למודי ד' קמב

וכאמור ועיין מה שהשיגו בזה בקונטרס עפרא דארעא למהר"י עייאש ז"ל רמז ל"ה ובמחילה מכבודו לא דק שכפי דבריו א"כ גם בגזרה דשמא יתקן כלי שיר בשעה שמתקן אינו מקיים המצוה אלא או לפניו או לאחריו אלא שהדבר פשוט שאין הולכין אחרי המלאכה גופה שגזרו בעבורה שמא יעשנה אלא אחרי הגזירה שגזרו אומר שלא לתקוע או שלא לדון ולקדש דהשתא מי שדן ומקדש הרי עובר על גזרתם. וע"ז פריך דלמה גזרו כיון שבשעה שעובר על גזרתם דהיינו שמקדש ודן קמקיים עשה של תורה לא הי"ל להעמיד דבריהם וכמ"ש הרא"ם ז"ל. וכבר תמה הרא"ם ז"ל מגזירה דרבה עצמה דהוי נמי בעידנא והעמידו דבריהם והניח בתימה. וכמדומה שהרב ז"ל לא ראה דברי הרא"ם ז"ל במקומן. ומה שהק' הרב לשון למודים להרא"ם ז"ל מההיא דהאשה רבה והניח בצ"ע ע"ש. כבר קדמו הרב פר"ח ז"ל סימן הנז"ל. ואיברא כבר תבריה הרא"ם י"ל לגזיזיה מגזירה דרבה גופה וכאמור ועיין בתוס' פ"ק דביצה דף ח' ע"ב ד"ה תני ע"ש

וראיתי להרב לח"מ ז"ל פ"ב דשופר שהק' כעין מה שהק' הרא"ם ז"ל דלמה לא גזרו בשבת משום כלי שיר ומ"ש מהא דאין מפקחין ע"ש. ולכאורה י"ל לזה דהא דאין מפקחין וכו' מיירי באפשר להביאו ע"י גוי וכ"כ הרב שי למורא לדברי הטור ה' יה"כ הביאו הרב פר"ח ז"ל סי' תרי"ג ע"ש. אך מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א דשופר אין נראה כן ע"ש. ולפי מ"ש הרב לח"מ בתי' ב' ניחא לי מה שהק' הרב שר"ח ז"ל שם על הטור ע"ש. אלא מיהו לפ"ז דינא יתיב דכי הגביהו קטן בי"ט ונתלה באילן או בנהר (א"נ) ע"י גוי מפקחין ועולין ושטין ואין זה במשמע. ומ"ש הלח"מ ז"ל לפי תי' הב' ותי' בתרא דגזירה דרבה שאני שקרובה היא בגוף השופר ע"ש. צ"ל לפ"ז דכולהו הנך נמי דפ' האשה קרובות הן בגוף המצוה ולפ"ז יתיישב דרך הרא"ם ז"ל שהוא תי' הלח"מ האחרון ול"ק לא מגזירה דרבה ולא מההיא דפ' האשה וכאמור. ומעתה ל"ק מה שהק' הרב ארעא דרבנן לפיר"ח דפ' משילין דהך גזירה דשמא יכתוב אינה קרובה וכמבואר

אך את הדבר הקש' לע"ד להרא"ם ז"ל שהוכיח דהיכא דהוי בעידנא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה מדאמר בפרק דם חטאת דף צ"ז ע"ב רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ט"ש והתם בעידנ' הוא וא"א בע"א ועוד אני תמה ממ"ש בפ"ק דיבמות דף ה' ע"א אלא הא דקיי"ל בעלמ' דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה נגמר מהכא דדחי אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן דאיכא למפ' וכו' ע"ש את מוצא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הגם שהוא בעידנא דנזיר בעידנא הוי ואפ"ה קאמר דאיכא למפ' וכו' ואע"פ שא"א בע"א ודברי הרא"ם ז"ל צל"ע

ואולם צריכין אנו לישב אותה שהוכיח הרא"ם ז"ל מדרבי לוי דר"פ בתרא דר"ה ואפשר דמצות שופר מצוה דרבים מיקרי דכיון דבשמיעה תליא מילתא אם כן כל ישראל יוצאין בתקיעה א' ולא דמי ללולב דדרשינן בפ' לולב הגזול שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד וא"כ עשה אלים הוא ודחי אפי' עשה ול"ת. ות"ל כדפריך בפר"א דמילה דף קל"א ע"ב מתקיעת שופר דר"ה ליכא למיגמר שכן מכנסת זכרונן לאביהן שבשמים ע"ש ועיין בתוס' זבחים דף ל"ג ע"ב ד"ה לענין וכו' ועיין במג"א סי' תמ"ו סק"א עוד נרא' דלק"מ דהו"א דדחי דיום תרועה כתיב סתמא אפילו בשבת דהא י"ט גופיה הוי עשה ול"ת וכמ"ש התוספו' שם בהדי' ע"ש וזהו דבר תימא על הרא"ם ז"ל וההיא דפ"ק דיבמות נמי לא מוכחא מידי למעיין בפירש"י ותוספות ז"ל וראיתי בספר מרכבת המשנה למהר"א ז"ל שהאריך בדברי הרא"ם ז"ל הללו ואין להאריך עיין שם

לימוד קל כתב הרמב"ם ז"ל פ"א דאישות קודם מתן תורה וכו', ובהשגות אין קדשה אלא מזומנת ע"ש. ונרא' כי מה שהבין הר"א ז"ל בדעת רבינו שמפרש הקדשה בפלגש ולא במזומנת כדס"ל איהו וכנר' ממ"ש רבינו ופוגע אשה בשוק ובועלה על אם הדרך והולך וכו' הוא משום דדייק לה ממ"ש רבינו אח"כ לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התור' מהכא משמע שיש בכלל קדשה גם הפלגש. ולע"ד יש מקום לפ' דברי רבינו דאריש' קאי בכה"ג שבועלה והולך לו. ואחר כך ראיתי למרן בכ"מ ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בתשוב' כ"כ בדעת רבינו ע"ש

והנראה אלי בדעת רבינו ז"ל וממה שנרא' מדבריו בספר המצות מל"ת שנ"ה שבכלל הלאו הזה היא הנבעלת לאיש בהכינה עצמה לבוא עלי' בנפשה ובנפש בועלה בביאת זנות אע"פ שלא הורגלה לכך אך אמנם הפלגש שמיחדת עצמ' לאיש א' למשכב כמעשה אישות איננה בכלל קדשה. ומ"ש ה"ה ז"ל שם שאם כדבריו מפותה היאך משלם עלי' וכו' ע"ש. כבר תיקן זה רבינו ז"ל שם בס' המצות בטוב טעם ודעת ע"ש. ולפ"ז אין מקום למה שהוכיח ה"ה ז"ל שגי' רבינו היא פילגשים קידושין בלא כתובה וכבר השיגוהו ממ"ש רבינו פ"ד דמלכים שאינ' לא בקידושין ולא בכתובה ומ"ש שם רבינו ז"ל שאסורה להדיוט אפשר שהוא מדרבנן מגזרת ב"ד של דוד וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשוב' סי' שצ"ה ע"ש וס"ל לרבינו דכי גזרו ה"מ להדיוט אבל למלך לא גזרו. ומ"ש בפ' כ"ג בסנהדרין בא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד וכו' ה"פ שמכיון שאסור' לו משום לא ירבה לו נשים מעתה קיימא לדידי' באיסור יחוד כמו שגזרו בפנויה להדיוט

וראיתי להרב לח"מ ז"ל פ"ד דסנהדרין שתמה על ה"ה ז"ל ממ"ש רבינו פ"ב מהל' נערה כמ"ש בספר המצות ושם הקש' דברי רבינו בהל' אישות עם מ"ש בפ"ב דנער' ע"ש. ולע"ד המעיין בדברי רבינו בס' המצות שם לבבו יבין כי מ"ש רבינו בהלכות נערה מוכנת לכל מי שיבוא עלי' אינו מדוקדק אלא הכונה הוא שהכינה לזה שיבוא עלי' ואם לזה הכינה תתפשט הזימה ותהי' מוכנת אח"כ לכל מי שיבוא עלי' ומלאה הארץ זמה כי ממנה יראו וכן יעשו. ומה שהקש' ממ"ש רבינו פי"ח דאיסורי ביאה ע"ש לק"מ. דרבינו רבות' אשמעינן שאפילו במופקרת לכל שלזו יצדק שם זונה אינה זונה אבל הלאו קושטא קאי שכולל הוא הב' סוגים שכתבנו. ומה שהק' עוד בשם הרא"ם לרבינו ז"ל לק"מ דרבינו לשיטתיה אזיל דבועל אשה בזנות הוא בלאו מן התור' ומעתה הוא ג"ע גמור מה שהתירו לאבשלום וכ"כ הלח"מ ז"ל עצמו שם בדין שאח"ז ע"ש

וראיתי להרב דינ' דחיי ז"ל לאוין רכ"ב שכ' דגזירת ב"ד של דוד אינה אלא להדיוט כדכתיבנ' ומ"ש שם על מ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' שדעת הרמב"ם שהפלגש היא בקידושין שהרי כל ביאה שלא לשם אישות אוסר אותה בנאו ע"ש וכ' עלה הרב הנז' ולכאור' אין משם ראי' שה כתב הרמב"ם פ"ד דמלכים שהפלגש אסורה להדיוט וכיון שכן אפשר דמ"ש הרמב"ם שביא' שלא לשם אישות בלאו ה"מ להדיוט אבל למלך מותר אלא שי"ל לזה שהריב"ש ז"ל לא הי' גורס בדברי הרמב"ם שיש הפרש בין מלך להדיוט לענין פלגש וכו' ועי"ל דאפי' גורס וכו' עש"ב. ולא סיימו קמיה דרב דברי הריב"ש שם בסימן שצ"ח ששם גילה סודו שמ"ש בסימן שצ"ה הוא קודם ראותו לשון הרמב"ם דפ"ד דמלכים ואז הי' דן מלשון הרמב"ם ז"ל בס' המצות שהפלגש היא בקידושין דאל"כ הי' ק לו מי התירה למלך וקשה עליו לחלק בין מלך להדיוט בלאו דאוריי' ולכך הי' אומר שהיא בקידושין ושהיא מותרת לכ"ע אכן אחרי ראותו דברי הרמב"ם בהל' מלכים נראה לו לדעתו שאסור' להדיוט מלאו דקדשה והא שהותרה למלך מתורת משה לא למדנו ומתורתו של שמואל