למודי ד' קעג

בידי אדם מר מדמי לטרפה וכו' ומר דמדמי לי' לטרפה היינו ת"ק דר"י דאמר התם בין בבת אחת בין בזאח"ז כולן פטורין ע"ש. והשתא כיון דלגבי אחרון מדמי ליה לטרפה ומש"ה פטור א"כ הראשונים שעשאוהו טריפה אמאי פטורין הא טריפ' אינה חיה והמכה חבירו ואמדוהו למיתה ומת מי לא מיחייב והא נמי אמוד למיתה הוא וכבר הקשו התוס' כן גבי גוסס בידי אדם ע"ש מה שתירצו דאינו עולה למאן דמדמי ליה לטרפה. ואפשר דת"ק ס' כמ"ד טרפה חיה אבל להרמב"ם ז"ל שפסק כת"ק קשה. ואפשר דמדמה לטרפה לענין אחרון דוקא אבל לעולם בטריפה ממש מחייב לאלתר ומיהו איכא לספוקי אם עשאו טריפה אם הורגין אותו א"ד כיון דהורג טריפה חייב בד"ש א"כ אין לנו לעשותו [אלא[ ג"כ טריפה כאשר עשה או אם יש בזה בכלל ברור לו מיתה יפה וצ"ע

ונ"ל להביא ראי' דטריפה מוליד מדאמר בפ' הערל דף ע"ה ע"ב א"ל וכו' ממאי דהאי פצוע דכא באותו מקום דלמא מראשו א"ל מדלא מנה ביה דורות וכו' ע"ש בפירש"י והשתא אימא שניקב קרום של מוח דהוה טריפה ואינו מוליד מש"ה לא מנה ביה דורות ואסר לבוא בקהל כל זמן שהוא חי אלא ודאי טריפה נמי אולודי מוליד ושפיר קאמר מדלא מנה ביה דורות וכו' וכנראה שזו ראיה נכונה ודוק. [עתה ראיתי כי למוד ערוך הוא פ' הנשרפין דף ע"ח ע"ב דאמרינן מלמד שחובשין אותו ע"ש. ולמה שנסתפקתי אם עד שימות הוא שנהרג ממ"ש התוס' יבמות דף ק"ך ד"ה אלא משמע דל"ש ע"ש. ומ"ש לפנים שם דמסתמא רב כהנא נייד מראיית רב מרי ע"ש פי' משים דאדחיא ומשום דאין אפוטרופוס וכו' לא קטלינן ועיין בלמוד צ"ז ע"ש]

לימוד קסט כתבו התוס' בר"פ החליל ד"ה שאינו וכו' אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר כמו לא מספקי' ולא מטפחי' וכו' וקי"ל דאין שבות במקדש בית השואבה שאני כדאמרינן בגמ' דאינה אלא משום שמחה יתירא ע"ש ובהכי ניחא לי מה שק' אצלי אהא דאמרי' בפ"ק דיומא דף ח' ע"ב וליטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא קי"ל דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת ע"ש. והא קי"ל דאין שבות במקדש והשתא ניחא דהך הזאה אינה אלא מעלה בעלמא ודאי ומש"ה אינה דוחה את השבת אבל ראיתי בחי' הריטב"א ז"ל שתי' לקושית התוס' וז"ל וי"ל דכל כי האי שבות הוא שהוא דבר מצוי דאתי לידי תיקון כלי שיר דאיסורא דאורייתא שהתיקון מצוי בהם אפילו במקדש גזרו בו כשאינו מעכב וכו' ע"ש. והאלהים שכך עלתה על לבי. ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב ארעא דרבנן סימן ד' מההיא דפ"ק דיומא דף י"ט דתנא לא היו מעסקין אותו לא בנבל ולא בכנור וכו' ואמאי הא אין שבות במקדש ע"ש. ולפ"ז א"ש. אמנם ק' מה יענה בההיא דפ"ק דיומא:

ואפשר דס"ל דהזאה דהתם גריעה טפי מחליל ועיין להרב שע"ה ה' עבודת יה"כ ע"ש. ודע דמ"ש התוס' בית השואבה שאני וכו' היינו ודאי דבכה"ג גזרו איסור שבות שמא יתקן כלי שיר אפילו במקדש דאין לומר דכיון דמשום דבמקדש זריזין הם לא שייך גזירה דהא ליתא דבפרק אלו עוברין דף מ"ז אמרינן הא אין שבות במקדש ומשני שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ע"ש אלמא אע"ג דזריזין ברחוקה עשאוהו כמי שאינו במקדש ה"נ ל"ש ובהכי א"ש מה שתמה הרב מש"ל ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש הל' ו' על מה שתי' ר"י בפ' במה מדליקין דף כ"א ע"א ד"ה שמחת בית וכו' דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושים וכו' צורך הקרבן חשיב ליה ע"ש ותמה הרב ז"ל והלא חליל נמי משום ושאבתם מים הוא ואע"ג דאין איסורו אלא משום שבות לא דחי שבת ואם איסור דרבנן לא התירו ולא חשיב צורך קרבן איך התירו איסור מעיל' דאורייתא ומכח זה כתב הרב דלא כ"כ ר"י ז"ל אלא משום דלב ב"ד מתנה עליהם ע"ש. ובמחילה מכבודו לא זו היא דרך ישרה בדבריהם ז"ל ולפי מ"ש דשאני חליל כיון דהוי שבות דעשה ול"ת חמיר טפי מאיסורא דאוריית' שאינו אלא איסורא בעלמא תדע דבפ' בתרא דר"ה אמרינן דשופר אין מפקחין עליו את הגל וכו' ואמרינן בגמ' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וע"ש בהר"ן ז"ל ועיין במהרימ"ט ז"ל בחי' פ' במה מדליקין שם בתוס' ע"ש. ויש מי שתי' דלא כ"כ ר"י ז"ל אלא דוקא באיסור מעיל' דכיון שהוא לצורך קרבן הרי לא נהנה לצורכו אלא לצורך הקרבן והנאת קרבן הוא אבל באיסור שבות אחר מצד החפץ עצמו אע"פ שהוא לצורך קרבן מ"מ איסור שבות לא פקע כיון דאינ' חובה אבל במעילה כלום איסור מעילה לאו משום הנאה של חולין וכי אמרינן שאין עושין אותו אלא לצורך הקרבן א"כ אין כאן הנאה של חולין וממילא פקע ליה איסור מעילה. ומה שהק' הרב בראש דבריו במ"ש התוס' שם ודוחק לומר דלב ב"ד מתנה עליהם וכו' ז"ל שהרי כתבנו לעיל דלעולם אין ב"ד מתנין שיצא לחולין אלא שיהא לו פדיון וע"י הפדיון יצא לחולין ע"ש. איברא מצאתי בת"י שכתבו וז"ל ועוד לא מצינו לב ב"ד בזה דכיון דכבר קדשו בבגדי כהונה לא נפקי לחולין בלא פדיון עכ"ל והרב ז"ל תירץ וז"ל י"ל דהיינו דוקא היכא דליכא שום תכלית לאותו דבר שיוצא לחולין אבל אם יש קצת מצוה באותו היוצא לחולין מתנין שיצא לחולין ע"ש. וק"ל עלה שהרי אמרי' בספ"ק דשבועות דף י"א ע"א אהא דאמר ר"י תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים משום דלב ב"ד מתנה עליהן וכן נמי הא דמייתי התם דתנן מותר הקטרת וכו' משום דלב ב"ד וכו' אע"ג דצורך מצוה להקריב ולא להניחם שירעו ואפ"ה בעי פדיון ואין לומר דהתם שאני דשייך בתקנתא דפדיה דה"נ הכא שייך בפדיה. לכן נלע"ד דה"נ קאמרי התוס' דאין לומר דלב ב"ד מתנה עליהם וקושטא הוא שהיו פודין אותו דמה צורך וכו' וא"כ בלא לב ב"ד ודאי לא מהני פדיה דאכתי קדוש' שבהן להיכן הלכה וא"כ היכי שרי וכו' דבגדי כהונה קדושת הגוף יש להם כמ"ש הרב ז"ל שם בדין ה' בשם התוס' ע"ש. ומה שהק' שם לדברי הריטב"א ז"ל דס"ל דהוו קדושת דמים מהא דקי"ל בגדי כ"ג נגנזים ע"ש. לא ידענ' מאי ק"ל דהריטב"א ז"ל יסבור כדעת הירושלמי שהביא שם דשל כ"ג היו מדליקין בהם בפנים ע"ש וא"כ א"צ לפדיה. ומה שנסתייע הרב ז"ל מהא דתנינן בפ"ז דשקלים ועל המלח ועל העצים שיהיו הכהנים ניאותין בהם ע"ש. אפשר דהתם נמי ע"י פדיה קאמר. ומיהו יש לדקדק אדקשיא ליה לרבה התם בפ"ק דשבועות ממתני' דקטרת טפי הו"ל למפ' ממתני' דמלח ועצים קדושה שבהן להיכן הלכה דאלו ממתני' דקטרת שקלו וטרו בה הרבה אי הויא קדושת דמים או לא ויש ליישב. והנה אין להק' לפי מ"ש הרב הנז' דתי' ר"י הוא משום לב ב"ד דא"ה מה הוק' להם אח"כ מההיא דבוררת אשה וכו' אלא לב ב"ד מתנה עליהן ונפקי לחולין. דל"ק דכיון דהוי בלא פדיה לא התנו אלא לצורך מצוה וכמו שכ' הרב ז"ל אבל להוציאו לחולין לא כיון דהוו קדושת הגוף ודו"ק

לימוד קע כתב הרא"ש ז"ל רפ"א דמגי' בשם ר"ת זמן קהלה לכל היא שהכל מתאספים לתענית אסתר לעיירות לומר סליחות ע"ש. ותמה עליו הרב פר"ח ז"ל דא"כ בחל בד' למה יקראו ביום הכניסה ליקרו בי"ג שהוא יום התענית. עוד הק' דבספ"ב דתענית אמרו דתליסר יום נקנור הוא ואסור בהספד ותענית ואח"כ הביא ראיה מספ"ק דמגי' וקאמר ומאמר אסתר אין דברי הצומות לא אמר ר"י דברי הצומות ומאמר אסתר קיים וכו' ע"ש. ולא ראה דברי הר"ן ז"ל שם ספ"ק דתענית דמפ' לה ההיא דדברי הצומות בד' צומות ע"ש וההיא דיום ניקנור מפרש לה ג"כ דאהספד פריך ולא פריך אדר"נ אלא אמאי דמוקי מתני' בתריסר