למודי ד' קנט

דא"ה כולהו נמי משכחת להו בכה"ג ושוא"ת דבעינן הוא דומיא דפו"ר שאין ענין שלא יניח מפו"ר זהו הנקרא שוא"ת אלא ענין אחר הוא שלא להשחית זרעו וה"נ במילה שוא"ת הוא לענין הזמן משא"כ בשבת דהיא גופה המצו' שלא לשבות ממלאכ' היא מה שלא יעשה מלאכ'. ענ"ל שהר' ז"ל לאו קטיל קני באגמא הוא כי יקרא לזה שוא"ת ואיננו כי מה שלא ישהה מלמול בזמנו אין נק' שוא"ת כפו"ר ודכוות' תדע ממה שהוצרכו התו' לידחק ולא כתבו בפשיטות דשוא"ת הוא שלא לבטל מפו"ר אלא שהכונ' לו ז"ל שלא ישהה אחר זמנו וימול כנ"ל: וד דעלה הא דהק' בגמ' שם ממילה משני עלה ההוא למשרי שבת הוא דאתי וראיתי לה' ש"ש ס' תזריע שהק' וז"ל צ"ע דא"כ לשתוק מוביום דמכח כולי קרא דנשנית תרצת למשר' שבת ע"ש ולע"ד ל"ק דאי מכולי קרא י"ל דלמימרא דלזה ולזה נאמרה הוא דאתא והשתא ליכא למימר דגופי' דקרא אתא לנשנית ורבויא דוביום אתא לשבת דאימא כולי קרא להכי הוא דאתא לחיובי לב"נ אתי משום דפשטי' דקרא הכי מוכח שבא להתיר הנאסר להם וכן דייק ממה שלא נכתב בהדיא פו"ר משא"כ במיל' לא משתמע כלל דאתא לשבת. עי"ל שזו היא מה שהק' התוס' שם אפו"ר דלמתר' ק"ל ולא למקש' וכמ"ש ה' מש"ל שם ע"ש. שלע"ד אין דבריו מכוונים שאין תפיסת דבור תוספות מורה ע"ז. ותו דהיכי ניחא לדברי המק' עד שתתייחס קושיי' למתר' ולא למק'

והרב אחי ז"ל הוק' לו דאמאי לא משני בפשיטות בגמ' דלמעוטי שאין אמו טמאה לידה אתא קרא דאין נימול לח' לאפוקי מעיקרא כשנאמר לב"נ דינא הוא שאף שאין אמו טמא' לידה נימול לח' שכך דרשו בפר"א דמילה ע"ש. ולע"ד ל"ק דש"ס נקט מלתא דשויא לכ"ע דאלו ההיא דהתם תנאי היא כדאיתא התם ומה גם דהל' כת"ק דרבי חמא כמ"ש הרמב"ם פ"א דמילה ע"ש

תו אמרינן בגמ' שם ואב"א מילה מעיקר' לאברהם וכו' אלא מעתה ב"ק לא ליחייבי האריב"א ואיתימ' ריב"ח את בריתי הפר לרבות ב"ק ופירש"י ב"ק וכו' אותן ע"ש. וראיתי בחי' הר"ן שכתב וז"ל ולא מחוור שהרי לכל הפחות היה אברהם מצווה בהן כדין ילידי ביתו ועוד שאם אין המצו' אלא לאברהם בלבד ודאי שאינו בחיוב כרת עליה וא"כ היאך אמרו את בריתי הפר לרבות ב"ק ע"ש. כונתו מבוארת שכיון שלא נתרבו אלא הן ולא זרעם וא"כ ודאי חיובא לא רמי אקרקפתא דידהו אלא לאברהם דאי לא מ"ל הן מ"ל בניהם וכך מתבאר מפירש"י להדיא בד"ה לרבות וכו' ע"ש. ומעתה ק' למ"ל קרא דלא גריעי מילידי ביתו. ואפשר לע"ד ליישב פירש"י דהו"א ע"כ מיעטן הכתוב מקרא דזרעך אחריך וכי ביצחק דביוצא חלציו ריב' לזה ומיעט לזה להבדיל בין קודש לחול משא"כ ילידי ביתו ורבויא דאת בריתי לאו אכרת קאי ארישא דקרא אלא למצוה בעלמ':

והרמב"ם ז"ל דעת אחרת יש לו שכתב פ"י דמלכים וז"ל אמרו חכמים שב"ק וכו' שבאו אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה וכו' ע"ש. ונר' שאף דעת רבי' דקו' המק' אינה אלא מאותן ו' וכפירש"י אלא מיהו כי אתרבו מאת בריתי כולהו רבי עליהם ועל זרעם דאל"כ מנ"ל להק' על זרעם דאימא ה"נ לא ליחייבו אלא ע"כ כמ"ש. אך ראיתי לה' רבינו יונה בחי' כ"י שם כתב וז"ל פירש"י אותן ו' וכו' וגבי ישמעאל לק"ל אמאי ימול איהו דלא גרע מיליד ביתו אבל ב"ק שנולדו לאחר מכאן ק' וכו' והרמב"ם כ' שב"ק חייבין במילה לעולם וכו' ומשמע דכי בעינן אלא מעתה ב"ק וכו' לדורות בעינן. ומ"מ איכא למידק עשו אם נתחייב למול את עצמו דהא כי ביצחק אמרינן ולא כל יצחק ואין בני עשו בכלל ועשו היה נימול וא"ת לא נימול האמרו דעשו מושך בערלתו היה. ושמא י"ל דיצחק גופיה לא לא הוה ידע הי מנייהו מתקרי זרעיה ולהכי אצטריך לקיימ' מצוה בתרוייהו אלו דבריו ז"ל. הא לך שכ' להרמב"ם דעל זרעם נמי פריך ומ"ש רבינו שבא אחר ישמעאל ויצחק הוק' לו מנ"ל לרבות ב"ק ולמעט בני ישמעאל נימא איפכא ותי' דמסתמא למעט מי שהי' בשעה שנאמר לו כי ביצחק מיהו בלא ריבויא אין לסמוך ע"ז. ואפשר עוד שהוק' לו הלא אברהם מל את ישמעאל וכיון דאימעוט בניו מנ"ל דלא ממעיט איהו דהא בני קטורה אי לאו דאתרבו הוו מיפטרי גם אותן ו' עצמן ע"ז כתב רבינו שבא אחר ישמעאל אך ישמעאל ביום המילה לא גרע מילידי ביתו וכמ"ש ר"י ז"ל לשיטת רש"י. עי"ל לזה דמהא דא תרבו ב"ק גם ישמעאל גופיה נתרב' אלא שזרעו כבר נתמעט מכי ביצחק דבישראל משתעי ולהדיא מעטיה ואם נאמר שעל זרעם נמי מק' בגמ' הא לק"מ די"ל דרבויא לא אצטריך אלא לזרעם לא להם ולישמעאל לא אצטריך דלא גרע מילידי ביתו:

אמנם עיקר תי' ר"י ז"ל שכתבנו דלא אמר הא דלא גרע מיליד בית בב"ק שבאו אח"כ. לא ידעתי פי' שהרי מצות ילידי ביתו שנצטוה אברהם הא ודאי דנוהגת היא מיד ולדורות. ולע"ד לישב דעת רש"י דכי היכי דנתרבו ב"ק ה"נ נתרבה ישמעאל גופי' מהתם וכדכתיבנא להרמב"ם ודברי הר"י קשים בעיני. ומ"ש רבינו ואין נהרגין עליה נר' דאהיום שנתערבו קאי דהו"ל ס' ואין נהרגין מס' ומרן הכ"מ כתב דאז' מצות אשכחן שנהרגין אח' לא אשכחן ע"ש. ואינו מוכרח די"ל דמידי דאיתיה בכולהו ב"נ הוא דקחשיב

האמנם נלע"ד שדברי מרן מוכרחין מהסוגיא שם דע"כ המק' דפריך והרי מילה לא היה טועה בקרא דכתיב להדי' וזרעך וכי ביצחק כדקא' ואב"א וכו' גם לשון ואב"א יורה יורה דשנויי קמא השתא נמי קאי וצריכין למודעי במאי פליגי הני לישני. ועכ"נ דפליגי אם האבות יצאו מכלל ב"נ אך בקראי דממעטי עשו וישמעאל ל"פ והשתא הדקאמר לישראל נאמר ולא לב"נ ע"כ הוא מדלא חשבה גבי ז' מצית וכדפירש"י. ומ"מ ק' מאי קו' אימא לא קחשיב אלא מידי דאיתנהו בכולהו ב"נ אלא ודאי דל"ש ודברי מרן עיקר. ועיין ברא"ם ס' ויגש גבי והנה עיניכם רואות שכ' שיטת רבינו לרש"י שם. והר' מש"ל שם תמה עליו ממ"ש הוא בס' חיי שרה ע"ש. עוד יש לתמוה אמ"ש ס' ויגש שלא נתמעט אלא זרעו של ישמעאל וכו' ע"ש. דא"ה למ"ל קרא לרבות ב"ק. ואפשר שטעם זה אינו מועיל אלא אחרי שריבה הכתוב וכמ"ש בסמוך ומעתה י"ל שלא נתרבו אלא למיל' אבל לד"א בכלל זרעו הוא ותדע מדתנן פ"ג דנדרים הנודר מזרע אברהם אסור בישראל ומותר באמה"ע ובגמ' שם והאיכ' ישמעאל כי ביצחק וכו' ע"ש. ועדיין ק' האיכ' ב"ק אלא ע"כ אנהו נמי אמעיטו מזרע דלא מקרי זרע לנחלה וכמ"ש הרא"ם כנ"ל. שו"ר להמ"ק שהק' למרן אי משום דח' לא אשכחן מאי אריא נתערבו וכו' גם אינו הכרח דק"ע לא קחשיב וצ"ע עש"ב. ואין זה קו' דהא תק"ל על המק' גופי' דפריך הרי מילה ופירש"י מדלא חשבה גבי ז' מצות וכבר עמד ע"ז מהרש"ל שם ע"ש. ומ"ש מאי אריא נתערבו וכו' הדבר ברור דס"ל למרן דמ"ש רבינו ואין נהרגין וכו' אריש' קאי ופשוט ולפמ"ש רבינו יונה דפריך מדלא אשכחן שום גר תושב שיעש' דברים אלו לשם מצוה ע"ש. אזדא לה הוכחתיה דמרן ועמ"ש מהרש"א לשיטת רבינו. ולע"ד הרי בני ישמעאל יש בידן עוד היום מצות מילה ואינן חייבים וא"ל דב"ק מצינו שפורעין וש"מ דחייבין. דלית' דבפ' הערל אמר דלא ניתנה טריעה לא"א ע"ש. וכתב התוס' שם דהל"מ היא ומעתה ב"ק לא נתחייבו בפריעה כלל ויש ליישב. שו"ר למהרש"א גופיה בחי' אגדות פ' חלק דף צ"ג ע"ב שכ"כ. ומה שהק' שם לפירש"י ממ"ש הרמב"ם כונתו דפירש"י גבי ויחד יתרו הוא מוכרח וק' להרמב"ם וכ"נ ממ"ש שם וז"ל כדמוכח בפד"מ כמ"ש שם בפי' הרמב"ם ע"ש. פי' כמ"ש שם בחי' הלכות דמוכח מהש"ס שם כהרמב"ם. [לעיל הבאתי מ"ש