למודי ד' קנח

כתי' תרוייהו למימר דלא נילף חד מחבריה כדין כל ב' כתובים א"כ בחד סגי ולילף חבריה מניה במ"מ אלא ודאי כאמור ומעתה ל"ק למה יצאו דיצאו להיות ב' כתובים ונ"ל דלרבנן דר"י הוי ב' כתובים לענין כרת דלא נילף כרת למכשף. והרמב"ם בפי"א מה' ע"ז לא הזכיר כרת במכשף ע"ש. עי"ל שיצאו למילף מניה שאר נסקלין בג"ש ומיהו ר"י לא ס"ל הכי דמייתר קרא הני תרתי למילף מנייהו אידך דא"ה לכתוב בהו להדיא סקיל' ולא אצטריך תו להוציא את אלו כנ"ל

לימוד קמז כ' הכריתות ל"ל שער א' דף כ"ט ע"א דפלוגת' דב' כתובים תליא במלת' דאתיא במ"מ אי אמרי' טרח וכו' דמ"ד מלמדין ס"ל דבמ"מ אמרי' טרח כדאמר בק"ו מיהו בג' כתובים כולי האי לא טרח ולמ"ד אין מלמדין ס"ל דדוקא בק"ו הוא דטרח לא במ"מ ע"ש ונ"ל דגם למ"ד מלמדין לא אמרינן דכולי האי לא טרח אלא במ"מ אבל בק"ו כולי האי טרח וטרח. ואמינ' לה מדאמר בר"פ היו בודקין דף מ"א ע"א ולכתוב רחמנא בנסקלין ולייתו הנך ולגמרו מניה ה"נ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכו' ע"ש הרי מבואר דבק"ו לא אמרי' ג' כתובים ולמעוטי נחנקין דע"כ ל"פ אלא במ"מ דאי לא ליפרוך למ"ד מלמדין ניהוו ג' כתובים ולמעוטי נחנקין

וראיתי לרבי' יונה כ"י בחי' שם שכת' וז"ל ולכתוב בנסקלין וכו' איכ' לפ' דה"פ ע"כ הדאמרת בנשרפין מלתא דאתיא בק"ו טרח וכו' ה"נ אית לך למימר בכולהו כלומר אף בסיי' ומלקות דהא ל"צ דלכתו' בנסקלין וכו' אבל ליכא לפ' לכתו' בנסקלין וכו' דא"כ הו"ל ג' כתובים ואין מלמדין אע"פ שהן חמורין עכ"ד ודבריו סתומים ואפשר שכונתו דלכתוב בנסקלין חד מינייהו גרידא ור"ל דהשתא דאמרת בנשרפין טרח וכו' ה"נ צ"ל בכולהו דהא סגי דלכתוב חד דנסקלין וכולהו דהיינו נשרפי' והנך לייתו מניה ועכ"ל בכולהו טרח וכו' אבל ליכא לפ' דאחרי דמתרץ טרח וכו' אנשרפי' הדר פריך אהנך לכתוב בנסקלין דהיינו נמי הא דנשרפין וליגמרו הנך מניה דהא ל"ק דאי כתי' הני הו"א דהוו ב' כתובים ולא הוה מרבי' נשרפין אלא שהיינו אומרים שהן ב' כתובים למעט כולהו הנך. אכן אני תמה דעדיין אני אומר כן גם למסקנ' דתרתי בנסקלין הוו ב' כתובים ולמעוטי נחנקי'. ותו דכיון דאיכא למדרש לחד דנסקלין באא"ע לנשרפין בהא ודאי אין מקום לומר שהן ב' כתובים ולזה אפשר לומר דלמדרש באא"ע לנשרפין ולמימר טרח כולי האי לא אמרי' וטפי י"ל ב' כתובים בכה"ג וצל"ע

והנה התוס' בפר"א דמילה דף קנ"א ע"ב ד"ה אי מעומר וכו' כתבו בפשיטות דבמ"מ לא אמרינן טרח משום דאינו פשוט כ"כ ע"ש וזה כתבו למ"ד אין מלמדין דסוגיין דעלמ' כוותיה. ועיין בחי' הרמב"ן פ"ק דיבמות דף ה' ע"א ד"ה אתיא מראשו ומבואר משם דבמ"מ אמרינן טרח וא"כ הוא ב' כתובים למה אין מלמדין וכ"נ מדברי התוס' פ"ק דעירובין דף י"ג ע"ב ד"ה שיודע דאמרי' טרח גם במ"מ למעיין שם ועיין בפ"ה דמנחות דף נ"ז ע"א דקא' וכ"ת אי לא מעטיה קרא הו"א תיתי בב"מ. סמיכה גופה לישתוק קרא מניה ותיתי בב"א אלא שעה מדורות לא ילפי' ה"נ וכו' ע"ש. ואם אית' מנ"ל לבדות כלל זה כדי להק' אימא דסמיכה טרח וכתב לה וצ"ע

ותו ק' אצלי לפי מ"ש התוס' בפ' האיש מקדש דף נ"ח דלא בעי' בב' כתובים שיהא כל א' יכול ללמוד מחבירו ע"ש. והשת' כיון דעכו"ם משביעית אתי' בק"ו נימא טרח וכו' וכדמוכח להדיא מהך סוגי' דהיו בודקין שזכרנו וכן ק' לפי מ"ש התו' פ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב ד"ה משום דאע"ג דקדשים מצי' למילף מתרומה בק"ו חשיב להו ב' כתובים ע"ש. והתימא מה' ה"ע ז"ל שהביא דברי הכריתות שזכרנו ושם שם לו דין זה מדברי התוס' שזכרנו ע"ש וצ"ע. ואחר ימים ראיתי לה' יבין שמועה עמד בזה ואייתי בידיה מפ"ק דקידושין ע"ש ומאי דמייתי מדקא' לכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל לע"ד אני ראיתיה ואמרתי דכיון דאיכא למילף נמי ממצה אלא דכלפי דהו"א נילף מעול' ראיה אצטריך לק"ו. אמנם לפום קושטא איכא למילף שפיר מניה ואיכא נמי ק"ו מהקהל גופיה בתר דכתי' מצה וא"כ הו"ל מפורש טפי מק"ו ובכה"ג לא אמרי' טרח א"נ האי ק"ו גילוי מלתא הוא דכיון דכי הוו טפלי' היו חייבין תו לא פקע בתר דגלי במצ' דנשים טפי מטפלים מסת' לחיובא ובכה"ג לא אמרי' טרח

ולעד"ן ליישב הכל לפי דברי התוס' שזכרנו דבמ"מ אין אומרים טרח וכו' לפי שהוא פשוט יותר. והנה הדבר ברור דכל מדת מ"מ בעינן השואת מה שתהי' ביניהם שלכן ניתנה מדת ק"ו ועיין בכללי הגמ' דף מ"א מיבין שמוע' ע"ש. והשתא נהי דבכולהו איכא ק"ו מ"מ מה מצינו מיהא איתיה בכולהו דהך דשביעית לפי הס"ד דהתוס' שם ע"כ שיש שם השואת מ"מ וה"נ הך דתרומה וקדשים וההיא דמצה והקהל נמי לא יליף הקהל ממצה אלא במ"מ וק"ו לא אצטריך אלא לגלוי דלא נילף מראיה וה"נ ההיא דמלך ובכורים דמייתי לה הר' הנז' מעיקרא במ"מ הוא דקיליף אלא שכלפי מ"ד אידך דמצריך להו מ"ה קאמר דאיפכא מיהא ליכא צריכותא ואיכא ק"ו. ומעתה כיון שיש עכ"פ מדת מ"מ בכולהו הו"ל ב' כתובים ולא אמרינן טרח אלא היכא דליכא השואה ואין יכול ללמוד אלא בק"ו שאינו פשוט כ"כ וממקומו הוא מוכרע דאל"כ היכי קאמר שם בגמרא בפר"א דמילה לכתוב רחמנא בלולב וכו' האיכא ק"ו ומה לולב שאינו צורך גבוה וכו' נימא טרח וכו' אלא ודאי כאמור כנ"ל

לימוד קמח אתמר בר"פ הלוקין אמר רבא חייבי כריתות ל"צ אזהרה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר ע"ש. ומהרש"ל ז"ל בפ"ד מיתות דנ"ט ע"ב בתוס' ד"ה והרי כתב שם וז"ל אבל אמילה לק"מ מאחר שעונשה כרת ואין עונש בלא אזהר' כדאיתא במס' מכות וכו' אלו דבריו והם תמוהים לעין כל והרב מש"ל ז"ל עמד עליהם פ"י דמלכים ע"ש. ולעד"ן דודאי בכל העונשין קי"ל לא ענש אלא א"כ הזהיר ודקאמר ל"צ אזהר' ר"ל להדי' וזהו לשון ל"צ דקאמר לאפוקי חייבי מיתות בעינן אזהר' מפו' אלא מיהו מכלל' דלא ענש אלא א"כ הזהיר שמעי' דכל היכא דאיתיה בעונש איתיה באזהר' ולא חש לכותב' ועיין בס' המצות בהקדמ' לפרטי המצות וכעין זה כתבו התוס' בפ"ד מיתות דף נ"ז ע"א ועיין לח"מ פי"ח דסנהדרין זה נרא' לישב דעתו ז"ל ומ"מ לע"ד אין דבריו ברורים דמה כח יפה בשאר חייבי מיתות מחייבי כריתות אם כונן הם צריכין אזהרה אמנם הדבר ברור שעיקר אזהר' מדין התרא' היא ולגבי כרת קמי שמיא גליא ולא כתבו רש"י והתו' שם דף נ"ז אלא בב"נ דוקא שאזהר' שלהן זו מיתתן ותו דהתם אמרינן דמדאיענוש השתא שמעי' שהשי"ת אזהירם ע"ז אלא שלא נכתב ובעינן לאשכוחי עיקר המצוה היכא איפקוד עלה ולא מדין לא ענש הכתוב וכו' נגעו בה אבל בישראל אזהר' בעינן דאי לא היכן הוזהרו

ומה שהק' עוד ה' מש"ל על מ"ש מהרש"ל שהוא מצוה בשב וא"ת שלא להשהות הערלה מההיא דגוי ששבת עש"ב. לע"ד לא דמי דהכא שאני דכיון דעיקר המצוה איתא בק"ע א"כ אזהרת מילה מתוקמא בשלא לשהות הערלה אבל שבת נהי דמשמעו של מקרא שוא"ת הוא דלא ישבותו כתי' מ"מ כיון שעיקר המצו' אינה אלא מזה המקרא ועיקר' ק"ע היא מעתה אין לנו לומר דאיתי' נמי בשוא"ת אבל פו"ר דשוא"ת גמור הוא לא בעי קרא כדבעי במילה ושבת. עי"ל שאני מיל' דעיקר המצו' היא למול ושוא"ת דידי' אין זה הפך המצוה שהרי המכוון הוא שלא יניח מלמול ולכן לא קרי לה הרב שוא"ת