למודי ד' יד

אחר שהביאו הך פלוגתא כתבו ואין לתמוה וכו' ור"ל דלכאור' ק' מהא דהנשרפין דאיכא איפכא דהתם חשיב לה אביי גילוי מילת' ואלו גבי אחותו לא גמרי' וכו' לכ"ע והדר' קושי' לדוכת' דאין לתרץ כפי' רש"י ז"ל כדמוכח מהא דתמורה והיינו מאי דאקשי' לפירש"י ז"ל מעיקרא ולזה כתבו ואין לתמוה וכו' דעיקר הטעם הוא גבי אחותו דמשמע מיעוט' טפי מהנך הוא משום דהול"ל ערות אחותך או בת אביך או בת אמך דמשמע נמי דאחותך כולל תרוייהו ע' תו' דפ"ד מיתות דנ"ג ומדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך משמע מיעוטא להדיא איזהו אחותך שאמרתי בת אביך או וכו' ולא תרבי מסתם אחותך בת אביך ובת אמך זהו הנראה אלי לכוין דבריהם ז"ל

ומה שהק' עוד הרא"ם ז"ל לדברי הרמב"ן ז"ל שמאותו הטעם עצמו דאין מזהירין וכו' יש ללמוד דהה"נ אין למדין מהדרך שכתב הרמב"ן וכו' ע"ש לע"ד לא מן השם הוא זה להרמב"ן ז"ל והיה טעמו כמ"ש הרב הליכות עולם ז"ל דכיון דק"ו ניתן לידרש מעצמו שמא פעמים אדם דן ק"ו פריכא ולאו אדעתיה וכו' ע"ש א"כ לפ"ז אין ללמוד מזה דאין למדין מדרך הרמב"ן ז"ל דלדרכו ליכא לא פירכא ולא פירוקא דשאר בהמה כי יש בה סימן דאינ' מעלה גרה הרי הוא כחזיר שאינו מעלה גרה ולא גרע מאידך ואין לו ב' נושאים לומר דשמא יש חומר בזה יותר מבזה אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל בפ' שופטים גבי כאשר זמם שנתן טעם למ"ש הרגו אין נהרגין עש"ב ואפשר דהיא היא הפירכא שכתב ה"ע ז"ל

וראיתי להר"ם ז"ל שם שתמה עליו שא"כ צריך טעם בכ"מ שאמרו אין עמ"ה ע"ש מה שתי' ולדבריו קשה הא דמדמה תלמודא התם דבריבי להא דאחותו וכו' דאיכא למימר שאני התם דחזרו ונכתבו בפי' ואין לומר דהאיכא טעמא דהרמב"ן ז"ל דא"כ לישני ליה הכי ואמאי אתי למילף מאחותו וי"ל כיון דמאחותך יתירא ש"מ דאתי לגלויי בעלמא דאין עמ"ה והא דהכא הוי נמי כבעלמא והשתא דגלי שפיר יהבינן טעמא לקרא כמ"ש הרמב"ן ז"ל

אמנם יש לתמוה על הגאון ז"ל שהרי בפ"ד מיתות דף ע"א איכא דאמרי התם דלר"י הבא על אביו אינו חייב אלא אחת דס"ל שאין עמ"ה וה"נ אמרי' בפ' בן סורר דע"ב ע"א לרבנן דרשב"י דעובד ע"א לא ניתן להצילו בנפשו בק"ו מפגם הדיוט דאין עמ"ה והתם מ"ט וצ"ע

עוד הק' להרמב"ן ז"ל שכ' שהברייתא הזאת היא שנויה לדברי האומר במס' סנהדרין עמ"ה שהרי אביי ורבא דפליגי בפ' ואלו הן הנשרפין וכו' לא שאביי חולק על הבריית' וכו' אלא שהוא סובר דאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא וכו' והלא הק"ו של ברייתא זו אזהרה גמורה היא ולא גילוי ובהא כ"ע מודו דאין מזהירין עכ"ל דע דהרב החבי"ב ז"ל בס' שיירי כנה"ג בכללי הק"ו כלל ג' לא דק במ"ש וז"ל ולא שהלכה כמ"ד עונשין דהא בהא מילתא איפליגו אביי ורבא והלכה כרבא דאמר אין עמ"ה ע"ש אבל דברי הרמב"ן ז"ל ברורים הם ואסוגיא דפ' ן' סורר שזכרנו סמך דתמן אמרי' קסבר ר"ש עמ"ה וע"ש דהתם ודאי שק"ו גמור הוא וגמר' ערוכה היא בפ' הלוקין אפי' למ"ד עונשין אין מזהירין ע"ש וכן נר' מלשונו שכתב שהיא שנויה לדברי האומר וכו' ואי אדאביי קאי אין זה עולה בשם שהבריי' שנויה לדברי האמורא וכ"כ הלח"מ ז"ל בהלכות איסורי מזבח שזכרנו הלא מראש ע"ש. ומ"ש שם על הרא"ם ז"ל שהיא סותר את דבריו ע"ש אין כאן סתירה דמעיקרא דחה דבריו מההיא דמכות ושוב השיבו מטעמא אחרינ' ומה בכך ושוב מצאתי להרמב"ן ז"ל עצמו בחידו' לרפ"ק דמכות שכתב וז"ל ומה הסוקל וכו' פירש"י עדים זוממין שהרגו אין נהרגין וכו' ולא נהירא וכו' דלא הו"ל לאקשויי התם אלא הול"ל הא דתניא בריבי וכו' נימא ומה הסוקל וכו' דלאו מלתא פשיטא הוא לאקשוי' הכי סתם ואיכ' תנאי דקסברי עמ"ה כדאמרי' בפ' בן סורר ומורה וכו' עכ"ל ע"ש

ואיברא כה הראני חד צורבא מרבנן לו להרמב"ן ז"ל עצמו שסתר את דבריו בחידושיו שם בפ' הלוקין דף י"ז ע"ב שכתב וז"ל אפי' למ"ד עונשין וכו' פירש"י ז"ל כהיינו ר' יצחק וכו' ואין זה נכון וכו' אלא מדרש' גופיה קאמרי' דאמר העובד ע"א ניתן להצילו וכו' ומפ' לה התם דקסבר עמ"ה וכו' ואע"ג דהתם איכא לפרושי דא"ל לר"ש גילוי מלתא בעלמ' הוא הכי קאמרי' אפי' את"ל דס"ל לר"ש בכל דוכתא נמי עונשין התם לא אשכחן דמזהירין ומיהו משמע לכ"ע דאין עמ"ה אלא היכא דס"ל גילוי מילת' בעלמ' דהא לא אשכחן מ"ד גבי עדים זוממין הרגו נהרגין וכו' עכ"ל. וצ"ע איך שיהי' דברי הרמב"ן ז"ל בחומש ברורים הם ע"פ סוגיא דבן סורר וכשיטתו הראשונ' שכתבנו אך ראיתי בס' יבין שמועה להרשב"ץ ז"ל שכתב על ברייתא זו וז"ל נר' דבריית' זו או היא משבשתא או אתיא אליבא דמ"ד עמ"ה כדאיתא בפ"ד מיתות וכן בפ' ן' סורר ואין הלכה כמותה וכן העלה הרמב"ן ז"ל וכו' ע"ש וצ"ע

אמנם צריך להבין איך יהי' הק"ו דר"ש גילוי מלת' דא"כ לא הנחת מקום לשום ק"ו שלא יהיה גילוי מילתא ומ"ש מהך ק"ו דהלוקין דר"ש גופיה ושמא דכיון דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם וכו' והוא שפגם בו ח"ו כביכול בצלם אלהים בשופכו דם האדם וא"כ ע"ז נמי שפגם בצלם שהרי כפר במציאותו ח"ו הה"נ דניתן להצילו בנפשו ודמי קצת לההיא דבהמה טמאה שתלוי בטעם הכתוב כדכתיבנא מעיקרא וע' בתוס' שם ד"ה קסבר וכו' ע"ש ומיהו לא משמע כן מדקאמר קסבר עמ"ה וצ"ע

כתב עוד הגאון ז"ל דהאי ק"ו דבהמה לאיסור ל"ת ע"ש ובהכי ניחא מה שהק' המש"ל ז"ל בפ"ב מה' מ"א לדברי התו' דפ' כ"ש מסוגיא דפ' הפועלים ע"ש וע' תו' דר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וע"ע בס' ש"ש פ' בראשית מ"ש בזה בטוב טעם ע"ש

עוד הביא הגאון ז"ל תירוץ ה"ה ז"ל ברפ"ב מה' מ"א דהא דאמרי' אין מזהירין מ"ה אינו אלא במידי דלית בהו איסורא דאורייתא בביאור אבל בהמה טמאה דאית בה איסור' דאוריית' בביאור מכלל הלאו הבא מכלל עשה מזהירין מ"ה ע"ש ואני מצאתי שכן כ' הר"ן ז"ל עצמו בחי' לפ' כיצד דכ"ב ע"ב וז"ל מדאמרי' אצטריך למיכתב היא לומר דבעלמא אין מזהירין מ"ה וקשיא לי א"כ אוכל כזית מבשר חמור לא ילקה שלא למדנו לו לאו אלא מן הדין דגמל שיש לו סי' א' כדאי' בת"כ וי"ל כיון דכתיב בכולהו עשה זאת הבהמה אשר תאכלו גילוי מלתא בעלמ' הוא וצ"ע עכ"ל וכן מצאתי שם בחי' הריטב"א ז"ל כי ע"ש וקרוב לזה דעת התו' דר"פ הנחנקין שכתבנו מראש מקדם ע"ש

והילך ל' הרמב"ם ז"ל בהקדמ' לפרטי המצות וז"ל וכשלא תהי' האזהר' מן הכתוב למדוה בסברא מסברות התלמודיות וכו' וזה אינו סותר אמרם אין מזהירין וכו' כדי שנאסור מה שלא התבאר איסורו כלל בצד היקש אמנם כשנמצא העונש מבואר וכו' נדע בהכרח שהוא מעשה איסור ומוזהר ממנו ואמנם נוציא בהיקש האזהר' בשביל שיתחזק לנו שורש אמרם לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר וכו' עכ"ל ע"ש

מיהו הא ק"ל לדעת ה"ה ז"ל מדתניא בפ' כל האסורין דף כ"ז ע"א מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע והלא דין הוא וכו' ופירש"י ז"ל ולא צריך קרא ע"ש ומאי קשיא אימא דאצטריך קרא למלקות דאי מק"ו גרידא אין מזהירין מ"ה מש"ה אצטריך מן הבהמה להיות איסורו מבואר ודוחק לומר דסמיך הבריי' אפירכא דשכן במומו ניכר ונ"ל דע"כ לא כ' ה"ה אלא משום דאיכא לאו מפורש בגמל וארנבת וכו' דאז כיון שהושוו ג"כ שאר בהמות בלאו הבא מכלל עשה ממילא הושוו גם בלאו דמסתמא אמרי' דאהדרי' קרא גם ללאו אבל בעלמא לא ובזה