למודי ד' קסו

כמ"ש רבי' שם דין ה' ע"ש. מ"מ בכה"ג דנתכוין להרוג זה והרג וה מן הסברא הוא לחייבו בדמי ולדות דאין לנו אלא מה שפטרתו תורה ממית' מוארב לו ומתשלומין דמי האשה עצמה מהקישא ואין לך בו אלא חידושו מה שלא היתה הס' לר' ולרבנן. מיהו לענין דמי ולדות מיהו לא יצא מידי חיוב וזהו שלענין ממון אחר בהדי מיתה תלה פטורו חזקיה בשוגג כדקאמר בין שוגג למזיד כמ"ש התוס' שם ולענין דמי הנהרג מחלק בין מתכוין לאין מתכוין וזהו סברת רבי'. ומ"ש רבי' פטור ממיתה ומתשלומין ר"ל דמי הנהרג כי שם לא מיירי רבי' בממון אחר בהדי מיתה וזהו שדקדק רבי' לכתוב שם ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות עכ"ד לשון כדבר שאין בו ר"ל כדבר ולא דבר כנ"ל. ודע דמ"ש מרן וטעמא דפטור משום דלא שייך ביה התראה צ"ל דאין לשון התראה נופל בו דמה להם לומר לו לא תהרוג כולה הרי אינו רוצה ולומר לא תהרוג בן ברית מי הוא זה ואיזה הוא וכיון דאין לשון ההתראה ברור כ"כ לא שייך להתרות בו ואין זה מזיד דאם באנו לומר דמשום התראת ס' נגעו בה הרי רבי' בכל דוכתא פוסק כר"י דשמה התראה וה"ז דומה לנותר והכה זה וכו' דיודע בבירור דאתי לידי חיוב כנ"ל

ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהק' בס' זהב שבא דף קנ"ד בסוף הסוגיא דקאמר ואי בר קטלא הוא אמאי אצטריך למפטרי' וכו' והק' הרב וז"ל צ"ע אצלי טובא אימא דתנא דבי חזקיה ס"ל כרבנן דנפש תחת נפש ממש ואצט' הקיש' דמכה אדם לגלויי דלא תטעה לפ' נפש הוא ממון כרבי והו"א הכי דכיון דאיכא תרי פירושי במלת נפש ס' נפשות להקל אבל מכח דפטר לי' קרא מממון גלי דונתת נפש הוא נפש ממש עכ"ד ודבריו מיוסדים על מ"ש ה"ע ז"ל בסוף דיני ג"ש דכל נאמר למעלה ונאמר למטה לאו ג"ש היא אלא כעין ילמד סתום מן המפורש ע"ש. וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו למכות דף ב' ע"ב שכ"כ ע"ש. והשתא קושיא חזקה היא. ואפשר ליישב בדוחק לפי מ"ש התו' שם ד"ה ומפקא וכו' דלענין דמי הנהרג דוקא פליגי רבנן אדחזקיה משום דגלי רחמנא ונתת נפש וכו' ממון ע"ש. והשתא אם נאמר דלחזקיה מוקי לקרא בנתכוין לאותו עצמו שהרג כמ"ש התוס' שם בסוף דבריהם ניחא דמשמע ליה לחזקיה דלשון נפש תחת נפש לעולם ממש ומש"ה מוקי לה ודחיק לפרושי קרא בנתכוין לאותו עצמו שהרג ומעתה אם נאמר דבנתכוין להרוג זה והרג זה דפטור ממיתה לדידי' שפיר פטר ליה מממון נמי מהאי הקישא אבל אי אמרת דחזקי' מפ' לקרא דנתכוין לזה והרג את זה וס"ד לאוקמי קרא בממון מטעמ' דר' משום ס' נפשות להקל א"כ אין לך הוכחה גדולה מזו ומה הכריע וגיל' לנו הקיש זה דנפש תחת נפש כיון דמצינן למימר דהיקשא אתא למלתא אחריתי לשוגג ומזיד וכרבנן. ולפי מ"ש בחי' הר"ן שם בסוגיא בשם ה"ר דוד ז"ל יתיישב יותר וז"ל ומ"מ איכא למידק אשמעתי' לתנא דבי חזקיה ונתת נפש תחת נפש במאי מוקי לה וכו' תירץ ה"ר דוד ז"ל דחזקי' לא ס"ל דר"א דאמר במצות שבמיתה וכו' אלא במצות שלא במית' שלא היה כדי להמית בהכאתו ולפיכך כשנהרגת האשה פטור עליה כדין נתכוין להכותו על מתניו וכו' אבל נר' ודאי דכיון שלא היה בו כדי להמית שחייב לשלם ממון ליורשיו כדין מזיק דלענין ניזקין לא בעינן כונה דאדם מזער לעולם תנן ואפי' לחזקיה דפוטרו בכל ענין ממון היינו דוקא כשיש בהכאה כדי להמית אבל כשאין בה כדי להמית אינה בכלל מכה אדם אלא בכלל ניזקין הוא ונתת נפש תחת נפש ממון הוא כדדריש בגמ' עכ"ד והשתא אם נאמר דאתא הקישא לאפוקי דלא נפר' קרא בממון השתא דפטרינן ליה מממון מהקיש' עדיין אני אימר דקרא ממון קאמר וכר' ובאין בה כדי להמית בחבירו והלכה לאשה ומתה קמיירי דשפיר מיתוקם קרא בפשיטות בהכי ומה הועיל ההקיש בזה וברור

עוד הק' הרב שם וז"ל תו צ"ע דמהיכא דייק דנתכוין להרוג את זה והרג אחר דפטור לגמרי דאל"כ מאי אצטריך למפטרי' מממון כיון דבר קטלא הוא וכו' דהתינח סיפא אבל רישא דקתני בין שוגג למזיד אמאי אצט' לפוטרם מממון פשיטא שוגג בר גלות ומזיד בר קטלא הוא וא"כ רישא יוכיח דהאי דיוקא לאו כלום הוא עכ"ד ובחברת הישיבה בהסכמה העלינו לתרץ דכיון דודאי הס' לחיוב בנתכוין לאותו שהרג עצמו טפי מנתכוין לזה וכו' דהאיכא מאן דפטריה א"כ אם נאמר דבנתכוין לזה והרג זה בר קטלא הוא הוא המתכוין לאותו שהרג פשיטא ליה דפטור מתשלומין מתכוין לזה והרג את זה מיבעיא דמדקאמר בין מתכוין לשאין מתכוין משמע כשאין מתכוין אתי למילף מהאי הקישא כי היכי דפסיקא לך במתכוין דקלב"ם והיינו דקאמר אמאי אצטריך לפטריה מהאי הקישא כיון דאפי' מתכוין פשיטא לן בלא"ה לפוטרו ממון משא"כ בין מזיד לשוגג דהאי מיתה והאי גלות אם פטרת ממון למזיד לא תפטור ממון לשוגג דאע"ג דכה"ג פריך תלמודא בפ"ק דשבועות דף ח' ע"א אי בשוגג בר גלות הוא וכו' אלמא בגלות מיהא תסגי ליה בכפרה מ"מ אי לאו הקישא הו"א דתרתי בעינן. מיהו ק"ק דאמאי לא מוקי לה לשאין מתכוין דהיינו שאין מתכוין לאדם אלא לבהמה דלכ"ע נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור ומנ"ל דמפק' וכו' ואין לומר דא"כ היינו שוגג דהא ברפ"ב דמכות ממעט ליה מבלי דעת דמסתמא בשוגג אלמא לאו בכלל שוגג הוא. ומיהו י"ל דהא הו"ל בכלל דרך עלייה דלאו בר גלות הוא וה"נ כל דלאו בר גלות. ועי"ל דומיא דשאין מתכוין דנקט גבי בהמה דהיינו כשאין מתכוין לבהמה זו אלא לאחרת וכולה בבהמה קאמר וה"נ גבי אדם דאין לומר שאין מתכוין לבהמה אלא לאדם דליתא דאדם מאן דכר שמיה וברור

לימוד קנז כתוב בהגהת אשר"י זלה"ה בפ' לולב הגזול דף ל"א וז"ל דכיון דלא אתמר בהדי' הל' כרבנן וכו' ע"ש. והדבר תמוה דאדרבה אי הוה אמר הכי הוה ק"ל פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים וי"ל דכיון דר' ס"ל התם כר"י וכן בן עזאי ור' אבהו כולהו ס"ל כהך שמעתא דלא בעינן הדר כמ"ש התוס' איכא למיטעי דהלכתא כוותיה בהא אמנם מדברי הג"ה לעיל מזה שם ד"ה ובירוש' וכו' ע"ש אין נר' כן. ושו"ר להרב יבין שמועה סי' תקל"ה שנתעורר בזה ע"ש. ועוד הק' שם במ"ש כיון שהתרנו יבש ה"ה לשאר פיסולין וכו' דכיון דלר"י קאי אימא דוקא יבש משום דלא בעי הדר לא כן שאר פסולין ע"ש. והא ודאי ל"ק דלדידן קאי ההג"ה כמ"ש שפסול אף ביו"ט ב' ואנן הדר בעינן וליכא. ומה שפי' הוא ז"ל אחר המחי' אינו מן הישוב. גם מה הכריחו להג"ה לומר הא דלא אתמר בהדיא וכו' הול"ל דהשתא דלא נזכר בגמ' דרבנן פליגי אף בשעת הדחק כדאי הוא וכו' דאטו הוה ס"ד דאתמר בגמ' דהילכתא כרבנן ובפשיטות הול"ל לפי דרכו דאע"ג דקי"ל הילכתא כרבנן מ"מ בשעת הדחק פסקינן כיחיד דכדאי הא וכו' עד שיאמר בהדיא הלכה כרבנן דאז ק' פשיטא וע"כ לתרץ דלאפוקי שעת הדחק קאמר ודפריך בפ' החולץ ובכמה דוכתי פשיטא וכו' היינו משום דלא שייך התם סרך שעת הדחק. ושו"ר למהר"ם בן חביב ז"ל שהביא מסוגיא דנדה כה"ג ממש ע"ש אלא שישב הסוגיות בע"א ולע"ד כדכתי' והיינו דבעי התם פ"ק דנדה מאי שעת הדחק ומשני א"ד שני בצורת הוה ע"ש. ומ"ש שם דשאר פסולין שכתב ההג"ה היינו כגון ניקב וכגון חזזית דפסולא משום הדר ע"ש. לי הצעיר לא נהירא דא"כ מאי קמ"ל גם כתב שפסול אף בי"ט ב'. שוב מצאתי סעד לדבריו מדברי ההג"ה לעיל מזה ד"ה הנז' ע"ש. ולע"ד משם למדתי שזה שכתב ההג"ה אם אינו יכול למצוא וכו'