למודי ד' קפא

ע"ש. עוד הק' הרב ז"ל וז"ל אבל העיקר בקושית התוס' ז"ל ק"ל דמאי ק"ל וכו' הרי אפילו לא לקי מידי איסורא לא נפיק ושמא ס"ל דלאו זה כיון דלא לקי משום דלא חלל עד שיבעול איסורא נמי ליכא ע"ש ואחר המחילה לא משמע כן ממ"ש התוס' מאי נ"מ בין למ"ד וכו' לא לקי וכו' דמשמע הא איסורא איכא ואם איתא אין כאן עבירה כלל ולרבא הוי לי' להק' דהיכי אמרינן ללישנא דאי בעי וכו' לא מחייב שולחו הא לא שייך הכא פלוגת' כלל ולא תלי באי בעי עביד וכו' דמשמע דעביר' מיהא איתא אלא דאמאן דחייב הוא דקמהדר והלא ליתא לאיסור' כלל וממ"ש מאי נ"מ וכו' משמע דלא ק"ל אלא למ"ד שליח לאו בר חיובא דלדידי' נמי לא מחייב שולחו וז"ל הרמב"ן ז"ל בש"מ שם והיכי מחייב בקידושין ע"י שליח והרי אפילו ע"י עצמו פטור ע"ש. ואיברא שכתוב שם בשם רבו הרדב"ז ז"ל וז"ל נ"ל לתרץ דהדקאמר תלמוד' מחייב שולחו לאו דוקא מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על לאו ודקאמר מחייב שולחו משום דלאידך לישנא וכו' שייך שפיר לישנא דמחייב וכו' ע"ש. וזה מבואר דהתוס' לא ניחא להו בהכי משום לישנא דמחייב ומה שתרצו בא"נ אינו ר"ל דהיינו נפקותא דגמר' דהא לענין חיובא דעביר' מיירי אלא שר"ל דודאי לשון חיובא דנקט הוא לאביי ולא לרב' אלא דמעיקרא ק"ל דודאי הך בבא דכהן אין לומר דנקטה כול' לאביי ולא לרבא דלא כהלכתא ואם כן מאי נ"מ בהאי ותרצו א"נ דמ"מ בהך בבא גופא איכא נפקותא למלתא אחריתי לרבא ואין לחוש אי נקיט לה הש"ס לחיוב לאביי אבל לא ניח' להו למימר לרבא דנ"מ נמי לענין העבירה ונקט חיוב' לאביי ולרבא איסורא דלאו סברא הוא דפלגינן לדיבוריה בעביר' עצמ' כיון דלרבא נמי אתיא. וראיתי להרב שע"ה ז"ל ה' מעילה שהק' לתי' הרב הנזכר ממ"ש התוס' שם אבל ישראל אע"ג דעובר משום ל"ע כיון דאי מקדשה לעצמו וכו' ואי כדבריו היאך עובר וכו' עש"ב. ולענ"ד לק"מ דהתוס' רצו לישב אפי' לאביי דקידש לוקה וכ"ש לתי' ב' דמאי דנקט מחייב הוא לאביי וכדכתיבנא ועוד נראה דלק"מ ולא כ"כ הרב ז"ל אלא לפי הס"ד דהתוס' דליכא מלקות בקידושין כלל ואהא הוא דכת' דאפי' איסורא ליכא אכן למאי דתירצו דמחייב דהכ' היינו לאחר שבעל א"כ קושטא הוא דקעבר ישראל אלפני דהא מיהא הכשילו כשבעל ולתי' הב' דע"כ לאביי הוא דקאמר מחייב שפיר ק"ל אסוגי' דשמעתא דקאמר כיון דלאו בר חיובא מחייב שולחו הרי איכא איסורא יהי' מי שיהי' סובר כן הא ק' הא בר חיובא הוא משום ל"ע ותרצו דלא מקרי בר חיובא בהכי. אמנם את הדבר הקשה ממ"ש בא"נ דאי אין שליחות אין חלין הקידושין ואי אמרת דכי קידש אפילו איסורא ליכא אמאי אין שליחות ולמה אין חלין וצ"ע

וראיתי להריטב"א ז"ל שם בש"מ שכ' וז"ל וא"ת האיכא ל"ע ואפשר לומר דהאי סוגי' דהכא וכו' דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון שהקידושין תלוים בביאה לא חשיב בר חיובא משום ל"ע עכ"ד ודבריו מבוארים דס"ל דכיון דאינו חל האיסור אלא אחר הביאה אין כאן ל"ע כיון דאם לא בעל אין שום עבירה בקידושין הרי דס"ל דלרב' אין בקידושין סרך איסור כלל וס"ל כתי' א' דתוס' ואפ"ה כתב שם א"נ דמיירי כשכהן עצמו הי' יכול לקדשה לעצמו אלמא דס"ל דאיכ' ל"ע לפי הא"נ. ואע"ג דכי קידש ליכא איסורא אפילו לדידיה מ"מ איכא ל"ע משום דכי בעל ויש לדחות דלא"נ ס"ל דסוגיין הוא אליב' דאביי דקידש לוקה ואיכא ל"ע ודוחק ועיין במ"ש הרב שע"ה ז"ל שם משם הריטב"א ז"ל דפ' האומר ע"ש. ועיין להרב מחנה אפרים ז"ל ה' שלוחין סס"י ט' במ"ש דהיכא דגוף הקידושין אינם עביר' אלא איסורא הוא דרכיב עליה מחמת שנשבע כה"ג שלוחו כמותו ע"ש. ועיין בתשו' למהר"ם מרוטנבורג סימן תצ"ב דפוס פראג וכנראה שסותר לזה ע"ש

לימוד קפב כתבו התוס' פ"ג דנזיר דף י"ו ע"א ד"ה אלימא וכו' וז"ל ול הוי כלאו שאב"מ במה שמקבל נזירות דלאו שיב"מ הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ע"ש. ואני תמה דלפי דבריהם אלו מאי דוחקייהו לתוס' שם דף מ"ג ע"א ד"ה כגון וכו' שכתבו וז"ל וצ"ל דהוא מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"ש. והלא כל כה"ג ישנו במעשה הוא כאמור. ותו מה יענו שם למר בר רב אשי דמוקי לה כגון דעייל כשהוא גוסס וכו' דהו"ל אב"מ. ולזה י"ל דהתם ביאה באיסור ותחילת טומאה היא דרוב גוססין למיתה. ותו ק' לדבריהם שם מההיא דהכא דקאמר אלימא דאמרו ליה לא תנזור למ"ל שהייה וכו' והיכי לקי הא אב"מ. ותו דלפי המסקנא כתבו שם תוס' ד"ה ובא חבירו וכו' דדוקא באונס וכו' ע"ש. וכן ק' להו ג"כ הא דאמרינן ס"פ בתרא דמכות דף כ"א ע"ב רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ע"ש. ומיהו הא י"ל התם הוא משום שלבש באיסור ושו"ר להריטב"א ז"ל בחי' שם שכתב בשם התוס' כדבריהם אלו שכתבו פ"ג דנזיר דכה"ג חשיב מעשה ומייתי ראי' מהך סוגי' ומפ"ב דברכות עש"ב. אבל ראיתי לתוס' פ"ב דשבועות דף י"ז ע"א ד"ה או וכו' שכתבו הך ס' בפלוגת' דרב ביבי ורב אשי דמכות ע"ש

וראיתי למרן כ"מ ז"ל פ"ג דאבל הל' ו' שכ' וז"ל וא"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא וכו' כשפרע עליו וכו' לא עשה מעשה וכו' והתוס' תרצו דהב"ע כשמסייע וכו' ועי"ל דכשנכנס וכו' התרו בו אל תכנס שמא יבוא אחר ויפרע עליך וכו' עש"ב. ולא ידענא מה יתרץ למ"ש רבינו שם דין ד' כהן שנכנס וכו' בשגגה ואחר שידע התרו בו וכו' ואם שהה שם וכו' לוקה ע"ש. והלא אב"מ. ואין לנו בדעת רבינו אלא דברי התוס' והריטב"א ז"ל. ושו"ר למרן עצמו סוף ה' כלאים דין ל' שהביא דברי הריטב"א ז"ל אלו על דברי רבינו שם ע"ש וצ"ע

וראיתי למרן הב"י י"ד סימן שע"ה שכ' על דברי הכלבו ז"ל שכת' לשון הרמב"ם דה' אבל שזכרנו וז"ל ונ"ל דהאי לוקה לאו מדאוריי' הוא דהא לאו שאב"מ הוא ע"ש. ואם כתב כן לדברי הכלבו דלא נחית לעונשי מיתה ומלקיות להרמב"ם ודאי מלקות דאורייתא הוא וכמבואר מדבריו בכ"מ ה' אבל דין ו' ע"ש. ובודאי שהב"י ז"ל לא ראה דברי הרמב"ם אלו דא"כ לא הוה מייתי לה משם הכלבו ותו דממ"ש הכלבו שם אח"ז בנכנס תוך ד' אמות דמת דמכין אותו מכת מרדות ע"ש מכלל דרישא מלקות ממש קאמר. ולפי מ"ש הוא עצמו בה' כלאים שזכרנו א"ש הכל ודברי מרן קשים לשמוע וצ"ע. שו"ר להרב לח"מ ז"ל פ"ג מה' אבל שנתעורר בדברי הב"י ז"ל ממ"ש בכ"מ ה' כלאים ע"ש

וראיתי לרבינו פ"ו דנזירות דין י' שכת' שם נכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה אעפ"י ששהה שה אינו לוקה ע"ש. וק' דבפ"ה שם כתב דין ח"י דלוקה ויראה דס"ל לרבינו דדוקא שפרע עליו חבירו מדעתו כמ"ש רבינו שם דהיינו מדעתו דנזיר דהשתא הו"ל מסייע כיון שהוא מדעתו אבל בפ"ו לא כת' שהוא מדעתו וכיון דכן לא לקי דאב"מ ודוקא נכנס בשגגה דאיכא מעשה איסור מיהא בשוגג כמ"ש רבינו שם פ"ה דין י"ט ע"ש. שבתי וראה דליתא שהרי רבינו בפ"ו שם דין ח' כתב מי שנזר בב"ה לוקה על שהייתו שם ע"ש. אלמא אע"ג דהכניסה היתה בהיתר ואין כאן מעשה של איסור לוקה וה"ט כמ"ש הריטב"א דמ"מ מעשה היתר מצטרף לאיסור ומזה ק' ג"כ על מ"ש הרב לח"ם שם פ"ה דין י"ט ע"ש. ועיין בלח"ם שם פ"ו דין ח'. ואפשר לומר דהתם הוא כיון שע"י מעשיו הוא שבאה לו הטומאה שנזר בב"ה מצטרף שהייתו למעשה הראשון שנכנס ועיין להרב מש"ל ז"ל פ"ג דביאת מקדש