למודי ד' קסז

אינו כמו שעת הדחק דשרו רבנן כגון מעשה דכרכים דבההוא אונסא אפי' רבנן מודו דשרי אלא דאיירי שלא יוכל למצוא ע"י שמחזר עליו קצת ולאפוקי שלא טרח עליו למוצאו מיהו ע"י טרחא יתירתא יוכל להביאו והשתא ניחא קושיא שניה שהק' הרב יבין שמועה. ודע שראיתי לו להרב ז"ל בס' ג"ה סי' רס"ד שכתב וז"ל כדאי הוא ר' פ' לסמוך עליו בשעת הדחק לא אמרי' אלא כי לא ידעינן הילכתא כמאן אבל כי ידעינן ודאי דאין הלכתא כמותו לא סמכינן אפי' בשעת הדחק וכו' וד"ה מעשה וכו' ופריך וכו' אילימא שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה וכו' ע"ש. ונר' מדברי הרב דמפ' דמעיק' לא ידע כמאן הילכתא והם דברים תמוהים כיון דיחיד ורבים הלכה כרבים. וגם לפי מאי דמסיק דנזכר דרבים פליגי עליה בשעת הדחק היכי עביד כוותיה. וע"ק לפי שיטתו דבפ' כירה דף מ"ה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הכי הלכתא אמר להו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ע"ש והא התם ודאי ידעי דהילכתא כר"י לגבי ר"ש ומה גם שנשנה שם במשנה בסתם. ע"ק מדאמר ריב"ל בפ"ק דברכות דף ט' ע"א כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ע"ש. אף דלעיל מניה פסקו כר"ג ע"ש. והדבר ברור כדכתיב מעיק' ודקאמר שנזכר דאין הלכה כר"א וכו' היינו לומר נזכר דאתמר הכי להדיא והיינו דקאמר התם אלא דלא אתמר וכו' ופשוט. אלא שאני תמה בסוגיא שם שהרי אפי' רבנן דר"א מודו בשעת הדחק לר"א וכדאמרו ליה לר"א אין שעת הדחק ראיה ע"ש ומאי קאמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו וכו'. ואפשר דשעת הדחק דר' היינו דיעבד אחר מעשה כנ"ל. ומה שפי' הרב יבין שמועה בדברי התוס' שם ד"ה לא מצא וכו' אינו מחוור לע"ד דמהו זה א"כ מ"ש שוב אבל יש לדקדק דשרי וכו' והדבר ברור שכונת' לדחות כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ע"ש ודברי מהר"ם בן חביב ז"ל נכונים ע"ש

לימוד קנח גרסי' בפ' כ"ש דף כ"ח ע"ב כתי' בהאי וכתיב בהאי ע"ש. ויראה דר"ל ואיכא שום צריכותא בתרוייהו וכדקאמר הש"ס להדיא בפ' ע"פ דף ק"ך ע"א כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי וע"ש בפירשב"ם הצריכו'. ויש לתמוה על הרא"ם ז"ל בפ' ראה גבי רק הדם לא תאכלו שכתב וז"ל ושמא י"ל כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרי' בפ' כ"ש ע"ש. ותו יש לתמוה דהן לו יהי כדבריו מ"מ אין הנדון דומה לראיה דאם אמרו בעשה יאמרו בלאו דהאיכא למימר לעבור עליו בב' לאוין. ותו דאם אמרו בתרי גופי ושמות מוחלקין יאמרו בחד עניינא דבשלמא בטמא וערל איכא למימר מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אמנם ההיא דדם אם נאמר ג"כ כתיב בהאי וכתיב בהאי א"כ לא הנחת מקום לכל צריכות שבעולם. ולעיקר קו' הרא"ם ז"ל נ"ל דחד לעונש וחד לאזהרה ופשוט. ומדברי רש"י שם בפ' כ"ש יראה דכתיב בהאי וכו' הוא כמו שהבין הרא"ם ז"ל ע"ש וצ"ע ועיין בפ' כ"ש דכ"ג ע"א דקאמר וצריכי וע"ש בפירש"י ע"ש

לימוד קנט כתב מרן הב"י א"ח סי' י"ג כ' המרדכי בשם ר"י וכו' ע"ש והק' עליו המג"א ז"ל ממ"ש בפר"א דמילה דף קל"א ריש ע"ב למ"ד ציצית חובת טלית אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה אפי' בשבת וא"כ למ"ד חובת גברא הוא למה יהי' מותר ללובשו וכו' ע"ש. ותי' סתום וחתום לפי דעתי הקצרה. והנר' אצלי דלק"מ דהתם רצה להכריח הש"ס דמכיון דקאי בעשה א"כ מותר בשבת לתלותו אבל ר"י מיירי לפי המסקנא דקאמר התם דהואיל ובידו להפקירו ואסור לתלותו בשבת כיון דלא אפשר שרי אע"ג דקאי בעשה כמ"ש ר"י שם להדיא ע"ש. ואפשר שלזה כיון הרב ז"ל ולישנא קלילא נקט כמנהגו הטוב

וראיתי להט"ז ז"ל שהק' לדברי ההג"ה וז"ל וק"ל א"כ למה תלה רמ"א הטעם משוה כבוד הבריות דהא ר"י התירו אפי' בלא"ה מטעם שזכרנו ע"ש מה שנדחק בזה ולע"ד לק"מ דלא דמי הא דר"י להא דרמ"א שכ' בשם תשובה אשכנזית שהביא הב"י דהא דר"י מיירי כשהי' לבוש כבר דשוא"ת עדיף וא"צ לטעמ' דכבוד הבריות דליכא חיוב אפי' מדרבנן אבל דברי התשובות מיירי ללובשו לכתחי' דאי' מדרבנן מיהא איכא חיובא שלא ללובשו אע"ג דמדאורייתא כל שאין בידו פקע חיובא מניה ומש"ה אצט' לטעמא דכבוד הבריות וכן הוא בלשון התשובה ג"כ וזהו שכתב ובתשובה אשכנזית מצאתי וכו' ולא כתב וכן מצאתי וכו' וא"ת א"כ מאי מייתי ראיה מההי' דכרמלית התם שאני דהוי שוא"ת וי"ל דדוקא לגבי מצות ציצית דתלוי בקום עשה ציצית אבל באיסור הוצאה כל שעתא קאי בבל תוצי' ועיין תוס' דפ' האשה רבה דף צ' ע"ב ד"ה כולהו ע"ש וברור

לימוד קס כתב הרא"ש ז"ל בפ' ראוהו ב"ד דף ז"ך ע"ב וז"ל ולכאור' הי' נרא' דהלכה כרבנן וכו' אבל ר"ח ז"ל פסק כר"ן מדמפר' ר"י מלתיה אלמ' כותיה ס"ל ולאו ראיה גמור' היא דמתוך דברי ר"י אנו למדין כרבנן וכו' אבל אם הי' ר"י אומר דבריו על מלתי' דרבנן וכו' לא הוה ידעינן מניה מלתיה דר"ן וכו' עש"ב. והדבר תמוה דהא בלישנא בתרא ליתא לה"ט דהא שפיר המ"ל מלתיה אדרבנן דנשמע מניה שפיר לר"ן וכבר נתעורר בזה הרב יבין שמועה סימן תקכ"ט ע"ש ומסיים שם וז"ל דבמאי דפי' לר"ן דאיירי בנפחת רובו איכא לספוקי אכתי לרבנן דפסלי אי דוקא בנפחת א"ד אפי' בנשתייר וכתב שם הרב ז"ל דאין לומר ולאפושי פלוגתא דבהא פליגי תרי לישני דר"י אם הלכה כר"ן וכו' ע"ש. לע"ד לא ניתן ליאמר כלל בדברי הרא"ש דא"כ מנ"ל להקל לר"ח ז"ל דילמא איהו ס"ל כס' ר"י ן' גיאת ז"ל שהביא שם הרא"ש ז"ל דפוסק כלישנא בתרא ע"ש ואפשר דהיא גופה קאמר הרב ז"ל טעמא דמילתא להרא"ש גופיה. אמנם הדבר ברור ודבר ה' בפיהו אמת וכמ"ש ה"ה ז"ל פי"א מה' שופר שר"ח פוסק כל"ק ע"ש וכ"כ הרב המאור ז"ל בשמו ע"ש. ומה שצידד הרב ז"ל שם לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דללישנא בתרא מדר"ן נשמע דרבנן דפסלי אפי' בנשתייר רובו דאי דוקא בנפחת אמאי איכפל ר"ן לומר שלא במינו פסול כיון דכ"ע מודו אלא ודאי דבהא נמי פליגי דבשלא במינו דלרבנן פסול אפי' נשתייר לר"ן דוקא בנפחת ובמינו מכשיר בנפחת ע"ש. לפ"ז לישנא קמא לא דייק לי' כפילא דר"ן דס"ל דאיירי דרבנן נקטיה ואין בזה אפושי פלוגתא ודחה זה הרב מדברי הרא"ש עצמו שכתב וז"ל ורבנן דפסלי אפי' במינו היכא דנפחת רובו אבל נשתייר רובו מודו דכשר ע"ש ולזה אפשר לומר באופן אחר דרבנן פסלי בשלא במינו אפי' נשתייר ובמינו היכא דנפחת דוקא וס"ל להרא"ש ז"ל כן משום במינו דר"ן דמוקי לה בנפחת מכלל לרבנן דפסלי בנפחת דוקא ומדשנה ר"ן שלא במינו בנפחת ש"מ דרבנן פסלי בשלא במינו בנשתייר ור"ן מקיל בהדרגה. ומה שכ' הרא"ש היכ' דנפחת וכו' אבמינו קאי דלא כתוס' בזה אלא שכל זה ליתא כמו שדחה הרב שם מתחלה והוא פשוט אלא דאפשר לקיים זה דמש"ה נקט מלתי' אדר"ן להעיר אוזן לדקדק בלישנא יתיר' דר"ן דמש"ה נקט מלתיה בשלא במינו דר"ן דיתירא היא לומר דזה דוקא לר"ן אבל לרבנן אפי' נשתייר. והיה נר' לישב באופן אחר דאי הוה נקט מלתיה אדרבנן הייתי טועה מדהדר ר"ן הך דשלא במינו ש"מ דר"ן מקיל בחדא ומחמיר באידך דבשלא במינו דלרבנן דוקא בנפחת לר"ן אפי' נשתייר ובמינו דלרבנן פסול ונפחת לר"ן כשר אפי' בנפחת מש"ה קאמר בדר"ן דשלא במינו נמי דוקא בנפחת ולישנא יתירא לא דייקא ושו"ר להרב לשון למודים שכ"כ עש"ב. שבתי וראיתי דאין זה מכוון דאכתי לישנא יתירא היכא אזלא ואימ' מש"ה לרבנן פסול אפי' נשתייר דאהא