למודי ד' קנו

ולמנות בברכה ע"כ. והרב כנה"ג דקדק מזה שאם מנה ימים בלא שבועות וכן אם מנה בר"ת יצא שאל"כ למה לא כת' תקונים הללו ואפי' את"ל דמיירי קודם הגיע למנין השבועות מ"מ הי"ל לפ' כי בהגיעו לשבועות יאמר לו ימים בלא שבועות ע"ש וכן דעת הרב מג"א וכן הסכים הרב מ"ק ע"ש. ושלא כדברי מהר"ש הלוי והרפ"ח ע"ש. ומ"מ דקדוק זה לא מכרעא דכיון דאיכא תקנתא פשוטה לפניה ומוכרחת גם לזמן הקודם לשבועות לא חש לומר תקנתא אחרת כי זו מועלת בכל זמן ובשיורי כנה"ג כתב שחכם א' הק' לו על מ"ש בכה"ג שאם לא מנה שבועות יצא דהא מנ"ל דהמע"ה וכן הק' לו על מ"ש שיצא בר"ת לאפוקי ממהר"ש הלוי והשיבו שם ע"ז ע"ש. ודבריו סתומים שהרי טעמו ונימוקו עמו מדפסיק ותני הרד"א שאין תקנה אלא באומר לו אתמול ככתוב בכנה"ג ע"ש

וראיתי לה' מ"ק שכתב על דברי כנה"ג הנז' וליתא דלדידיה מי ניחא אכתי יאמר לו כך הליל' ולא יתכוין לצאת דקי"ל מצות צ"כ וגם למ"ד א"צ כונה יתכוין שלא לצאת וכו' ובשיורי כתב שחכם א' שאלו למה לא נתן הרד"א תקון זה והשיבו דאולי לא יתכוין שלא לצאת אלו דבריו מ"ש שלא יתכוין לצאת כבר הק' כן בשיורי ותי' ע"ש. ומ"ש שחכם א' שאלו למה וכו' לא דק והן הנה דברי מהר"ש הלוי הקו' והתי' וכתבם בשמו בשיורי שם ע"ש ומ"מ תי' זה מוכרח הוא וניתן ליאמ' לדעת ה' כנה"ג ומעתה שפיר מייתי ראיה הרב כנה"ג. והנה נר' שזה ג"כ דעת הפ"ח שכתב שם וז"ל ומ"מ אף לדעת המח' אם כוין בפי' שלא לצאת וכו' לא יצא ע"ש והיינו שמה שלא כתב תקנה זו משום דאוני לא יתכוין שלא לצאת א"ק לדעתו אכתי היל"ל תקנה זו לו' לו בר"ת לפי מה שהסכימה דעתו שם שלא יצא לכ"נ לדעתו דחדא מנייהו נקט אנא דכלפי שיאמר לו יומי בלא שבועי לא ניחא לי' בזה לומר חדא מנייהו נקט לפי שממ"ש שאם יאמר לו היום כך וכך פשטא משמע הימים והשבועות והיינו דק"ל שבמקום שיאמר לו אתמול היל"ל שיאמר לו יומי בלא שבועי וכ"נ מלשון הר' שם אכן לענין ר"ת וכן להתכוין שלא לצאת אוקמתא אחרת היא זו ובכגון דא י"ל חדא מנייהו נקט והיינו נמי דק"ל שם דכיון דמצות צ"כ אם א"ל היום כך מה בכך שהרי לא כיון אלא להשיב שואלו דבר ע"ש שזה א"צ לאוקמתא כלל

והרב מ"ק כתב עליו וליתא דמרן פ' סימן תר"ץ לענין מגי' שאם לא כוין לא יצא וכו' והשיג על הטור וכו' ואף שהמ"מ כתב אולי שהכל מודים במגי' מ"מ הב"י שם תלה דין זה במחלוקת וכו' א"כ לדעת מרן אין חילוק עכ"ל ויש לתמוה עניו שבה' מגי' הסכים לדברי הפר"ח ושאני מגי' דהויא כדאוריי' וכשיטת ה"ה ע"ש ומ"ש שהב"י חלה דין זה במחלוקת הוא ממ"ש מרן שם ורבי' סתם דבריו כאן כדעת הרא"ש שפי' כדעת האומרי' מצות צ"כ ע"ש מזה נר' דלא משום דמגי' שניא אלא דאיהו ס"ל כמ"ד צ"כ ומ"מ יש לתמוה מה הוק' לו שהרי הפ"ח עצמו גדול' מזו הוק' לו לפי דבריו ממ"ש מרן בב"י סי' תע"ה ומסיק שאח"כ נתישב בדבר וחילק כן ונמשך בכאן אח"ז ע"ש. שבתי ואראה שדברי ה' מ"ק כנים הם דנהי דבב"י לא ירד לחילוק זה מ"מ אם איתא דס"ל כה"ה לא הי"ל לתלותה בפלוגתא כיון שהכל מודים בה שהרי ה"ה ז"ל שכ"כ לא שמענו לו שמחלק בין דאורייתא לדרבנן וא"כ שמעי' מינה דלא ס"ל כה"ה ועתה ק' לפי מה שירד לחלק בש"ע בין דאוריית' לדרבנן תק"ל מגי' שפסק איהו גופיה דצ"כ. (השמטה) [ועתה ראיתי לה' חיי עולם השיגו לה' מ"ק כמו שהק' הרב המופלא בס' ברכי יוסף נר"ו ע"ש ולישב דברי הפר"ח נלע"ד דמגי' שהיא ד"ק כד"ת דמי וכמ"ש הוא עצמו לענין תענית בס"ס תרפ"ו בשם הרז"ה ועמ"ש בסי' תרפ"ח סק"ד ע"ש. ועד בשחק כי אחרי כותבי ראיתי לה' מ"ק בחי' ש"ע ה' מגי' כ"כ לישב דברי הפר"ח ע"ש ובכן א"ש מה שהק' ה' חיי עולם שם להב"ח שכת' בסי' תר"ץ גבי מגי' להטור דמצות צ"כ כדלעיל סי' תרפ"ט ע"ש והק' לו דהתם הוא בדאוריית' כפי חילוק הב"ח גופיה והיל"ל שהכל מודים במגי' ע"ש די"ל שכ"כ משום דמגי' הוי דאורייתא וכמ"ש הוא עצמו ג"כ בסי' תרפ"ז ע"ש

ושם ראינו לה' חיי עולם שהק' למה נסתפק הרא"ש אימת מברך אלולב בס"פ לולב הגזול כיון דפוסק דמצות צ"כ עש"ב ולזה י"ל דהרא"ש לפי סוגית הש"ס שם מסתפק אבל אי ק' להטור בסימן תרנ"א שכ' שכיון שהגביהו יצא וכתב שם שיהפוך הלולב וכו' ע"ש והרי הוא פ' דמצות צ"כ ונר' שכונתם דחיישינן שמא יטעה מסתמא ליטלו לשם מצוה ולכן כתבו מ"ש. ועיין לה' ט"ז שם והנה בשמים עידי שאח"כ ראיתי לה' מ"ק כ"כ בדף ק"ך ע"ב ע"ש ועיין במג"א סי' הנז' ע"ש. א"ק להרי"ף דפ' מצות צ"כ ומייתי לדאביי ורבא דס"פ לולב הגזול וע"ש בתי"ט ז"ל. וה' חיי עולם יישב דברי הרא"ש ע"פ מ"ש הב"ח דכיון דמשום חומרא הוא שפ' הרא"ש דמצות צ"כ בדאורייתא. גבי ברכות חשש למ"ד מצות אצ"כ משום ברכה לבטל' עש"ב. ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף אך צ"ל לפ"ז דאם לא כוין לצאת אע"ג דלא יצא וחוזר ברוכי לא מברך והוא חידוש גדול בעיני. שו"ר שדבריו אלה הן הן דברי הרב מג"א בסימן

וע"פ הדברים האלה כתב עוד ליישב מ"ש מרן בס' הקצר בא"ח סי' רצ"ו סעיף ז' אפי' שמעו הבדלה בב"ה אם כוונו שלא לצאת מבדילין בבית ע"ש ולמ"ל כוונו כיון דקי"ל מצות צ"כ אלא ודאי דבברכה חש למ"ד אצ"כ ע"ש ולע"ד א"צ לזה דלפי מ"ש הפר"ח דמרן בקצר ראה לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש הב"ח א"ש דבהבדלה פלוגתא דרבוותא אם היא דאורייתא ומרן בב"י סי' הנז' לא זכר מ"ד דאורייתא ושם הביא מ"ש בא"ח מחלוקת בנשים וע"ש ונר' דה"ר יונה גם הוא ס' דהבדלה דרבנן וכס' א' שכתב בא"ח אלא דפליגי במ"ש ה"ה ז"ל פכ"ט דשבת ע"ש וע"ש בב"ח

ועיקרן של דברי ה' ב"ח בכוונת הרא"ש והטור אינן מכוונים אצלי בדברי הרא"ש דפ' ראוהו ב"ד ששם הוכיח דמצות צ"כ מדר"י דע"פ ור"י דשמעתין ע"ש. והר' שם נרגש מזה וע"ז כתב שדברי הרא"ש סובבין ע"מ שרוצה לפסוק במצה ושופר דלא יצא ע"ש ולא ידעתי מה תקן בזה ואפשר שכוונתו ששם קאי לשי' הרי"ף דלא מפליג בין דאורייתא לדרבנן מדלא מייתי בפ' ע"פ ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא ולכן מוכיח מדר"י שם אבל הרא"ש גופיה דמחלק בכך בפ' ע"פ לדידיה י"ל מצוה דר"י לאו דוקא א"נ כוונתו דהרא"ש בר"ה דמיירי בדאורייתא כמצה ושופר אמטו להכי מייתי לדר"י דמצוה דוקא כפי הסוגיא דע"פ אמנם לפום קושטא י"ל דבדרבנן בלא מתכוין יצא ואתיא דר"י כסוגיא דלולב הגזול וכ"ז דוחק

והרב פר"ח בסימן תע"ה הק' להב"ח דמה יענו אביי ורבא דס"פ לולב הגזול בברייתא דר"י דס"פ ראוהו ב"ד ועכ"ל לא שמיעו להו ע"ש ולעד"ן ע"פ יש סבורים לומר שכתב הרז"ה בס"פ ראוהו ב"ד והר"ן שם ע"ש. ושהדי במרומים שאח"כ ראיתי לה' חיי עולם כ"כ ע"ש ומיהו להרז"ה גופיה צ"ל דלא שמיע להו כמ"ש הפר"ח ודפריך הא מדאגבהיה וכו' אביי גופיה פריך וע"ש במהר"ם ן' חביב. וראיתי לה' לשון למודים בא"ח סי' נ"ח תמה על דברי הב"ח והפר"ח בסי' תפ"ט דמפלגי בין דאוריי' לדרבנן ממ"ש הטור סי' רי"ט בשם הרא"ש ופסקו מרן בקצר גבי ברכת הגומל דבעינן שיכוין לצאת ע"ש ואפשר ליישב דההיא שניא דהוי ברכה פרטית ע"מ שאירע לו ולכן אם לא בירך ולא כוין לצאת לא מוכחא מלתא כלל דקמברך ומה"ט כ"ע מודו דבעי כונה ול"ד לשופר ומגי' דחובת הגוף היא לכל ישראל לכן די לו בשמיעה אבל מדברי מרן בב"י סי'