למודי ד' קפ

לימוד קפא נסתפק מוהרימ"ט ז"ל בח"א בתשו' סי' קי"ו וז"ל יש מקום להסתפק אי אמרי' באיסורא דרבנן אשל"ע כיון דמן התורה חשיב שליח וזיכה לו המעות תו לא מחייב למהדר א"ד אפי' במידי דרבנן דבר עביר' מיקריא ושייך ביה דברי הרב וכו' דכל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוהו ע"ש וראיתי להרב מוצל מאש סי' ל"ח שכ' שחבר אחד מן המעיינים החשובים הביא ראי' ממ"ש בפ' הפרה דף נ"א ע"ש ואיהו ז"ל רצה להביא ראי' להיפך מדברי הריטב"א ז"ל בש"מ פ"ק דמציעא ע"ש ומה שדחה שם בדוחק לע"ד ברור הוא. ומ"ש דמדברי הרמב"ן בש"מ שם והתוס' פ"ב נזירין הראיה היא להפך עדיין צ"ע ע"ש. הרואה בדברי, הרמב"ן שם בעיניו יראה דלרב אדא אתתא אסורה מדאורייתא ובר חיובא מקרי ודין גדול יש לה וגדול המקיף לקטן פטור וה"נ אשה ואשה שהקיפה לגדול חייבת כגדול והיינו דקאמר הרמב"ן ז"ל דהך סוגיא אזלא כר"ה דקרי לאשה לאו בר חיובא דאלו לרב אדא מאי אריא אשה אפילו גדול שהקיף לקטן פטור ומדנקט אשה משמע הא גדול הוי בר חיובא והיינו ע"כ כר"ה וכמבואר כל זה בתוס' דפ"ב נזירין שהביא הרב ושם כתבו דהדקאמר ודידך מאן מגלח להו וכו' משמע דלדידי' מותר לגמרי אפי' גדול ואפי' איסורא דרבנן ליכא כמ"ש התוס' דפ"ק דשבועות דף ג' ע"א ע"ש ומ"מ גם שנודה לדבריו אין משם ראי' וכמ"ש הוא עצמו לראיתו הראשונה ופשוט

ודרך אגב ראיתי בש"מ פ"ק דמציעא שם בשם מהר"י אבוהב ז"ל שכ' וז"ל איכא בינייהו כהן וכו' י"ל דלימא איכא בינייהו ישראל שאמר לגוי צא וגנוב כליו ורבים כאלה ונאמר דאה"נ שיש הבדלים אחרים אבל הגמרא נקט הני לפי שמביא בהם חידוש גדול והוא שאפי' שזה הישראל נראה כעובר משום לפני עור אין לו עונש כלל עכ"ד. ואני תמה בזה דהא ב"נ מוזהרין על הגנבה בכלל גזל כדאיתא בפ"ד מיתות דף נ"ז ע"א גנב וגזל וכו' כותי בכותי וכותי בישראל אסור ע"ש וא"כ ודאי ישראל קעבר אלפני באומרו לגוי צא וגנוב דומיא דאמ"ה לב"נ ועיין בפ' השואל דף צ' ע"ב ע"ש וכה"ג בר חיובא ודאי הוא ולא מחייב שולחו. עוד אני תמה דהא קי"ל אין שליחות לגוי מן התורה אפי' לחומרא ואפי' למאן דס"ל דלחומרא יש שליחות ה"מ מדרבנן עיין בפ' איזהו נשך דף ע"א והכא בחיובא דאו' קיימינן. ותו ק' מ"ש נר' כעובר וכו' ומה הלשון אומרת כעובר ולא עובר ממש והלא פשיטא ופשיטא דעובר ואין לומר דס"ל דדוקא מושיט דומיא דכוס יין לנזיר אבל לא באמירה בעלמא דמההיא דפ' השואל נראה להדיא דל"ש. ותו מ"ש אין לו עונש כלל אהיכא קאי אי אדישראל כנראה מדבריו מנ"ל דאין לו עונש אי משום דקרי ליה לאו בר חיובא הא לא אריא דבעביר' עצמה הוא דקרינן הכי וכנראה מדברי התוס' להדיא ואם כיון לומר דאכהן קאי דאע"ג דישראל עובר לא מיקרי בר חיובא הרי אדרבה מחייב שולחו קאמרינן וצ"ע. וראיתי להרב שע"ה פ"ה דמלוה ולוה ה' י"ד שתמה על דברי התוס' דריש פ"ק דשבועות שכתבו מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול ע"ש. דהלא אין שליחות לגוי וניחא לי' דס"ל ז"ל דלחומרא יש שליחות ע"ש. ודבריו תמוהים דהיינו מדרבנן וכאמור דמדאורייתא אין לחלק בין לחומרא בין לקולא ועיין בפ' תמיד נשחט דף ס"ב ע"א ובתוס' שם ע"ש והכא בדאורייתא קיימינן וכנראה להדיא מהתוס' עצמם שם ע"ש. וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' רוצח שתמה על מהרימ"ט ז"ל מההיא דפ' הפרה עש"ב. ואפשר לדחות דשאני ההיא דהתם דמ"מ נמשך ממנו איסורא דאורייתא ע"י איסורא דרבנן כי יפול הנופל מש"ה התם אמרינן אשל"ע מיהו באיסורא דרבנן גרידא מי יימר דאין שליח. וז"ל הר"פ ז"ל בש"מ שם ואשל"ע להתחייב המשלח ע"ש. שו"ר להרדב"ז ז"ל בתשו' סי' רנ"ח מח"א דפשיט' לי' מלתא גם באיסורא דרבנן דאשל"ע ומי כמהו מורה וע"ש

ודע דמה שכתב הרב שע"ה ז"ל בה' הנז' להוכיח מדברי הרשב"א ז"ל דפ' הפרה שם כמ"ש הרב מש"ל בה' מלו"ל דבגוי אפי' רב סמא מודה דישל"ע ע"ש. לפי מ"ש הוא עצמו פ"ו די"ט ה' ט' לדעת הר"ן ז"ל דבאיסורין דרבנן אפי' רב סמא מודה דהיכא דשליח לאו בר חיובא ישל"ע ע"ש. אין מקום לראייתו מהרשב"א כלל דההיא דמקלקל בר"ה איסורא דרבנן הוא כמ"ש המש"ל עצמו פ"ב דרוצח ע"ש. מיהו אי הוה דאורייתא אשל"ע לרב סמא אע"ג דשליח לאו בר חיובא אפי' בגוי וברור. ומה שהקשה שם הרב לתשובת רש"י ז"ל דרבית ע"י שליח שרי ת"ל דבד"ש חייב ע"ש לפי מ"ש הרב מש"ל ז"ל פ"ה דמו"ל הלכות י"ד לישב דעת רש"י ז"ל ע"ש לק"מ. וא"ש לפי דבריו מאי דהוה ק"ל לדעת רש"י הלז ת"ל משום לפני עור ולדבריו ניחא. ודע דמסוגי' דפ"ק דמציעא דף י' ע"ב מוכח כדברי המש"ל שכתב שם דהיכא דנתן הרבית ע"י שליח אפי' לרש"י אסור ע"ש מדלא קאמר התם בגמ' בפשיטות איש דאמר לאשה הקיפני דאין לומר כמ"ש התוס' שם דמסתמא לא יניח גדול להקיף את עצמו ע"ש. דהא איהו גופיה הא קעבר דאמר לאחרים לעבור על ד"ת אלא ודאי דבכה"נ שהוא עצמו ניקף ונעבדה בו עבירה והרי נהנה ממה שנעשה בגופו לכ"ע ישל"ע דהוי כמו זה נהנה וזה מתחייב. וראיתי למרן הכ"מ ז"ל פי"ב דע"ז שכתב וז"ל ואפי' א"ל הקיפני הא קי"ל אשל"ע וסוגי' זו קשיתיה דרב. והתימא מהרב מש"ל ז"ל שלא העיר בדברי מרן הללו. ושו"ר להרב מ"ק ז"ל בחי' ה' ע"ז שם שדחה דברי מרן הללו מס' דנפשי' ע"ש. ולפי האמור מקום לנו לישב מ"ש הרב לח"מ פ"ג דע"ז ה' ח' ע"ש שדבריו תמוהים דהא אשל"מ. והשת' י"ל דכיון שעשאה לשמו ואהנו לי' מעשיו שהניח' אצלו ורוצה בקיומה הוי שפיר שליח וכיון דחשיב שליח ג"כ לענין מעשה שלוחו כמותו וכמו שעשאה בידו ולקי. ומ"ש הרב מוצל מאש בראש דבריו שדברי מהרימ"ט שכתב בסי' קי"ז שאין הלכה כדברי התוס' דמרובה דס"ל דהיכא דאין השליח יודע האיסור ישל"ע ע"ש. הם סותרים מ"ש שם בסימן צ"ה ע"ש. לע"ד י"ל דלא הסכים מהרימ"ט לדברי התוס' בסי' צ"ה אלא דוקא כי הך עובדא דלא די שלא ידע האיסור אלא אדרבה הוא סבר דמצוה קעביד לשמוע דברי חביריו ואדרבה אם הי' משנה ממ"ש לא הי' חייב לתקן וכו' וכמ"ש כל זה מהרימ"ט שם ע"ש. ובכה"ג אפילו לרבוותא דפליגי אתוס' בהא אפשר דמודו וזהו שלא הזכיר בשם התוס' בסי' צ"ה ע"ש

כתב עוד הרב מוצל מאש שם אמ"ש התוספות ז"ל פרק קמא דמציעא שם ד"ה דאמר וכו' וז"ל ופליאה דעת ממני דמשמע דלתי' א' לעולם חלים וכו' ותמהני דאם אשל"ע היאך חלים הקידושין וכי ראובן שקדש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן הקידושין אפי' יתרצה אח"כ ע"ש והנה מדברי התוס' אינו מוכרח דלתי' א' לעולם חלין אלא דמעיקר' ניחא להו לאוקמי נפקותא לענין חיובא דאיירי בי' סוגיא דהתם והדר כתבו דמ"מ נ"מ לענין אי חלים וכו' דדחיקא להו תירוץ א' דקידש הוזכר בגמרא ולא בעל ואיברא שהרב ז"ל באו דבריו בש"מ שם שכתב שם וז"ל י"ל דכי בעל אז לוקה תרתי וכו' ולכולהו לישני דהכי חיילי הקידושין כשמקדש ע"י שליח אלא דלענין העבירה פליגי אי מחייב וכו' א"נ בקידושין עצמן פליגי וכו' ע"ש וכ"כ שם בשם התוס' שאנץ ע"ש. וצריך לומר דשאני הכא כיון דשלחו מדעתו מיהא חיילי הקידושין אלא דלענין חיובא הוא דאתי עלה לומר דלאיסורא אשל"ע מצד האיסור דרכיב ביה אבל המעשה לענין אי תפסי קידושין ענין אחר הוא דגוף האיסור אינו מועיל לגבי קידושין כיון דתפיס בחייבי לאוין ועיין להרב מחנה אפרים ז"ל ה' שלוחין סס"י ט' שכ' דפשטא דשמעתא משמע דלכ"ע הרי היא מקודשת ושלא כדברי התוס'