיי שם ע"ש

ומ"ש מרן ז"ל שהתוספות בריש ב"ק גמגמו בהא דאעמ"ה לא ידעתי אנא פנה הרב ז"ל דדוקא גבי עונש ממון הוא שגמגמו שם ד"ה לא זה וזה וכו' וע"ש בתוס' דף ד' ע"ב ד"ה ועדים וכו' ע"ש

ודרך אגב ראיתי למהרש"א ז"ל בספר הליכות אלי שהקשה אמ"ש התוספות שם דאפי' שלם ע"פ חייבין וז"ל וצ"ע דא"כ היכי פריך תלמוד' לקמן והא עדים זוממין דדבורא הוא ולישנ' דהכא מיירי אפי' דעבד מעשה ושילם ע"פ ויש ליישב בדוחק ע"ש ולענ"ד ל"ק כלל דה"נ מסור אע"פ ששילמו ע"פ חשיב ליה התם דבורא דלית ביה מעשה דדוקא בעושה מעשה כגון מוציא שם רע בבעילה וזה ברור. עוד מצאתי בש"מ שם בשם הר"י אחר שכתב פי' ריב"ם סיים וז"ל ולהכי קרי ליה לקמן דבור' דלית ביה מעשה דהא לאו מעשה הוא הואיל ויכול לחזור עכ"ד ואפשר שזהו הדוחק שכתב הרב ז"ל

ועוד יש לדקדק בדברי רבי' ז"ל דמעיקרא גמר לה מק"ו מנבילה ובס"ד יליף לה ממת עצמו ושמא משום דקשיא