למודי ד' קעט

יהיו אומרים ראינו כ"ג טובל במים שאובין ביה"כ ע"כ ואע"ג דמוכח מזה דמתני' פליגא אהדין תניא דר' יהודה מ"מ משמע ליה לרבי' דמדלא אמרו בגמרין מתני' דלא כר"י ש"מ דס"ל דלא פליגי אלא דמתני' אשמעי' במים חמים דלא חיישי' שמא יאמרו כיון דבמקדש הכל יודעים דזריזין הם ור' יהודה אשמעי' דשרי נמי ע"י עששיות מטעם דאין שבות במקדש אע"ג דשבות גמור הוא והשתא א"ש דברי מרן כמבואר. ומה שלא כ' רבי' הטעם גם למים חמים משום דאין הטעם שוה וכיון שנתן טעם לעששיות לא חש לטעמא דאידך דמבואר הוא. ושו"ר להרדב"ז ז"ל בתשו' ח"א סי' נ"ה שכתב וז"ל עוד הביא ראיה להתיר ממ"ש הרמב"ם פ"ב דעבודת יה"כ וז"ל היה כ"ג זקן וכו' ורצה להוכיח מדלא ערבינהו ותני לבסוף לפי שאין איסור דרבנן במקדש ומדלא נתן שום טעם בסיפא משמע דאפי' במדינה מותר לערב מים חמין במקוה וכו' ואיברא דאי משום הא אפכא איכא למימר דאי אפי' במדינה מותר לערב וכו' אמאי אצטריך להתיר ביה"כ אלא ודאי משמע דלאו משום גזירת מרחצאות הוצרכו להתיר אלא משום איסור שבת נגעו בה שמחמם את המים ואיכא אולודי חום במים הצוננין ואיכא נמי דאסור לרחוץ כל גופו במים חמין אפי' שהוחמו מע"ש ודבר זה במדינה אסור משום גזירת מרחצאות כדאיתא בשבת אע"פ שאין הכונה אלא להפיג צינתן ומ"מ לאו כ"ע ידעי לצמצם ולפיכך אסרן במדינה בכל גוונא אבל במקדש התירו דלא גזרו שבות במקדש והא דלא עריב ותני להו משום דלא דמי גזירות אהדדי דצירוף הוי משום עשיית כלי ומים חמין הוי אסור משום גזירת מרחצאות אבל אכתי ק"ל על לשון הרב ז"ל דהוי זו ואצ"ל זו ותו דההיא דעששיות הוי ברייתא בגמ' וההיא דחמין הוי מתני' ואמאי לא נקיט להו כסדר וכו' ויש לתרץ דלא זו אף זו קתני לא מיבעי' עששיות דלית ביה חששא דשאובה אלא אפי' מים חמים שאובין דאיכא למיחש שמא בא ראשו ורובו או א' מאיבריו בהם ומשום חומרת עבודת יה"כ ניחוש להא קמ"ל דלא חיישי' אפי' בהא עכ"ד. והשתא א"ש דברי מרן. ומהירוש' שזכרנו מוכח שלא כדברי החכם בעל המעש' שהביא הרב והך טעמא דירוש' היינו גזירת מרחצאות דמס' נדה שהביא הרב שם בראש דבריו עש"ב וי"ל הירוש' לפי מה שמתיר הרב שם בהסכמ' להטיל חמין במקוה והתימא עליו שלא הזכירו. ומ"ש במה שהביא הרב קודם זה מ"ש המרדכי בה' נדה בשם הר"ש שמ"ש פ"ק דתענית טבילה בחמין מי איכא הא שאובין נינהו פי' דכשאובין חשיבי אע"ג דתנן בפ' אמר להם הממונ' אם הי' כ"ג אסטניס מחמין לו חמין וכו' י"ל כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששיות בגמ' לפי הספרים וכו' עש"ב. אלמא טעמא דמחמין לו מים חמין נמי משום דאין שבות במקדש ולפי דברי הר"ש הללו יתיישב מה שנתעצמו התוס' פ"ק דתמורה דף י"ב ע"ב ד"ה ואין המים וכו' ע"ש

לימוד קעט נסתפק הרב מוצל מאש סי' מ"ו במי שבא על אשה בהיותה בחזקת א"א ונתעברה ואח"כ בא עד א' והעיד שזה ימים שמת בעלה קודם הזנות אם יכול לישא אותה א"ד כיון דבשעה שבא עליה הית' בחזקת א"א אסור' עליו ורצה להוכיח מדתנן בפ' מי שאחזו מה היא באותן הימים רבי יוסי אמר מגורשת ואינה מגורש' ותניא בגמ' דהבא עליה באשם תלוי קאי וע"ש בתוס' ד"ה אמר רבה וכו' הרי דבאיסורא קאי אע"ג דלאח"כ מת והו"ל מגורשת למפרע ושוב דחה זה באומרו דשאני התם דשמא לא ימות והו"ל א"א גמור' ע"ש ואינו מספיק שהרי כתבו התוס' בגיטין דכ"ה ע"ב ד"ה ר"י דר' יוסי ע"כ גבי גט דס"ל מגורש' ואינה מגורשת קס' יש ברירה מפני שעומד הדבר להתברר בודאי וכו' ע"ש ולכי מיית ודאי הוברר דלמפרע מגורשת. אמנם לע"ד לא דמיא כלל דהתם ה"ט משום דמספקא ליה בשעת נתינ' דילמא זו היא שעה הסמוכ' למיתה וכמ"ש רש"י בגמרא שם ולפי' התוס' שם נמי ה"ט דר' יוסי ע"ש ולעד"נ דמשנה שלימה שנינו פ"ד דנזיר דף כ"ג ע"א הפיר לה בעלה והיא לא ידעה שהפיר לה והיתה שותה ומטמא' למתים ר"י או' תספוג מכת מרדות ונ"ל התם בגמ' מדכתיב אשה הפרם וה' יסלח לה ע"ש וכ"פ הר"מ במז"ל פי"ב דנדרים ע"ש וה"נ אמרי' בפ"י יוחסין דף פ"א ע"ב אהא דר"ח בר אשי אנא מיהא לאיסורא איכוני ומייתי עלה הא דאישה הפרם וכו' ע"ש ועיין תוס' שם דף ל"ב ע"א ע"ש הרי להדיא דאע"ג דבהתירא עביד מ"מ מידי איסורא לא נפיק א"כ ה"נ דכותה. וראיתי כתוב שם על הגי' בס' הנז' מכתב יד הקדש להרב החסיד כמה"ר יעקב אלגאזי דאייתי עלה מההיא דוה' יסלח לה וז"ל ולא ידעתי מה בין זו לבין אשם תלוי ביש ב' חתיכות דאם נתברר לו ששומן הוא מ"מ לא הוי חולין לעזרה וכן אמרו נמי בפסוק וה' יסלח נה וגו' הרי דכיון דלאיסורא איכוין אף דלא הוה איסורא איסור מיקרי ואיסורא הוי ועיין בתשו' צמח צדק סי' מ'. יעקב אלגזי ע"כ. ומההיא דשני חתיכות לא מכרעא דשאני התם דרחמנא עשאו קרבן גמור תדע דהתם לא לאיסורא נתכוון אלא שחשב שאיסורא אכיל וכי אתיידע ליה דשומן אבל למפרע אין כאן חונין לעזר' מה שהקריב כבר דהתורה עשאתו קבע וקרבן מעליא ולא משום דהשתא שנודע לו נמי באיסורא קאי. ושו"ר שאין מזה ראיה לספקו של הרב ז"ל דידע הרב ז"ל דמידי איסורא לא נפיק אלא דמספקא ליה אי מהני איסורא לאוסרה עליו או לא ודו"ק

לימוד קפ יש להסתפק בלאו שיש בו מעשה אם שלח אחר לעבור עליו וכגון דהשליח לאו בר חיובא למ"ד בפ"ק דמציעא דמחייב שולחו אי לקי עליה שולחו כיון דהוי כמותו הו"ל כמאן דעביד מעשה ממש א"ד ה"מ לחיובא הא ללקות אינו לוקה דהשתא מיהא לאו מידי עביד. ושו"ר שמדברי הרב לח"מ ז"ל פ"ג דע"ז דין ח' נראה להדיא דלוקה אמנם מדברי הכ"מ ז"ל פי"ב שם נראה דלא לקי וזה ממ"ש שם על דברי הראב"ד ז"ל וז"ל ויותר נ"ל דאפי' איסור לאו אין בו ואפי' אמר לו הקיפני הא קי"ל דאשל"ע ע"ש דממ"ש ואפי' א"ל הקיפני נראה דר"ל וא"ש סברת הראב"ד דאיכא מיהא איסור לאו דחשי' קצת מעשה מיהא לאיסורא ולזה כ' דמ"מ הא קי"ל אשל"ע ואם איתא מלקות נמי איכא ואף שי"ל שמ"ש ואפי' א"ל הקיפני לאו אהראב"ד קאי מ"מ העיני בשר לו עיניו יחזו דפשט דברי מרן דאהראב"ד קאי וברור הוא. ואיברא דלישנא דתלמודא בפ"ק דמציעא דף י' ע"ב מוכח כדעת הרב לח"מ דקאמר למ"ד דהיכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ולישנא דמחייב פשוט דמלקות הוא ולא איסור הרי מכי אמר לאשה אקפי לי קטן לוקה אע"ג דלא קעביד מעשה וה"נ הא דכהן דאמר לישראל קדש לי גרושה למ"ד לאו בר חיובא לוקה וזהו שהוקשה להם לתוס' שם דלרבא דס"ל דקדש אינו לוקה מאי נ"מ ולא ניחא להו לאוקומי דנ"מ לאיסורא ואעפ"י שלתירץ ב' כתבו שם דנ"מ היינו אי חלין הקידושין ע"ש. אינו ר"ל דזהו נפקותא דגמרא דליתא דלענין חיובא מיירי התם אלא דמעיקרא דחיקא להו לומר דהך בבא דכהן דנקט בגמרא היא לאביי ולא לרבא דלא כהלכתא ולומר דנקט לישנא דמחייב לאביי ולרבא איסורא זהו דוחק לומר דבהך נפקותא גופא דהוי לענין איסור פלגינן לדיבוריה איסור לזה ומלקות לזה ותירצו דנהי דנפקותא דאיסורא דאיירי בה בגמ' היא ודאי לאביי מ"מ אין בכך כלום כיון דבהך בבא גופה איכא נפקותא למלת' אחריתי לרבא הנה מבואר ובא דהוצרכו לכל זה משום לישנא דמחייב דקאמר בגמרא וע' בש"מ שם מ"ש משם רבו הרדב"ז ז"ל שם עיין שם: