למודי ד' קמז

דהנך כולן דישנן לפני הדבור דחו ל"ת דאחר הדבור וכ"ת משום דשבת נמי ישנו לפני הדבור ליתא דא"כ מאי דחי בגמרא שכן ישנן לפני הדבור דמ"מ כי היכי דבלפני הדבור עשה דוח' ל"ת שיש בו כרת ה"נ בלאחר הדבור אלא ודאי דשבת לא מיקרי לשני הדבור שאין עיקר מצותיו נכתבו אלא לאחר הדבור ומה שנצטוו במרה לא נכתב להדיא. ולזה י"ל דהתם שאני דגלי בהו קרא דדחו שבת. אבל ק' דהרי חשיב לפני הדבור חומר' דלא נילף מנייהו לעלמא ושוב מצאתי למוהרימ"ט ז"ל שתמה לדברי הירושלמי מההיא דיבמות ע"ש. והנרא' לי לישב הוא דלא אמרו כן בירושלמי אלא דוקא גבי עשה דבערב תאכלו מצות דלא נשנה אחר הדבור כלל דוק ותשכח ומש"ה אף שנוהג קודם הדבור אין זה חומרא אלא דוקא במה שנשנה קודם ואחר דאז מהני לן טעמא דישנן לפני הדבור כמו קרבן פסח ותמיד ומיל' שישנן לפני הדבור ונשנו אחר הדבור דכתיב בפ' ראה וזבחת פסח וכו' והשתא ניחא נמי ההיא דפר"א דמילה

וראיתי במכילתא פ' בא דתני' כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר ז' ימים הא כיצד ו' מן החדש וז' מן הישן ע"ש. והיינו ע"כ דאשמעי' דאי לית לי' ישן ליל א' [הו"א] דאתי עשה ודחי ל"ת קמ"ל דלא דחי ל"ת דחדש לא תאכלו ולפ"ז לק"מ קושית הירוש' דגלי קרא דלא דחי אלא דעכ"פ צריכין לתי' הירושלמי דאי לא אכתי נגמר מינה דלא אתי עשה ודחי ל"ת בעלמא ולפי תירוץ הירוש' א"ש ומ"מ אי לאו קרא לא הוה ידעינן דאין עשה דקודם הדבור וכו'. עיין תוס' דפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה ואפשר דתירוץ ב' דתוספות אליבא דת"ק דהך ברייתא התם במכילתין דדריש מה שביעי רשות וכו' ע"ש. וראיתי בירושלמי ר"פ אלו דברים שהביאו הא דששה מן החדש וכו' ע"ש

וראיתי להר"ש ז"ל רפ"ב דחלה שהביא לשון הירושלמי הלז וז"ל על דעתיה דרבי יונה דאמר מ"ע דוחה ל"ת אע"פ שאינ' כתובה בצדה ניחא על דעתיה דר"י דאמר אין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה וכו' ע"ש. ועיין מה שהק' לפי פשט הירושלמי ובס"ד כתב וז"ל עוד י"ל דקרי אין כתוב בצדו ממה שלא נצטוו יחד במצה וחדש דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ. אכל ק"ק ללישנ' דגרסי' בפר"א דמילה ימול בשר ערלתו אעפ"י שיש שם בהרת ימול דאתי עשה ודחי ל"ת. דמילה קדמה לקוצץ בהרתו. ושמא הי' מפרש דהיינו או אינו דקאמר עכ"ל ולפי מה שכתבנו א"ש

איברא מצאתי בירושלמי ספ"ג דנדרים אהא דתני' ימול בשר ערלתו אעפ"י שיש שם בהרת דקאמר על דעתי' דרבי יונה דאמר מ"ע דוחה ל"ת אעפ"י שאינה כתובה בצדה ניחא ע"ד דר"י דאמר אין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ היתה כתוב' בצדה מכיון דכתיב בשר ערלתו כמי שהיא כתובה בצדה ע"כ. הרי דאפי' מינה שנשנית גם לאחר הדבור קרי אין כתוב בצדו ואפשר לומר דהיינו מאי דמשני מכיון דכתיב בשר ערלתו ודוחק

וראיתי להרב קרבן העדה שהביא הכרח לפי' הר"ש הב' מדלא פריך הכי לעיל גבי מחלליה מות יומת ושני כבשים ע"ש. ודבריו תמוהים דגם לפי' הר"ש ק' אמאי לא פריך הכי התם לעיל מני' אהא דתני' התם וביום אפי' בשבת מה אני מקיים מחלליה וכו' או אינו וכו' ע"ש. דהא מילה קודם מתן תורה הוא. ועוד מה יתרץ מזה לפי' א'. אלא דמהתם ל"ק דכיון דבדבור א' נאמרו בפשיטות כתוב בצדו מיקרי ועוד אני תמה עליו איך לא ראה דברי הירוש' פ"ק דביצה סוף הלכה ג' דקאמר התם חברייא אמרין שמ"ע דכיסוי דוחה מל"ת די"ט ע"ד דרבי יונה דאמר מ"ע דוחה ל"ת אעפ"י שאינה כתובה בצדה ניחא ע"ד דר"י דאמר אין מ"ע דוח' ל"ת אא"כ כתובה בצדה מכיון שהתחיל וכו' ע"כ. הנה מבואר בהא פלוגתא גופה דאין לפ' אלא כפי' הא' וכן פי' הוא עצמו בפשיטות שם ע"ש. ועיין במהרימ"ט ז"ל שם שכ' דאותה תשוב' דהעשה דקודם הדיבור ליתא התם ע"ש. ועיין בס' שע"ה רפ"ג מהל' נדריה. ואח"כ ראיתי בס' בני חיי ז"ל בחי' לפ"ק דיבמות שכ' וז"ל ומ"ש התוס' בקידושין בשם הירושלמי דאין עשה דקודם הדבור וכו' לא פליגי אהא דהכא דשאני הכא דהעשה והל"ת היו קודם הדבור דשבת נמי במרה איפקוד עכ"ל. ולי הצעיר אחר המחי' לא נהירא וכדכתיבנא ופשוט ועיין בס' הל' קטנות ז"ל סי' רמ"א ע"ש

לימוד קלה תני' במכילתא פ' בא ז' ימים עם י"ט הא' אתה אומר כן או אינו אלא חוץ לי"ט א' ת"ל עד יום האחד ועשרים אי עד יום האחד ועשרים אוציא סמוך לעשרים ת"ל ז' ימים ע"כ. ופירושו אוציא סמוך לך' דעד יום הא' וך' היינו עד ולא עד בכלל ת"ל ז' ימים יתיר' ולמ"ל אלא ללמדך ז' ימים עם י"ט א' ועד ועד בכלל. וצ"ל דס"ל למכילתא דעד יום כ"א וכו' קאי אדבתריה ז' ימים שאור לא ימצא וכו' וז' ימים דקתני אז' ימים שאור לא ימצא קאי דאי אאכילת מצה קאי הדקאמר ת"ל עד יום כ"א הול"ל ת"ל מרישא דקרא דכתיב בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות אלמא מי"ט א' מתחיל ועיין ברא"ם ז"ל פ' בא ע"ש. ואני תמה דאיך אפשר לומר דעד ולא עד בכלל קאמר דא"כ בערב למ"ל דכתיב עד יום כ"א לחדש בערב שאם פירושו עד יום הא' ועשרים ואין יום הכ"א בכלל א"כ ודאי יהי' נמשך עד כלות יום ך' דהיינו בערב כ"א אלא ודאי שלא נטעה לפ' ולא עד בכלל להכי כתיב בערב לומר דעד יום הא' ועשרים ועד בכלל עד הערב של כ"ב וזה ברור וצ"ע

ובירושלמי דריש מסכת פסחים גרסינן הכי בראשון בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות מה אנן קיימין אם לאכילת מצה כבר כתיב ז' ימים תאכלו מצות ואם לומר שמתחיל בי"ד והכתיב עד יום האחד וכ' לחדש אלא אא"ע לאכילת מצה תנהו ענין לביעור חמץ ע"ש. הרי דפשיטא לי' דעד יום הא' וך' ועד בכלל קאמר דדוחק לומר דה"ק והכתיב עד יום וכו' וא"כ ע"כ אייתר ז' ימים ומוכרח דאתא לאפוקי יום י"ד דאין זה במשמע הלשון כלל. וראיתי להרב קרבן העדה שנתעורר בקושי' זו בירושלמי ותי' דמיתורא דעד יום כ"א שמעינן דעד ועד בכלל ורצה לפ' כונת המכילתא עד"ז. ואין זה במשמע לשון המכילתא וכתב עוד שם וז"ל ובהכי ניחא מאי דמקשים תוס' דברכות דף ח' ע"ב ד"ה כאלו התענה וכו' הק' רשב"א ומאי קושיא והכתיב בראשון בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות ואותו ערב ר"ל ערב של ט"ו ה"נ נימא מאי ערב ערב של י' וע"ש תירוצם. אבל לפי סוגי' זו לק"מ דהאי בערב נמי קאי אי"ד שמתחילין לבער ולבדוק בערב של י"ד עכ"ד. ולא דק דהתוס' ז"ל ק"ל אליבא דש"ס דידן שהרי ע"כ ודאי דלית לי' האי דרשא דירושלמי ואמרינן ברפ"ק דפסחים דף ד' ע"א נבדוק בשית וכו' זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא וכו' ארנב"י בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ע"ש. הרי להדיא דס"ל לש"ס דידן דמסברא בעלמא הוא דבדקינן בי"ד וקרא דבי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות מוקמינן לי' בפ' כ"ש דף כ"ח ע"ב לקובעו חובה בזמן הזה לר"ש ולר"י לטמא וכו' ע"ש. ומעתה ק"ל לתוספו' שפיר ודו"ק ועיין בספר שדה יהושע בזה שדבריו מרפסן איגרי ע"ש וצ"ע

לימוד קלו כתב ה"ה ז"ל בפ"ו מהל' גירושין הלכה ז' וז"ל זה שכתב רבינו בכאן שהפסול בעבירה מן התור' אין סומכין עליו בעדות הגט כלל ברור הוא שהרי אפי' בעדות אשה שמת הבעל אינו נאמן וכו' כ"ש בדין הגט וכו' עכ"ד וק' דמאי כ"ש בדין הגט ומהיכ' פשיטא לי' דטפי מהימנינן במת הבעל מדין הגט ואדרב' אשכחן לה'