למודי ד' קפד

ואם לא התחילו מבע"י אסור להקטיר בלילה עכ"ל ונפלאתי ע"ז דהא התם במתני' מסיים כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואיברים ע"ש. ובגמ' ילפי' סתם דכל היום כשר להקטרה מדכתיב ביום צותו וכל הלילה כשר להקטר חלבים ואיברים מדכתיב כל הלילה עד הבקר ע"ש ופירש"י שם במתני' להקטרה בהקטרת קומץ קאמר וכו' אבל הקטר חלבים ואיברים תנן במתניתין דכשרין כל הלילה ע"ש. ועיין בפרש"י ז"ל ריש מס' ברכות ע"ש וצ"ע

לימוד קפט כתב הרשב"א ז"ל בתשו' סימן תרי"ד שהנשבע לעבור על ד"ס הן בביטולן הן בקיומן שבועת ביטוי חלה עליו וכו' ומה שכתב הרמב"ם ז"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שיא ומשמע לך מדבריו שהוא ז"ל סבור שאין שבועה חלה על ביטול ד"ס שהרי תענית בשבת ד"ס אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות דאורייתא מדאמרי' וכו' עש"ב. ותמהני על הרב השואל איך עלה בדעתו דלהרמב"ם אין שבועה חלה על ביטול ד"ס שהרי כתב הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות דין ז' שהנשבע על ח"ש מנבילה פטור שאינו מושבע על ח"ש מסיני ע"ש והיא אוקמת' דר"ל פ"ג דשבועות דף כ"ג דאמר אי אתה מוציא אלא במפ' ח"ש אליבא דרבנן וכו' ע"ש ואע"ג די"ל ר"ל לטעמי' דס"ל ח"ש מותר מן התורה ומדרבנן הוא דאסור כדאיתא ר"פ יה"כ ע"ש. אמנם לר"י דקי"ל כותיה וכדפסק הרמב"ם ז"ל קושטא הוא דלא חיילא עליה שבועה כבר כתבו התו' שם דמדלא משני התם כי פריך ור"י מ"ט לא אמר כר"ל משום דס"ל ח"ש אסיר מן התורה אלמא לדידיה נמי חיילא שבועה וה"ט משום דליכ' עשה אלא איסורא בעלמא ע"ש וזהו דעת רבי'. ומעתה איך יעלה על הדעת דאאיסור' דרבנן לא חיילא שבועה ואדאורייתא חיילא ומיהו אי אמרי' דס"ל שאסור להתענות מדאוריית' א"ש דאפשר דאית ליה עשה מפורש וגם על הרשב"א ז"ל יש לתמוה שכתב בדרך אפשר לומר וכו' בדרך דחייה בעלמא והלא זה הדבר מוכרע מעצמו והנה מדברי הרשב"א מוכח דהא דשבועה חלה על ד"ס היינו לומר שיקיים שבועתו ויבטל ד"ס אפי' בק"ע אבל ליכא למימר דשבועה חלה עליו לענין מלקות וקרבן ושצריך התרה אבל אם לא התיר מוטב שיעבור על שבועתו ולא יעבור איסור דרבנן שא"כ מה הוקשה לו מהרמב"ם שכ"ב שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא דה"ט דלוקה משום דחלה השבועה וצריך לעבור עליה ולאכול (והא ליכא) אלא ודאי דס"ל דחלה השבועה ומקיים שבועתו ומש"ה ק"ל מהרמב"ם ז"ל ומיהו אפשר דס"ל להרשב"א ז"ל בנשבע לבטל ד"ס בידים מוטב שיעבור על שבועתו בשוא"ת ולא יעבור על ד"ס בידים אבל כשעובר על ד"ס בשוא"ת אז אמרי' מוטב שיעבור על ד"ס ממה שיעבור על שבועה של תורה אלא שכל זה הי"ל לפ' וכן מוכח נמי מדבריו בתשו' סי' תשמ"א שכתב במי שנשבע לחבירו לפורעו לזמן ובא הזמן בשב' שחייב לפורעו בשב' לפי שהפירעון אינו אלא מדרבנן משום דמיחזי כעובדין דחול ושבועה דאוריי' וראיה משבועות ע"ש והיא הראיה שהביא סימן תרי"ד מפ"ג דשבועות ע"ש וע"כ דס"ל דהא בהא תליא דאי חיילא צריך לקיים שבועתו אפי' לעבור על ד"ס בידים ודע שמתוך תשו' הרשב"א ז"ל הלזו אפשר ללמוד למה שנסתפק מהר"ם גלאנטי ז"ל בס' זבח השלמים פ' תצא גבי שכר שכיר ע"ש. ולפי טעם שכתב הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ח' סי' י"ו יש לחלק קצת ע"ש

ומ"ש שם הרשב"א אח"כ אלא שאפשר לחוש לזה לעשות הלכ' למעשה ע"ש. אפשר משום דדוקא התם קאמר דאיסור שבת חמיר' א"נ משום דפשע והי"ל לפרוע בע"ש דהוה מקיים שבועתו בכך וע"ש בתשו' סימן תש"ע ע"ש וכ"כ הרדב"ז ז"ל בתשו' סי' קצ"ה מח"א שהריטב"א ז"ל חלוק על דברי הרשב"א וס"ל דמוטב שיעבור על שבועתו ולא יעבור על ד"ס בק"ע ע"ש ומדבריו מוכח דשבוע' מיהא חיילא אלא דלעבור בק"ע על ד"ס ס"ל דמיטב שיעבור על שבועתו וכ"נ להדיא מלשון הריטב"א ז"ל שהביא שם שכתב ומוטב שיבטל שבועתו אע"פ שהיא מן התורה וכו' ע"ש. ויש לתמוה על הרדב"ז ז"ל מאי הוק' לו להריטב"א מסוגיא דפ"ג דשבועות דקאמר בשלמ' לר"ל משכחת לה הן ולאו וכו' ע"ש מה שנדחק דלהריטב"א ודאי אזיל ומודה דמיחל חיילא ועיין בתשו' אחרת להרדב"ז שם סי' רע"ח שכ' שם וא"ת נשבע לחבירו לפרוע לזמן פ' והגיע זמן בשבת כ' הרשב"א והרא"ש בתשו' שחייב לפרוע וכו' ע"ש מה שחילק. וק' והלא להרשב"א ז"ל הכי דינא בכל איסורין דרבנן שיקיים שבועתו ואפשר דכתב כן להסכים זו להריטב"א דפליג דהכא אפשר דמודה והרא"ש ז"ל בתשו' כלל ח' סימן ט"ז כתב הרדב"ז בשמו דחייב לפרוע ועיין להרדב"ז בחדשות סי' תרל"ה שכתב בפי' דלהריטב"א אין שבועה חלה כלל באיסור דרבנן והדבר תמוה

ודע דלפי סברת הריטב"א הלזו א"ש תשובת הר"ן ז"ל סי' פ' שכתב וז"ל אם לענין שיהא חייב לעבור על האיסור כדי לקיים שבועתו כיון שנשבע בכולל זו לא אמרה אדם מעולם שהנשבע לאכול נבלות ושחוטות אין מאכילן לו הנבלות כדי לקיים שבועתו ואף כאן אע"פ שהריבית מדבריהם אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשוא"ת עכ"ד. ותמה עליו מוהרימ"ט ז"ל בחי"ד סי' מ' ממ"ש הוא עצמו בהל' בשמעת' דפ"ג דשבועות גבי נשבע להרע לעצמו כיון דלא אתיא אלא מדרשא שביעה חייל עליה וכו כתב בתשו' סימן ל"ב שכל מצוה שהיא מפורשת מן התור' אין שבועה חלה עליה אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפו' בתורה שבועה חלה עליו ע"ש. ולפי מה שחילק הרדב"ז ז"ל סימן קצ"ה בין ח"ש לאיסורין דרבנן א"ש ויתיישב נמי מה שעלה על דעת השואל להרשב"א דהרמב"ם אין שבות חלה על ד"ס ממה שהקשינו עליו הלא מראש ועיין בהרב ש"ך ז"ל י"ד סי' רל"ט סק"ו מה שתמה שם על הש"ע שכתב שתי תשו' הללו דהר"ן ז"ל ולא ראה תשו' הרדב"ז ז"ל הנז' ע"ש. אמנם לפי דעת הריטב"א הנז' הנה נכון דלא אמרה הר"ן ז"ל אלא לענין שאין אומרים לו קיים שבועתך מיהו אחולי מיהא חיילא וכמבואר ממ"ש שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה וא"ש נמי מה שהק' עליו מתשו' הרא"ש ע"ש. ושו"ר בחי' הר"ן פ"ג דשבועות דף כ"ג ע"ב שכ' וז"ל אע"ג דאסור מן התיר' לחבול בעצמו כיון דלאו עשה ול"ת בהדיא וכו' שבועה חיילא עליה ולא שיהא רשאי לחבול אע"פ שנשבע דהא אפי' מדרבנן דוחה של תורה בשוא"ת כ"ש איסור של תורה שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי לקיים שבועתך אלא דאם לא חבל בעצמו חייב קרבן שבועה וכו' ע"ש. ומעת' נתבאר דעת הר"ן כדכתיבנא. ושו"ר להרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' מלוה ולוה ה' ב' שנתעורר בדברי הרדב"ז ומוהרימ"ט ז"ל ע"ש. ועיין למוהר"א יצחקי זלה"ה בתשו' הובאה בס' אורים גדולים למהר"א זאיבי ז"ל לימוד רי"ט ע"ש ואין להאריך. ואחר ימים נדפסו חי' הריטב"א ז"ל לשבועות וראיתי לו שם דף כ"ט ע"א שכתב וז"ל ומכאן אני אומר שהנשבע לפרוע רבית קצוצה פשיטא דלא חיילא וכו' אבל אם אבק רבית דרבנן אם אתה אומר דבאיסורא דרבנן יקיים שבועתו אפי' בק"ע חייב לפורעו ואם לאו פטור ובכולל דברי רבותי שפטור ועכ"ז מוטב שיתירו לז וכו' עש"ב והרי הוא כמבואר וצ"ע

לימוד קצ כתב הרא"ש ז"ל בפ' ראוהו ב"ד דף ז"ך ע"ב על מ"ש בה"ג לפסוק כלישנא בתרא וז"ל ומיהו נר' דהכא לא דמי לתרי לישני דעלמ' דאורח' למימר אריש' תחי' ובתר הכי אסיפא הילכך ליכא למוקם עלה וכו' ע"ש. ותמה עליו הרב שמות בארץ ז"ל ממ"ש הרא"ש ז"ל עצמו בר"פ כל הבשר גבי חמי האור דהלכתא כר"י משום דאתי