למודי ד' קמג

למדנו דכתיב ואת בנותיכם יקח וכו' א"כ אינה חשובה לזונה בשביל זה וכו' עד כאן לשונו וכ"כ מרן והלח"מ ז"ל שם דדוק' להדיוט הוא דאיתיה בלאו והרב הנז' לא ישרו דבריהם בעיניו באומרו דא"כ הי"ל לרבינו לו' אבל ההדיוט וכו' עובר בלאו ועיין שם וכבר הריב"ש ז"ל בתשו' הנז' מיישבו ע"ש

ומה שהק' הלח"ם ז"ל לרבינו מבריית' דמייתי הרא"ם ז"ל ע"ש. נעלם ממנו מה שפי' הריב"ש ז"ל בתשובה הנז' דמעשה יחידי הוא ביאה א' ושם דחה פי' הרא"ם ז"ל מבריי' דספרי גבי יפ"ת ע"ש ומזה ג"כ אין מקום למה שפי' הלח"מ ע"ש ועיין בתשובה להרדב"ז זלה"ה בראשונות סימן רכ"ה שהק' להראב"ד והרשב"א ז"ל דס"ל דפלגש בקידושין שאיך יעץ אחיתופל לאבשלום לבוא אל פלגשי אביו ע"ש ולא ראה הבר' שהביא הרא"ם ז"ל ע"ש

וראיתי להרב עץ חיים ז"ל בלשונות הרמב"ם דף ב' שכ' על דברי ה"ה ז"ל וז"ל ותמוהים דבריו דא"ה איך התירו פילגשים למלך וכו' ע"ש ולא ידעתי מה הוק' לו לדברי ה"ה ז"ל דס"ל שגי' רבי' היא פלגש בקידושין ואי קשיא לזה שכ' ה"ה שרבי' גורס וכו' הוא ממ"ש רבי' פ"ד דמלכים ואי לזאת כבר הושג ממרן והלח"מ ז"ל ועיקר קושיתו כבר תרגמה הריב"ש ז"ל ונזכר בסמוך. ומה שהקש' עוד מפ"ב דסנהדרין ע"ש עיין בהריב"ש ז"ל שם ע"ש ובלח"מ בפ"א דאישות. ומה שהקש' אונס ומפתה למה ישלמו קנס. הוא תימא דה"ה מייתי קושיא זו בשם הראב"ד ואם כוונתו דמה יענה ה"ה בקו' זו לרבי' כבר הביא הלח"מ ז"ל פ"ד דמלכים דברי רבי' פ"ב דנערה לחלק בזה וכ"כ בס' המצות וכאמור

לימוד קלא גרסי' בפיה"ך דף פ"ה ע"ב השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא ע"ש. ובהדיא אמרינן בפ"ק דיבמות דף ו' ע"א אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מני' ואפ"ה אתי עשה ודחי לי' ע"ש. ודבר ברור הוא ועיין בס' קרבן העדה בפי' לירושלמי פ"ב דיבמות הלכה ה' ד"ה וכתי' וכו' שנתעלמה ממנו הלכה זאת ע"ש. ועיין בס' שמות בארץ בקונט' תיה"ך בגמ' שם דף פ"ג ע"א שכתב שהרמב"ן ז"ל פ' יתרו גבי זכור ושמור כתב דמ"ע היא חמורה מל"ת ורצה ליישב לפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב מה' מ"א עש"ב. ולי נראה דע"כ לא כתב כן הרמב"ן ז"ל אלא במ"ע גמורה כגון סוכה ולולב דיש בה קום עשה זו היא שגדולה מל"ת דהוי כמקיים מצות מלך מאהבה כמבואר שם בדבריו אבל לא בלאו הבא מכלל עשה שענינו מניעה בל"ת. אלא שי"ל לזה דכיון דבאה בלשון עשה דין עשה יש לה וזה מוכרח לדעתו דאי לא היכי אמרי' בפ' תמיד נשחט דף נ"ט ע"א גבי עשה דהשלמה ועשה דפסח דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ע"ש. הא ודאי אולמיה ואולמיה עשה דפסח מעשה דהשלמה דהוי לאו הבא מכלל עשה אלא ודאי כאמור. ומ"מ הוא דבר דחוק מאד לדעת הרמב"ן ז"ל לפי טעמו. אך מ"ש להרמב"ן ז"ל דס"ל דעשה חמור לע"ד לא כן אנכי עמדי שא"כ איך יפרש מ"ש הרמב"ן שם ומפני זה יהי' העונש במל"ת גדול וכו' ואין עושין דין במ"ע כלל וכו' ע"ש. ולפי דבריו ה"ז סותר הקודם. לכן נרא' שכונתו מבוארת והדבר ברור דלענין הקיום ודאי הוא שקיום העשה הוא חמור מקיום הל"ת שהקיום בעשה הוא כמקיים מצות המלך מאהבה וקיום הל"ת הוא מניעת המעש' שמתירא מהמלך ולא יעשה מה שמנע לעשות אבל לענין העביר' הא ודאי שעברת הלאו היא חמורה מעברת העשה כי עברת העשה לא עבר בגופו ולא הי' אוהב למלך לקיים גזרותיו ועשיותיו אבל עברת הלאו שהמלך תיעב איזה דבר מלעשותו וכשעושהו נמצא זה אינו ירא מהמלך וכמבואר כל זה בדבריו למע"ש. וזהו הטעם דאתי עשה ודחי ל"ת כי הקיום בעשה חמור הוא אף לגבי עברת הלאו והיינו נמי דאמרינן בגמרא אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מני' בעברתו וקאתי עשה ודחי לי' מטעם שקיום העשה חמור יותר אף לגבי עברת הלאו וכל זה ברור הוא אצלי. ואחרי מופלג ראיתי להרב דברי אמת בקונטרס ז' דף נ"ז ע"א שכ"כ ע"ש וסהדי במרומים

וראיתי להרב ה"ע ז"ל שנתעורר בזה וכתב וז"ל ועתה דע והבן טעמו של דבר וזה כי העשה תנאי הוא בל"ת כאלו אמר ל"ת כך אלא בדבר פ' והוא אומרם ז"ל מחלליה וכו' וביום השבת וכו' בדבור א' נאמרו וכו' עש"ב. ולפ"ז ה"נ דקאמר בפ"ק דיבמות לאו ל"ת חמור מיני' ואפ"ה אתי עשה ודחי לה מה"ט דלא נכתב הלאו במקום עשה א"כ מ"ל חומר' רבה וכו' וס"ל לה"ע כמ"ש הכריתות לשון למודים ס"ג סי' קס"ג וז"ל כללא דמלתא כל עשה דוחה ל"ת אף שיש בו כרת ע"ש. ושלא כדעת התוס' שכתבו בפ' דם חטאת דף נ"ז ע"ב ד"ה ניתי וכו' דאין עשה דוחה ל"ת דכרת דהך ס' דמ"ל חומר' רבה וכו' לא קיימא במסקנ' וכן ראיתי בחי' הריטב"א ז"ל כ"י שם שכ"כ עש"ב. תו ק"ל לס' זו למה אין עשה דוחה ל"ת ועשה כיון שאנו אומרים שלא נכתבו במקום מ"ע. ועיין בהרב יבין שמועה שתמה עליו עוד מתוס' דפרק מי שמתו והעלה בצ"ע ע"ש. ואשר אני אחזה לי ליישב סברת ה"ע שכונתו היא כך שבא לתת טעם לקרא והיינו דקמי שמיא גליא ודאי שהעשה הוא תנאי בהל"ת שכיון דרחמנא אמר דיקיים העש' במקום הלאו ודאי שכונתו בלאו שאינו מזהירו אלא שלא במקום מצוה דקמי שמיא גלי' הכי הוא ודאי וזהו טעם לכונת התור'. אמנם קמי דידן שנזדמנו לפנינו עשה ול"ת ואין אנו יודעים אם הלאו נכתב אפי' במקום מצוה ונדחה העשה מפניו או אפשר שלא נכתב אלא שלא בשקום מצוה ואתי עשה ודחי ל"ת ולא קים לן מי נדחה מפני מי אז יבוא הכלל שיש לנו דאתי עשה ודחי ל"ת ומה שלא נמסר הכלל באופן זה שלא נכתב הלאו במקום עשה משום דאי הכי היינו טועים לומר שלעולם הוא כך ואפי' במקום ל"ת דכרת או ל"ת ועשה ואינו כן מש"ה אמרו בלשון זה שעשה דוחה ל"ת וקראוהו בשם דחיה היינו לדידן שהלאו הוא קמן כולל מש"ה הוצרכנו ללמוד מן הכתוב שהעש' דוחה אותו ואחר שלמדנו יהי' דין תורה כמי שלא נכתב הלאו במקום עשה שהרי הותר לעבור עליו אמנם יש סוג אחר שלכתחיל' לא נכתבו מן המקרא במקום עשה כגון לאו דלא יטמא על מת מצוה שכ' רש"י ז"ל בפרק מי שמתו. ומ"מ הקשו התו' שפיר דמ"ש הא מדאמרי' בכ"מ אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ התם בפשיטות נימא אפי' לדידן לא נכתב הלאו כלל במקום העש' ולמה הוצרכו ללמוד כלל זה מקראי כנ"ל ברור בכונת ה"ע. אמנם ק' לדעת ה"ע ממ"ש התוס' ס"פ שלוח הקן דף קמ"א ע"א בשם ריב"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר הלאו כמאן דליתיה ע"ש. ולס' זו ודאי במקומו עומד כיון שאינו נדחה הרי מוכח שנכתב אפי' במקום העש' וצ"ע. ועיין להרב החינוך ז"ל סימן תקצ"ג ע"ש

ודע דמה שהקש' התוס' ז"ל בפרק מי שמתו על רש"י ז"ל תמה אני דאדמק' ממרחק הי' להם להק' דבריו אהדדי דמ"ש בכ"ג ונזיר דלא קרי לי' דחי' וגבי השבת אביד' ופסח קרי לי' דחי' והא ודאי מלת' צריכה רבה בכונת רש"י. ועכ"נ שכונתו דבשלמא אם הי' הדחיה כתוב סמוך ללאו גופיה כי ההיא דכ"ג ונזיר דבהדי דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא מניה דייקינן אבל מטמ' למ"מ אכן בהשבת אביד' דבתר דכתיב לא תוכל להתעלם סתמא כי כתיב בקרא אחרינא והתעלמת מיקרי שפיר דחי' וה"נ בפסח דלא כתי' בגופיה אלא גבי נזיר ומעתה לק"מ מה שהקשו הרז"ל עליו וזה נ"ל ברור שו"ר להרא"ם ז"ל בתוספות לסמ"ג ריש הל' מגילה שכ"כ וכן ראיתי להרב יבין שמועה שכ"כ ע"ש. אך מ"ש שם בכונת רש"י בפי'