למודי ד' קנה

דע"כ לולב נמי בדאיכ' שהות מיירי לרבה שם כדמוכח התם וכ"כ רש"י שם ע"ש וע"כ צ"ל הא דאוריי' הא דרבנן כדפריק רבא ומ"ש או יאמר תפל' קצר' וכו' ע"ש כונתו שעל שלחנו יאמר תפל' קצר' ביותר ואין זה קרוי הפסק וזהו שדקדק מרן והוסיף לשון ביותר מה שלא כ"כ לעיל מזה. שו"ר לה' מ"ק ז"ל עורר על דברי מרן הללו בדף קכ"ב אך מ"ש מדתנן פ"ק דשבת מפסי' לק"ש ואין מפסי' לתפלה ולמה לא יפסי' לתפל' קצרה וכ"ת ה"נ ליפלוג וליתני בדידה ע"ש כנרא' דלא סיימו קמיה דברי מרן דעלה ההיא דאין מפסיקים לתפל' כ' להדיא דמתפלל ת"ק וכאמור וכונתו כמ"ש. ס"ד דברי מרן קשים לשמוע והתימא מה' פ"ח ברס"י ס"ט שלא העיר ע"ז ומ"ש שם סמך להרמב"ן ממ"ש יכול משבאו לגולה הוחלה לא מכרעת שעל סדר תפלה שתקנו קאמר ע"ד שכ' מרן ומ"מ דעת הרמב"ן עיקר וכמ"ש הפ"ח ומעתה אין ראיה לנ"ד מההיא דפ' מי שמתו וכמבואר וע"ע מ"ש רבינו יונה ז"ל שם ע"ש

והיה נרא' להביא ראי' דבתר דרבנן אזלינן ממ"ש מרן בכ"מ בספ"א דק"ש שאין לק"ש זמן קבוע מן התור' שכל היום וכל הליל' זמנה ורבנן הוא דתקון עד ג' שעות ע"ש וק' לפ"ז מאי פריך א"כ פ' מי שמתו ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג הוא ע"ש הא כיון דמן התור' הו"ל מ"ע שלא הז"ג הוו מחייבי וגם לפי האמת למה יפטרו אלא ש"מ דבתר דרבנן אזלינן והו"ל מ"ע שהז"ג. האמנם דבר זה לא יתכן שהרי מרן בס' הקצר בא"ח רס"י ק"ו כ' וז"ל נשים ועבדים חייבין בתפל' לפי שהיא מ"ע שלא הז"ג ע"ש ובלשון הרמב"ם אלמא בתר דאוריי' אזלינן ס"ל למרן ומעתה דברי מרן בכ"מ תמוהים לכאור'

לכן נלע"ד דס"ל למרן דאיברא כל היום וכל הליל' זמנה ומ"מ מ"ע שהז"ג היא כיון שגבול יש לה א' ליום וא' ללילה דבשלמא אם הי' חיובה עכ"פ שבין ביום והליל' צריך לקרותה באיזה שעה שתהי' אז ודאי זו נקר' שלא הז"ג אכן עתה דקביע לה זמן דזמן היום חיוב בפ"ע ולזמן הליל' בפ"ע דכתיב בשכבך ובקומך שפיר קרינן בי' ז"ג ול"ד לציצית דאי כסות לילה חייב. הו"ל מ"ע שלא הז"ג דההוא כל שעתא זמניה הוא ומצוה אריכתא היא וכן תפלין למ"ד לילה ושבת זמן תפלין דהו"ל שלא הז"ג ה"ט נמי שאם הוא לובשן לילה כיום בהנחה א' מצוה אריכתא היא ותפלה נמי לא דמיא דמן התור' אין מנין לתפל' אלא שבכל יום מ"ע להתפלל וכמ"ש הרמב"ם וזה ברור. שו"ר להרב מג"א שתמה על דברי מרן הללו וכך הקשה לו ג"כ הרפ"ח סי' נ"ח ע"ש ולעד"ן מ"ש ובהכי ניחא מה שהקש' הרב פר"ח מיציאת מצרים ע"ש מה שדחק ליישב ולפי מ"ש אין כאן קושיא דה"נ יציאת מצרים חילקן לשתים זו א' ליום וא' ללילה דומיא דק"ש וכאמור ומ"מ מדברי הרב מג"א והפ"ח למדנו דפשיטא להו מילתא דבתר דאורייתא אזלי' וכן בדין כי מה שנתחייבו כבר מן התור' מאן מפקע לי'. וממה שתירץ הרב פר"ח גבי יצי"מ ע"ש. גדולה מזו למדנו מדבריו דבתר דאורייתא אזלינן גם לקולא לפוטרם מה שהן חייבות מדרבנן לפי מה שחייבו בה גם בליל' וכ"כ בהדיא בסי' פ"ט ע"ש

וראיתי למהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטרס כ"ת בתוס' דף ל"ח ע"א ד"ה מי שהי' וכו' שנתעורר בדברי הרמב"ם רפ"א דתפלה ממ"ש בגמר' קמ"ל דרחמי נינהו ומפרק לה דהוצרכו לה"ט כי היכי לחיובינהו בכל התפלות שתקנו חכמים דאי לאו ה"ט לא היו חייבות אלא בתפלה א' וה"ז נכון ולפ"ז אין מקום לראיה שכתבנו מדברי הרמב"ם לנ"ד כיון דבין לחיובא דאורייתא בין לחיובא דרבנן חייבות הן מ"מ ועמ"ש הרב מ"ק דף קכ"ב ד"ה לפיכך ע"ש. ואחר ימים ושנים נזדמן לי לפום שעתא ס' שאגת אריה וראיתי לו בסי' י"ו שכ' דנשים פטורות מהזכרה דיצי"מ מטעמא דכתיבנא אנן בעניותי ע"ש הנה בשמים עידי ושם ראיתי בסי' י"ד הסכים והכריע כדעת הרמב"ן והשיגו למרן ברוב עביו והקיפו ע"ש

לימוד קמג בפ' השואל פליגי ר' יאשיה ור' יונתן בשאיל' בבעלים ובהפרת נדרים אם שלוחו כמותו וע"ש בתוס' ומבעיא לן שם לתרוייהו בעבד ופשטא רבא יד עבד כיד רבו ע"ש. ותמיה לי דבפ' ב' מדות דף צ"ג ע"ב אמרי' אי כתב ידו הו"א עבד משום דלאו בר מצות אבל שלוחו דב"מ שלוחו כמותו אימא לא קמ"ל ע"ש ואין לומר התם שאני דליתיה בסמיכה גופא דהכא נמי ליתיה בשאלה כמ"ש רש"י שם ע"ש. ומעתה אפכא הול"ל אי כתי' חד ידו הו"א למעט שליח דאינו בידו אבל עבד דידו כיד רבו וכו' ניסמוך כמסק' דהשואל ונרא' דרבא לא פשטא אלא למ"ד אין שלוחו כמותו דליכא התם צד דבר מצות דהא שלוחו דבר מצות הוא ומעטיה רחמנ' ומש"ה פשיט' ליה דיד עבד וכו' אך למ"ד שלוחו כמותו אכתי מבעיא לן דצדדי הבעיא הוו אי אמרי' כיון דשלוחו כמותו בעי' דומיא דידיה דבר מצות אבל עבד לא א"ד עבד לא משליח יליף אלא מדין יד וידו כיד רבו דעדיף משליח וכיון דאיכא צד דבר מצות מש"ה מספק"ל ואין להק' מנ"ל למ"ד אין שלוחו כמותו לאוקומי מיעוטא לשליח לוקמיה לעבד דהשתא טעמא דבר מצות איתיה ואצטרך בעבד דלא נימא ידו כיד רבו קמ"ל מה"ט דלאו בר מצות ומדמוקי ליה לשליח שמעי' דמסברא יד עבד כיד רבו אפי' לגבי טעמא דבר מצות ומינה נשמע למ"ד שלוחו כמותו ומיפשטא נמי הא. די"ל דמשמע לי' מאשה דומיא דאישה דהיינו אישה ולא איש חברתה זכר לדבר באשתו ולא באשת חבירו. והשתא ניחא דכיון דלב' הצדדים חלוקים הם למ"ד שלוחו אם שהעבד גרע או ששליח גרע מעתה ע"כ למכת' תרי ידו אלא שבגמ' נקט הצריכותא לחד צד וה"ה לאידך ואפשר דנקט כן להורות נתן דאכתי מבעיא לן וצד זה דלאו בר מצות אכתי קאי ואפשר שזה דעת הרי"ף שם שהוכיח מזה דהל' כר' יאשיה ותמה עליו הרא"ש ז"ל ע"ש. ואפשר שהרי"ף מפרש כדכתיב וראייתו מדקאמר מסתברא וכו' משמע דהכי ס"ל לדינא אלמא הל' כר' יאשיה

ועדיין אני תמה דאמרי' בפ' האיש מקדש דשלוחו כמותו ילפי' ממתני' דפסחים וכתבו שם התוס' ד"ה ודילמא דסמיך אמתני' דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח ע"ש. ומאי איריא שאני עבד דידו כיד רבו ותו ק"ל מדאמר בס"פ שבועת העדות דף ל"ה שלח ביד עבדו וכו' פטורין ויליף לה התם מקרא ע"ש והלא יד עבד כיד רבו והו"ל לאוקומי מיעוטא לשליח ולא לעבד ונרא' שלא אמרו יד עבד כיד רבו אלא לגבי ממון כגון שאילה דשייך בי' דין יד וזכייה לזכות ולחובה אבל במצות ממש לא אמרו ואלא מיהו צ"ל לפ"ז דהא דקתני שלח ביד עבדו דוקא קתני אבל שלוחו חייבין דה"מ עבד דליתיה במצות הוא דאמעוט מקרבן מקרא אבל שליח לא דאימ' מיעוטא לא קאי אלא לעבד ואפשר שזו דעת הרמב"ם פ"ט דשבועות דין ו' ע"ש ואין לומר שבועת העדות ממונא הוא דא"ה מנ"ל למעוטי עבד אימא שלוחו הוא דמיעט רחמנא דאלו עבד ידו כיד רבו אלא שכ"ז הי"ל לש"ס לפ' ותו ק"ל מדאמר בפר' מצות חליצה דף ק"א וקראו לו הן ולא שלוחן ע"ש והא מנ"ל למעוטי שלוחו דילמא למעט עבד דלאו בר מצות דליתיה בחליצה אבל שלוחו לא והדבר צריך אצלי תלמוד

לימוד קמד נסתפקתי בספי' העומר אם טעה בליל' א' ומנה ימים ולא מנה שבעות או שמנה ימים ולא טעה וטעה בשבעות ועבר יומו מה יהי' באותן הימים הבאים אחריה אם הפסיד הברכה או לא

והנה מרן ז"ל בס' הקצר בא"ח תפ"ט כתב וז"ל מי ששאל אותו חבירו בה"ש כמה ימי הספיר' בזה הליל' יאמר לו אתמול היו כך וכך שאם יאמר לן היום כך אין יכול לחזור