למודי ד' קעב

נסייעיה מאידך דהאיכא ת"כ ועוד דהו"ל נמי נימא תיהוי תיובתיה דריב"ל מאידך ואפשר לומר משום דברייתא דריב"ל אלימא טפי דפלוגתא דרבנן ור"י דמתני' הוזכר שם ובשלמא לאידך ברייתא לק"מ לריב"ל דאמר לך מאן לימא לן דמתרצתא אמנם ברייתא דריב"ל ודאי דסמכ' היא מטעמא דאמרן וכה"ג כתב הרא"ש ז"ל משם ה"ר מאיר בפ' בכל מערבין גבי לוקחין יין וכו' ע"ש. א"נ כיון דבהא בין לרבנן שנשנו בסתם ובין לר"י כ"ע מודו דכנגד תמידין תקנום א"כ הילכתא כי האי מתני' לגבי אידך ומש"ה פריך נימא וכו' דהיכי שביק האי ואמר כהאי זהו הנראה דרך שמועה זו. אמנם ק' מפ"ק דמציע' דף י"ג ע"ב דמייתי ת"כ דר"י וקאמר ותיובתא דר"א ושמואל ע"ש וכן ק' מפ' כיצד צולין דף ע"ט ע"ב דקאמר ת"כ דרב ות"כ דרב כהנא ובסוף הסוגיא קאמר לרב כהנא הא דתניא וכו' אמר לך רב כהנא תנאי היא ע"ש. שו"ר להרב ה"ע כלל ס"ט שעמד בסוגיא דפ' תפלת השחר והביא משם הכריתות ז"ל דקים ליה דהך ברייתא שגורה בבית מדרשו של ריב"ח ע"ש. ועדיין לא יגהה מזור לסוגיא דמציעא ודכיצד צולין וכן ק' למ"ש שם הרב יבין שמועה ע"ש. וראיתי למוהריק"א ז"ל שם שכתב וז"ל לי נרא' טעם יותר נכון דהיכא דאמר ת"כ וכו' ולא אמר נימא תיהוי תיובתא דאידך הוא במקום שמה שאפשר לדחוק ולתרץ אליבא דאידך הוא ק"ל עכ"ד. וכונתו דמאידך דריב"ח לק"מ לריב"ל ובפשיטות י"ל דאבות תקנום לעצמם קאמר ולא לדורות ומש"ה קאמר נימא תיהוי תיובתי' דריב"ח כיון דבריית' דאבות אתיא בפשיטות כריב"ל ודחי דאסמכוה וכו' ובזה ניחא מה שהק' עליו הרב יבין שמועה ולדרך זה יתיישבו כל הסוגיות הנז' ולפי דברי מרן ז"ל הללו עלו כהוגן דברי עצמו בכ"מ בפ"א מה' תפלה דין ג' שכתב וז"ל ופסק רבי' כריב"ל משום דכי אמרינן ת"כ אמרינן נימא תיהוי תיובתיה דריב"ח ואע"ג דשני מ"מ משמע דאתיא האי ברייתא דריב"ל טפי ממאי דאתיא אידך ברייתא דמסייע' לריב"ח דריב"ח עכ"ד ולפי הנרא' הם דברים תמוהים ולפי מ"ש לק"מ דמרן ז"ל אזיל לשיטתי' בכלליו וה"ק ומ"מ משמע מדהקשו נימא תיהוי תיובתי' דריב"ח ולא הקשו נמי לריב"ל היינו ודאי משום דלריב"ל לק"מ וקל להבין דאבות תקנום לעצמם והשתא ודאי ברייתא דריב"ל אתיא בפשיטות טפי כוותיה ממאי דאתיא אידך דריב"ח דאבות כותי' דאיכא למימר דלא לדורות תקנום. ויותר נ"ל להגיה במקום לריב"ח לריב"ל וכצ"ל דמסייע' לריב"ל כריב"ח וכן נר' ממרוצת לשונו וה"ק פסק רבינו כריב"ל משום דאמרינן נימא תיהוי תיובת' דריב"ח הרי דברייתא דתמידין לא קיימא כריב"ח משא"כ לריב"ל דאתו תרוייהו אליבי' מדלא הק' לריב"ל מאידך וחזר לבאר דבריו ואמר ואע"ג דשני וא"כ ה"נ לריב"ח א"ש תרי ברייתות אליבי' מש"ה כתב מ"מ משמע דאתיא האי ברייתא כריב"ל דהיינו ברייתא דאבות טפי ממאי דאתיא וכו' והיינו מדלהאי פריך ולהאי לא פריך משמע דלהאי ל"ק מעיקרא ולהאי איכא לדחויי וכמ"ש בכללי הגמ' ובזה ניחא לי מאי דהוה ק' אצלי על מרן ז"ל שהרי רבינו ז"ל רפ"ט מה' מלכים כ' להדיא שתפלות אבות תקנום וכתב שם מרן ז"ל כך מפורש בברייתא בפ' תפלת השחר ע"ש. ואיך כתב כאן דרבינו פסק כריב"ל ולדאמרן א"ש. ומה שלא כתב מרן שפסק כריב"ח דייק לה מל' רבינו שם דגבי מילה וג"ה כתב לשון צווי והוספה ובתפלות כ' והוא התפלל וכו' וע"ע מ"ש הרמב"ם פי"ב וי"ג דשגגו' וע"ש מ"ש מרן כי לכל מראה עיני דבריו תמוהים. ולפי דבריו בכללי הגמ' שזכרנו באו אל נכון ואין כאן מקום להאריך וע"ש וכ"ז הוא ברור ועיין בכ"מ פ"ד מה' ברכות דין ד' ע"ש שדבריו תמוהים ע"ש. ומ"ש שם מוהריק"א ז"ל וכ"נ ממ"ש התו' בפ"ק דחולין דף י"ט ע"ב ד"ה מסתברא וכו' ע"ש לי אינה ראיה דל"ק לתוס' שם אלא משום דמשנה שלימה היא והיכי פליגא אמתני' ומש"ה כתבו דלכתחילה פליגי והשתא ל"ק כ"כ ממתני' דיש לדחות. ענ"ל לומר דל"ק להו לתוס' שם אלא משום לשון מסתברא דקאמר דמשמע מצד הסברא דמסייע מתני' קצת והול"ל ת"כ דמ"ד אף מחזיר וזהו שכתבו דלא הול"ל מסתברא וברור. שו"ר להרב יבין שמועה שם שדחה ראיתו בזה אלא שמה שהק' שם בקושיא ראשונה איני יודע מה הוקשה לו וע"ש

לימוד קסח נסתפקתי ברוצח שהכה חבירו ונעשה טריפה כגון שניקב קרום של מוח אם חייב עליו מיתה למ"ד טריפה אינה חיה דכיון דהוי גברא קטיל' הרי הוא כמת א"ד וימות כתיב עד שימיתנו ואפי' למ"ד טריפ' חיה מבעיא לי כיון דההורג את הטרפה פטור כמ"ש התוס' בפ' הנשרפין דף ע"ח ע"א ד"ה ההורג וכו' ואת"ל דנהרג עליו מי אמרינן דאינו נהרג עד שימות א"ד משעה שעשאו טריפה הו"ל כבר מת דגברא קטילא הוי. וראיתי בפ' השולח דף מ"ג ע"א שאמרו שם אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד האמר ר"ל כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה ופירש"י דכתיב והמית לאפוקי קנס דלא כתיב מיתה ע"ש. וגם בזה יש מקום לספק אי הוי דוקא עד שימיתנו ולא שיעשנו טריפ' א"ד דאין משתלם אלא לאחר מיתה דהיינו שאינו משתלם משעה שעשאו טריפה אלא לאחר שימות מאותה הכאה וכדדייק קצת לשון לאחר מיתה דנקט ולזה הדעת נוטה דלדידן דקי"ל טריפה אינה חיה מה טעם יש בזה דאין משתלם אלא לאחר מיתה דכיון דחיובו תלי בשעה שטרפו א"כ למה אין משתלם אלא לאחר מיתה אלא ודאי גזירת הכתוב והמית דוקא א"כ עשאו טריפה לאו בר כופר הוא וה"ה לרוצח ובהכי אין ראי' משום מה שרצה להוכיח הרב שע"ה פי"א מה' שחיטה בשם הפר"ח דטריפ' אינו מוליד ע"ש. ואע"פ שי"ל דר"ל קאי למ"ד טריפה חיה וזה נ"ל דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך מימרא דר"ל דכופר אין משתלם וכו' בה' נזקי ממון והיינו דס"ל דר"ל דוקא למ"ד טריפה חיה קאמר דאע"פ שטרפו אין משתלם אלא אחר שימות בהכא' זאת אבל למ"ד אינה חיה דקי"ל כוותי' אה"נ דמשתלם ואע"ג דבר"פ אלו טריפות אמר ר"ל רמז לטריפה שאינה חיה מנ"ל ע"ש לפרושי מתני' קאמר וע"ש ועיין תוס' דפ' הנשרפין ד"ה הנז' ע"ש. מ"מ אפשר לפ' דברי ר"ל דדוקא כשהמיתו ולא כשטרפו ורבינו לא חש להזכיר הא דר"ל דבכול' פרקא התם נקיט ואזיל לשון נהרג והמית ע"ש. ועוד יש לדחות דלא ניחא ליה לאוקמה ביורשיו ממש משום דלא פסיקא מלתא כולי האי שישתחרר אחר שנטרף וישא אשה ויוליד שאע"פ שיוליד מ"מ אינו מוכרח שיוליד ועוד דניחא לאוקמה במלתא דשייכא גם לאשה חציה שפחה וחצי' בת חורין שנותן ג"כ חצי כופר. ול"נ להביא ראיה מתוס' דפ"ק דחולין דף י"א ע"ב ד"ה וכ"ת וכו' דס"ל דטריפה מוליד דאי לא מאי ק"ל דלמא בשהוליד אח"כ הרוצח דמסתמא רב כהנא נייד מראיית רב מרי ולית ליה הא דאין אפוטרפוס לעריות ומיהו הא ק' בלא"ה מאי קושיא דחובשי' אותו י"ב חדש וכמו שהק' שם ד"ה ודילמא וכו' ע"ש וא"כ מנ"ל להק' וצ"ע

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' רוצח דין ג' שכתב המכה את חבירו באבן וכו' אומדין אותו וכו' ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה וכו' אם מת נהרג המכה וכו' ע"ש הנה מפו' יוכיח שאם אמדוהו למיתה אע"פ שלא מת אלא אחר זמן אפ"ה נהרג עליו וכ"ש כשעשאו טריפה דאין לך אומד גדול מזה ואדרבא י"ל דלא כ"כ רבינו אלא בשאר הכאות שלא עשאו טריפה כיון ששייך שאפי' אמדוהו למיתה אפשר שמתרפא לגמרי אח"כ כמ"ש הרמב"ם שם אבל בטריפה דאינה חיה בודאי שא"צ שימות אלא כיון שעשאו טריפ' נהרג עליו אלא שאני תמה דבפ' הנשרפין דע"ח ע"א אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס