למודי ד' יז

הוא דהוי דמי גרע פני הכפרת ממבית לפרכת כיון דקרא קפיד אפני הכפרת דכתו' כי בענן אראה על הכפרת וקאמר לרבנן דר"י ליכתוב רחמנ' אל וכו' ולא בעי מבית לפרכת והתם לאזהר' קאי ולכ"ע קי"ל אין מזהירין מ"ה אלא ודאי דהתם ה"ט שמ"ש רש"י ז"ל שם וז"ל ומשעת ביאת ההיכל קם לי' כבר במלקות והיינו דודאי תרי מלקיות ליכ' כיון דעיקר לא כתיב אלא חד לאו דאל"כ לישני לר"י דאצטריך לפרכת ללאו וא"כ כיון דע"כ אינו נכנס מבית לפרכת אלא א"כ כבר נכנס לקדש קם לי' כבר במלקות וכדקאמר ר"י כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים היינו דחדא ביאה חשיב לי' ור"י ס"ל דאצטריך מבית לפרוכת לגילוי אאל הקדש כדקאמר התם ולר"י דקאמר לכתוב רחמנא וכו' ולא בעי פני הכפרת וכו' ניחא טפי וכמ"ש רש"י ז"ל נמי התם דמשעה שנכנס מבית לפרכת קם לי' במיתה דיש בכלל מבית לפרכת פני הכפרת דודאי תרי כרת ליכא למימ' וכדכתיבנ' דליכא אלא חדא מיתה נמי אתרוייהו ועיין בהרא"ם ז"ל בפ' תצא בלשון שזכרנו מראש ע"ש. עי"ל דהתם הק"ו הוי לפרושי דקדש דקאמר מיירי נמי במבית לפרכת והיינו דקאמרי התם רבנן היכל כלו אקרי קדש ולא קאמרי דבית לפרכת ק"ק אקרי קדש סתם לא אקרי וה"נ למאי דקאמר ר"י לרבנן נכתוב מבית לפרכת ולא בעי פני הכפרת הוא משום דמבית לפרכת הוי פי' כל מבית לפרכת מכח הק"ו וע"ש בפירש"י בזה ע"ש ואני תמה על הרב מה ראיה מביא משם לענין קרבן דהא במיתה ביד"ש ליכא קרבן ודוחק לומר שכונתו דאביאת מקדש הוא מידי דקרבן קרינן ביה דכל כי האי הס כי לא להזכיר וצ"ע

לימוד ו' עוד אני חוזר לדברי הרא"ם ז"ל שכ' דבעונש ד"ש עמ"ה [עתה נדפס ספר דעת זקנים ושם ראיתי להרב מנחת יהוד' שכ' כדברי הרא"ם הללו] וכבר כתבנו מה שיש מהתמיה בדבריו ולענ"ד יראה לישב דבריו ע"פ מאי דאמרינן בפ' הערל דף ע"ה ע"א ואב"א נגיעה דתרומ' מהכא נפק' בכל קדש לא תגע וכו' וכתבו התוס' תימא לר"י כיון דמהכ' נפקא א"כ תק' לן כדמעיקר' במים יובא וכו' למ"ל ועוד דבפ' הלוקי' משמע דהך בריי' דמוקמינן קרא לנגיעה תרומה דבהקדש מיירי וכו' ע"ש מה שתירצו והנה רש"י ז"ל כתב שם וז"ל אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכיל' בטומאה שהוא גבי קדש בכרת ואוכל תרומה וכו' ע"ש אשר המתבאר מדבריו דלא ס"ל כתירוץ התוס' וא"כ צריך לעיין מה מתרץ בקושיות התוס' והרב ק"א ז"ל הליץ בעד רש"י ז"ל בפ' שמיני בפ' במים יובא וז"ל נ"ל דכפי אב"א לא ילפינן איסור נגיעה מקרא דהכא אלא מבריית' דבכל קדש והכא אצטריך קרא לטהרו ממעשר ואלו לא אמר אלא במים יובא וטהר היינו דורשים אותו לתרומה וכ"ש למעשר דנאמר דטהר הוא טהור לגמרי וכו' ע"ש ולענ"ד לא נהיר' לי דהא מבכל קדש שמעינן דנגיעה כאכילה בהערב שמש לתרומה. ולי נרא' להליץ בעד רש"י ז"ל דודאי דעיקר פשטיה דקרא באכילה וכמו שנר' מדבריו בחומש גבי בכל קדש וגבי איש אשר יקרב ע"ש וכ"כ הרב מש"ל ז"ל בפי"א מה' טומאת צרעת דין ב' ליישב מה שהקשה לברייתא דפ"ק דשבועות עש"ב אלא דמדאפקיה וכו' נ"ל איסור נגיעה ומיהו אי לאו במים יובא לא משמע לן הא דמדאפקיה כיון דמהקיש' משמע דומי' דמקדש דוקא ולא תגע לאכול קאמר אלא שאחר שמצינו עיקר איסורו מבמים יובא אז כי היכי דלא תק' איפוך אנא אהני לן מדאפקיה וכו' לענין נגיעה וממילא ריבויי' דבכל קאי נמי אהא וזהו שכתב שם רש"י ז"ל האסור לאכול אסור ליגע ע"ש דהשת' תרומה נמי בכלל ואסור' דוקא מבמים וכו' ומהאי קרא לא ילפינן אלא לענין הזמן שהאסור לאכול בתרומ' דהיינו ט"י אסור ג"כ ליגע וס"ל לרש"י ז"ל דהא דנ"ל תרומ' מהכא הוא ודאי מריבויי' דבכל כמו הבריית' דת"כ שהביאו התוס' פ"ק דשבועות דף ח' ע"א ד"ה אימא ע"ש ולא מייתי ת"כ דר"ל אלא ממאי דנ"ל דקדש ממש קאמר אמנם לענין ריבויי' דבכל לא מייתי ולאו הא בהא תלי' וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל פ' תזריע ובפ' אמור שם ע"ש ורש"י ז"ל בחומש תפס לו כבריית' דת"כ ע"ש והשת' ודאי אזהרה לנגיעה דקדש לא נ"ל מהאי קרא ואיסור' בעלמ' הוא דאיכ' מדאפקיה וכו' דעיקר קרא ופשטיה אינו אלא באכיל' כדכתיבנ' ומעתה נתבארו דברי הרא"ם ז"ל וס"ל דע"כ לא אמרינן דבכרת אעמ"ה אלא דוקא בכרת שיש בו אזהרה דודאי מצד הכרת עצמו להתחייב בו עמ"ה דהא קמי שמיא גליא אלא שמכיון שנתנה התורה עונש מיתת הכרת במלקות כדתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו וכו' א"כ בכאן שבקיה רחמנ' לאיסור העונש במלקות ולהכי ילפינן מכרת דאחותו דאעמ"ה לעונש מיתו' דעלמ' אע"ג דלא תסגי להו במלקו' דלהכי כתיב אחותו יתיר' למילף דאעמ"ה בשם עונש ואע"ג שמהאזהרה דידיה למדנו שאין מזהירין מ"ה אין בכך כלום דלהכי כתיב אחותך יתיר' אצל האזהר' כדי ללמד לעלמ' בערך האזהרה אעפ"י שבכאן היא במקום עונש כרת מ"מ בערך עצמה אזהרה היא מיהו גבי כרת דכתיב אחותו יתיר' הוא משום שיש בה עונש דיני אדם דהיינו מלקות וכן מדוקדק מלשון הרא"ם ז"ל מדלא כתב בפשיטות דדוק' במיתת ב"ד אבל במיתה ביד"ש לא אלא שכיון דאי הוה מוקמינן ליה בנגיעה א"כ הו"ל כרת בלא אזהרה ובודאי לא קי"ל חייבי כריתות לוקין אלא משום דיש להם לאו גמור והשת' אין בנגיע' אלא עונש ד"ש ובהא ודאי עמ"ה כיון דאין בו דיני אדם דהא לית ביה לאו וכן נר' מדברי רש"י ז"ל בחומש גבי הא דנגיע' באכילה זה נראה ליישב דבריו. ומה שתירץ עוד דגילוי מילת' דא"א לאכילה וכו' ע"ש הנה דעת הריטב"א ז"ל בחידושיו לפ' הלוקי' הפך דבריו וכבר כתבנו דבריו ולפ"ז צ"ל דמשכחת לה אכיל' בלא נגיעה כגון שתחב לו חבירו בבי' הבליעה וזה מוכרח מהא דפריך בפ' הערל דף ע"ה ואיפוך אנא ע"ש ולדבריו ק' דהיאך אפשר דנגיעה דמעשר אסור' והלא אכיל' עצמה מותרת ובשעת אכילה הא קנגע אלא ודאי דמשכחת לה בשתחב לו וכו' וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שם ע"ש וצ"ע

וראיתי להרב שע"ה ז"ל בפי"ב מה' תרומו' שהק' לתי' הרא"ם הלז דאמאי אצטריך בפ' הלוקין לומר דטמא שאכל קדש מדאתקש קדש למקדש ת"ל מק"ו דנגיע' ע"ש וליתא דטמא שאכל את הקדש תנן ולא שנגע דלא חשיב אלא מידי דאית ביה כרת ע"ש בגמ' ולפי דעת הרא"ם ז"ל אין החיוב מצד האכיל' אלא מצד הנגיע' דא"א לאכיל' בלא נגיעה קאמר מש"ה צ"ל מדאתקש וכו' שאם כונתו אינו אלא מצד חומר האכילה מנגיע' הא ודאי לא עדיפ' מאחותו וכו' ועיין ברש"י ז"ל פ' הנשרפין שזכרנו ולפי מ"ש לעיל דש"ס פריך מדר"ל דמשמע דמקר' נ"ל א"ש. מיהו הא ק"ל דאימא קריבה היא נגיעה ואצטריך דג"מ כגון ששגג בנגיע' והזיד באכילה וכה"ג אמרינן בפ' הוציאו לו דנ"ג. ונ"ל דטפי איכא לאוקומי לאכילה ולדרשא כמ"ש רש"י בחומש מלטפויי הכרת וכדאמרי' בעלמא כל היכא דאיכ' למידרש וכו' ותו ק' לתי' זה למ"ל דכתב רחמנא לא תאכלו כל נבלה הא מכיון דכתב בה בפ' שמיני ובנבלתם לא תגעו א"א לאכיל' בלא נגיעה ולזה י"ל דאתא ללאו יתיר' לחייבו ג"כ אאכילה ועי"ל דאצט' לנבלת בהמה טהור' דאינה מטמא' במגע

והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' איסורי ביאה דין ו' כתב וז"ל ואע"פ שנאמר בתורה ערות בת בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת ע"ש ואע"ג דלרבא דקי"ל כוותיה ס"ל דאפי' בגילוי מלתא אעמ"ה ומג"ש הוא דמפיק לה בהנה הנה כדאי' בגמ' נקט רבינו הק"ו דמפורש טפי וסמיך אג"ש שהדין אמת הוא וכך דרכו של רבינו ז"ל בכמה דוכתי וכה"ג כתבו התו' אהש"ס גופיה בפ"ק דבכורות דף י"ד ע"ב ובדוכתי טובא וכ"כ שם הרא"ם ז"ל לפירש"י ז"ל ע"ש: