למודי ד' קנד

דההוא בתרומ' כתיב כלומר דנגיעה דתרו' לוקה ואכיל' דתרומ' נ"ל לר"י מאיש איש וכו' ע"ש הסוגיא. ואין לתמוה לר"ל מנ"ל דבר כפרה סגי בהערב שמש כיון דקרא דבכל קדש לא תגע דכתיב בי' עד מלאת בקדש מיירי דליתא דלכ"ע עד מלאת באפי נפשי' לתרומה קאי ובכל קדש לא תגע אוכפר עליה הכהן וטהרה קאי וע"ע במהרש"א ז"ל בזה בפ' הערל שם ובהרב מש"ל בדין זה באורך ואין להאריך בזה

וראיתי להרב שע"ה ז"ל בפי"ב מהל' תרומות שהביא דברי התוס' דפרק כל הפסולין שכתבו וז"ל ד"ה ההוא בתרומ' וכו' הקש' הר"ח מ"מ לילקי בקדש כדאשכחן בפ"ק דכריתות וכו' אע"ג דבתרומ' כתיב כיון דכתיב לשון קדש ותי' דהתם איכא מעילה שהוא נהנה וכו' ע"ש. וכתב ע"ז וז"ל וק"ל טובא וכו' מה יענו בסוגיא דפ' הלוקי' דקאי התם לענין טמא שאכל קדש וכו' ופרכי' ור"י מ"ט לא אמר כר"ל אמר לך ההוא אזהרה לתרומ' והשתא תק' להו מאי משני הא מהיכא דנ"ל תרומה נ"ל מני' קדש וכו' והתם כיון דלענין אכיל' קאי לא שייך תי'. ואף למאי דמסיק דאכילה דתרומה נ"ל מקרא דאיש איש מ"מ התם נמי כתיב לשון קדש כדכתיב בקדשים לא יאכל עש"ב. והנה מה שהקש' מבכל קדש לא תגע אינו ממה שיקשה. אמנם מדכתיב בקדשים לא יאכל. נ"ל דלק"מ דהאי עד אשר יטהר מוקמי' לי' בפרק הערל דהיינו הערב שמש דאלו בקדשים עד דמייתי כפרה ואם כן מאי דכתיב בקדשים וכו' בתרומ' בלחוד קאמר משא"כ קרא דבכל קדש לא תגע דמוקי לי' ר"י לתרומה שפיר אמרי' דנ"ל נמי מניה קדש מדאפקיה ואע"ג דבסיפיה כתיב עד מלאת ההוא מלתא אחריתי הוא ואפי' לר"י דמיירי באכילת תרומה ולא בנגיעה וקרא יתירא הוא כמ"ש הרב מש"ל ע"ש שהרי ע"כ לא קאי אדסמיך לי' דהיינו אל המקדש לא תבא ואף שכתב רש"י בפרק כל הפסולין והתוס' בפ' הלוקין דלא מוקי ר"י בכל קדש בתרומ' אלא משום דכתיב עד מלאת מ"מ היינו לומר דסיפיה דקרא גלי דבתרומ' מיהא איירי בענין תרומה אבל ודאי יכול להיות דמיירי נמי בקדש מדאפקיה משא"כ קרא דבקדשים לא יאכל דכתיב בי' עד אשר יטהר דהיינו הערב שמש הא גלי לן דלא דרשי' מדאפקי' דמיירי נמי בקדש לאכילה דאין לפ' עד אשר יטהר לצדדין דהא כדאי' והא כדאיתא. ועוד דלר"י אפשר דקאי עד מלאת אתרוייהו ולנגיעה משא"כ באכיל' דקדש עד דמייתי כפרה אמנם קרא דבקדשים לא יאכל א"א לפרשו אתרוייהו וכדכתיבנא. עוד יש לחלק בין לשון קדש לקדשים ודו"ק

ומה שהק' הרב הנז' אמ"ש הרב מש"ל ז"ל דאי מקרא דובא השמש וטהר אין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה. וז"ל ולדעתי ק' דא"כ גבי מחוסר כפורים דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ה"נ לימא דאין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה וכו' עש"ב. ואיני יודע מה הוק' לו אי אהך תנא דפליג אדר"י הא ע"כ ליכא אזהרה לתרומ' כלל אלא מבכל קדש והיינו מריבויא דבכל מיהו עיקר קרא לקדש אתא מדאתקש וכדאי' התם בסוגיא וכמ"ש התוס' שם ע"ש וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל שם ע"ש. והשת' שפיר קאי וכפר עלי' הכהן דמיירי לקדש לאזהרה מבכל קדש אבל קרא דובא השמש אי לא דנ"ל לאזהרה לתרומ' מבכל קדש ל"ה שמעי' אזהרה לתרומ' מני' ממאי דכתיב לעיל מיני' בקדשי' לא יאכל דההוא בקדשים מוקי לה ולא בתרומה. ואי לתנא דבי ר"י הא ודאי אי לאו עד אשר יטהר לא הוה שמעי' אזהר' לט"י מובא השמש וזה פשוט

לימוד קמב נסתפקתי במ"ע שמן התורה ה קבע ואתו רבנן וקבעו את קובעיהם בזמן זמנם הני נשי מאי הוי עלייהו מי מחייבי הואיל ומן התור' רמי חיובא עלייהו דהו"ל שאין הז"ג א"ד כיון שעשאוה קבע הו"ל ז"ג ופטורות. כיוצא בדבר מ"ע דזכירת עמלק דמן התור' כל יומא זמניה ובאו חכמים וקבעוה לדורות לקרות בצבור פ' זכור בשבת שלפני הפורים וכמ"ש בתרומת הדשן בת' סי' ק"ט ע"ש ועיין בנמוקי הרמב"ן ז"ל וכתב הרב מג"א בסי' תרפ"ה דמן התורה באיזה שבת שתהי' קורין אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל וכו' ע"ש

ואיברא שבזו נמצא להם מקום פטור שכל עיקר זכירה זו היא העולה לבוא לידי מעשה זו מלחמת עמלק ונשים לאו בני כבוש נינהו כדאי' בפ' הבע"י איש דרכו לכבש וכו' ואפי' רב יוסף דנ"ל התם מקרא אחרינא לא פליג בהא אלא דניחא לי' למילף טפי מאחר מתן תורה א"נ משמע לי' דפרו ורבו וכבשוה הא כדאיתי' וכו' אך בעיקר דרשא אזיל ומודה וכן מוכח הסוגיא דפ"ק דקידושין דף ל"ה ע"ש. ואין לומר דכיון שיש עמה לאו דלא תשכח הא קי"ל השוה הכתוב וכו' ועיין בתוס' דפ"ק דקידושין דף ל"ד ד"ה מעקה ע"ש דלית' דהתניא במגי' דף י"ח זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה ומעתה איברא שחייבות הן בזכירת הלב אלא מיהו בעשה דזכיר' דפה יש לפוטרן וכדבר האמור. שו"ר לה' החינוך סי' תקנ"ו שכתב ונוהגת מצוה זו בזכרים כי יש להם לעשות המלחמה וכו' ולא לנשים ע"ש ושהדי במרומים ומ"מ ספיקן הנה זה עומד במקומו אם המצא תמצא מצוה כגון זו מה נידון בי'

והיה נרא' להביא ראי' לפוטרן מאות' שאמר פ' מי שמתו וחייבין בתפלה פשיטא מ"ד וכו' כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל דרחמי נינהו ע"ש בתוס'. והא תו למ"ל טעמא דרחמי נינהו ת"ל דתפלה אין לה קבע מן התור' וכמ"ש הרמב"ם פ"א דתפלה ע"ש ואי לאו דרחמי נינהו (א"כ) מאי הוי. ומהכא שמעי' דבתר דרבנן אזלינן. ואולם זה חזיתי להרמב"ם שם שכ' וז"ל לפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מ"ע שלא הז"ג ע"ש ולפ"ז צ"ל דל"ג רבינו בגמ' דרחמי נינהו וכ"נ גי' הרי"ף א"נ גריס וה"ק קמ"ל דכיון דמדאורייתא אין לה קבע דרחמי נינהו חייבין. וז"ש שם רבינו אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן וכו' ובכל עת שירצה וכו' ע"ש ומעתה דינא יתיב דבתר דאוריי' אזלינן

האמנם ראיתי להרמב"ן חולק עם רבינו והביאו: מרן הכ"מ שם וס"ל שאין לתפל' עיקר מן התור' ומ"ש הרמב"ן שם וז"ל ואם אינה מצוה בכל יום מתי תהי' וכו' ע"ש. כונתו מבוארת שא"ת שעכ"פ נהי דאין מקום לומר דדעת הרמב"ם שהיא מ"ע בכל יום שא"כ היו הולכים בספיקה להחמיר מ"מ עדיין י"ל כי לעולם ד"ת היא אלא שאינה בכל יום ומעתה גם בשלא התפלל שחרית ובמנחה עלה ונסתפק ספיקו להקל לפי שאין חובה של תור' בכל יום ע"ז אומר הרמב"ן דא"כ מתי תהי' וכו' אלא ודאי אם נאמר שהיא ד"ת תהי' חיובה עכ"פ בכל יום וזה פשוט וכן בדין שהרי לר"ע בר"פ המוצא דס"ל דמימים ימימה בפסח קאי תקשה לך מעתה תפלין בכל יום מנ"ל אלא ודאי סברא הוא וסתמו זהו פי'. ומ"ש מרן שם ועבודה זו צריכה שתהי' בכל יום שאם וכו' ע"ש אין זה תשוב' להרמב"ן אלא דאגב אורחיה פ' קמפרש דעת רבינו וע"ע בלח"מ ז"ל. ע"כ מרן ומעתה מ"ש בב"ק וכו' אבל אומר הוא לעצמו תפל' קצר' פ"א ביום ע"ש. באמת גם ק"ש ובה"מ היל"ל שיאמר פ"א שהוא דאורייתא דוקא גם בה"מ נמי יקצר שאין נוסח זה מן התור' ומ"ש א"נ יש כח ביד חכמים וכו' הוא פלא דגם בק"ש ובה"מ יש כח ביד חכמים וכו' ותו שכל ראייתו של הרמב"ן אינה אלא ממ"ש בגמ' שם בהדיא תפל' דרבנן ע"ש וא"כ מה יושיענו זה ומ"ש עוד ומ"ש בסוכה וכו' לפי שכבר התפלל תפלה א' ביום ההוא או נשאר לו שהות להתפלל אותה ע"ש גם זו תימא דאיברא בהכי מיירי התם בדאיכא שהות כדאיתא התם אלא מיהו בהדיא קאמר שם תפלה דרבנן ותו