למודי ד' יג

הוא טפי מאין עמ"ה דנקט משום דה"מ להלקותו אבל להמיתו מזהירין כמ"ש התוס' ז"ל ר"פ הנחנקין ד"ה הא בבנו וכו' ע"ש ובזה נחה שקטה קושי' הלח"מ ז"ל בפ"ה מהל' איסורי מזבח על דברי הרא"ם ז"ל שכתב וז"ל, וע"ק דמ"ש אביי הוא אפי' לאזהרה וכו' ע"ש וע' בכנה"ג ז"ל בלשונות הרא"ם ז"ל גבי ערות אביך מ"ש בס"ד ע"ש

איברא תמיה לי דבספרי תניא להדיא כדרבא בפ' נשא גבי נזיר כלשון הזה וענבים למה נא' עד שלא יאמר יש לי בדין אם חייב על היוצא מן הפרי לא נחייב על הפרי עצמו אלא אם אמרת כן ענשת מ"ה ת"ל וענבים וכו' ע"ש והא ודאי דמיא ממש לבת בתו ולא לישתמיט לכל הפחות הגמ' מלומר תניא כוותיה דרבא וצ"ע

ודע שרש"י ז"ל כתב שם דלא דמי לאחותו וכו' מקורב' דבתו וכו' וה"ד עונש וכו' וזו קורב' מחמת עצמה וכו' עש"ב וכ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דכריתות ואיני יודע מה הוק' לו להרב דינא דחיי לאוין ק"ג שכתב איברא שדברי רש"י צ"ע מה בין בת בתו לאחותו מן האב ומן האם וכו' ע"ש ומ"מ אני תמה לדבריהם בפ"ק דתמורה דף ט' ע"א קאמר התם לאביי דטוב בטוב אתי בק"ו מטוב ברע ופריך וכי עמ"ה ומשני דלאו דינא הוא דמי גרע וכו' ופירש"י שם ד"ה ואביי וכו' וז"ל האי לאו עמ"ה הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא וכו' ע"ש והא התם לא דמיא אלא לאחותו בת אביו וכו' ואפ"ה חשיב ליה גילוי מילת'. ויראה לי דרש"י ז"ל לזה כיון שכתב שם וז"ל דמי גרע וכו' דרחמנא לא קפיד אלא דלא יחליף מידי דקדש עכ"ל רצונו בזה כיון דכתיב כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש לא יחליפנו וכו' הרי מבואר שהכתוב נותן טעם דלא יחליפנו כי קדש הוא ואמידי דקדש קפיד רחמנ' לאחלופי ומ"ל א"כ טוב ברע או רע בטוב דזיל בתר טעמא ולא דמי כלל לאחותו וכו' דהתם איכא למימר דגזרת הכתוב הוא דלא גלי קרא מידי הוא טעמא עד שמאותו הטעם אנו דנין לכיוצא בו ולא באו רש"י והתו' ז"ל לומר אלא שבבתו שפיר קרינן בה גילוי מלתא ולאפוקי מאחותו דלכל הדברות והאמירות ק"ו גמור הוא דהא איכא נמי גילוי מילתא בפי' הכתוב כדכתיבנא וע' בתוס' דפ"ד מיתות דנ"ג ע"ב ד"ה השתא וכו' וכה"ג מצאתי בכללי מהר"ם נ' מוסא ז"ל בס' מהררי נמרים שכתב וז"ל גילוי מילתא בעלמ' היא והיינו טעמא דמה שפי' הכתוב בכל אחת מאלו מה שחסר בו מסימני טהרה כמו ופרסה איננו מפריס וכו' ולמל"ל ולמיהב טעמא אלא ודאי בא להודיענו דכל כיוצא באלו דמחסרי סימני טהרה אסורין כמותן ולוקין עליהן וכה"ג אמרינן גבי חובל שאר כלי אוכל נפש חוץ מריחים ורכב דלוקה משום כי נפש הוא חובל דאי להכי לא אתא לישתוק קרא מניה וכיון שגילה לנו הכתוב ששאר בהמות חסרי סימנין אפי' קצתם אסירי משום דגריעי טפי משאר בהמות דלית להו כלל אלימא טפי דבכלל מאתים מנה ובלא ק"ו היה יכול להוכיח איסורו מהכתוב כמו שאמרתי אלא לגלויי הדרש' הוא דאתא וכ"ש לפמ"ש בגמ' גלוי וידוע לפני מי שאמר וכו' א"כ הנהו דלית להו סימנים כלל אתו וק"ו לאלומי בעלמא הוא וכ"נ לפרש בק"ו דפ' השואל וכו' עש"ב וכ"כ הרב הגדול מהר"י קארו ז"ל בכללי הגמ' ע"ש שיש בו ט"ס ויש להגיהו ע"פ לשון מהר"ם ז"ל שהעתקנו וזה נ"ל דעת הרמב"ן ז"ל שם בחומש בפסוק מבשרם לא תאכלו שכתב וז"ל והטעם במלקות שאר בהמה טמאה וכו' מאחר שאמר הכתוב באיסור הגמל שטעם איסורו הוא מפני שאינו מפריס פרסה ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה למדנו שכל מי שאינו מעלה גרה וכו' הוא בכלל האיסור הזה וא"צ לק"ו כלל עכ"ל אלא שהרב ז"ל הפליג דעת זו מדעת הברייתא משום דס"ל דא"צ לטעם והוא גרה וכו' וכן ופרסה וכו' אם לא היה אסורין אלא הני דוקא דמה לנו אצל טעמן ומה גם דהזכיר הטהור שבהן אלא ודאי דקרא בהדי' קאמר לתרוצי מלתא בעלמא דאע"ג דיש בו סי' א' לטהרה דס"ד להתירו משום דבעינן שניהם לטומאה מש"ה קאמר דאעפ"כ הרי יש בו סימן לטומאה וא"כ ממילא כל שיש בו ב' סימנין אלו לא יצא מזה הטעם שהרי יש בו אותו הסי' כל הפחות וא"כ מאי קאמר אין לי אלא אלו וכו' ומייתי להו לק"ו ומעתה נחו שקטו קושיות שהק' הגאון מוהרא"ם ז"ל על הרב בזה ע"ש ובזה יש ליישב מה שהק' הרא"ם ז"ל בפ' תצא גבי ויצא אל מחוץ למחנה וכו' דאין עמ"ה ע"ש דהתם נמי כתיב טעמא דכי ה' אלהיך מתהלך וכו' ע"ש ובלא"ה לפי' ה"ה שהביא הרב לק"מ גם דבריו שם הפך סוגיא שהביא שם וע' במרן כ"מ ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש ודעת רש"י ז"ל שם נר' דס"ל כת"ק דר"ש דפליג התם בספרי והכי תניא התם ויצא וכו' זו מ"ע ולא יבוא וכו' זו מל"ת רש"א ויצא וכו' זו מחנה לויה וכו' ע"ש ולת"ק כוליה קרא מפ' ליה במחנה לויה מדכתיב תרי מחנות בקרא וזה נ"ל ברור דאי מפ' ליה במחנה שכינה א"כ בפרק אלו דברים היכי פריך בפשיטות אימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ול"ת ומשני א"כ ניכתוב ויצא וכו' ולא יבוא אל תוך ולישתוק ע"ש וכיון שזאת היא סברת ת"ק איך תפס לה בקושיא ודחה אותה בב' ידים אלא ודאי כדאמרן והשתא פליגי במחנה לויה לת"ק לאו נמי איכא ולר"ש אין בו אלא עשה ותפס לו סברת ת"ק דפשטי' דקרא כוותיה והשתא מחנה שכינה מק"ו נ"ל. שו"ר להרא"ם ז"ל שם בס"ד שכ"כ. אלא שמ"ש דהך קושי' דש"ס אינה אלא לר"ש לענ"ד עדיין צריכינן לתי' הש"ס אפי' לת"ק דאימא תרוייהו במחנה שכינה והיינו דמש"ה כתיב תרי מחנה לאורויי דמשתעי במחנה שני

עוד נראה ליישב דעת הרמב"ן ז"ל דנהי דבלאו אחותך שפיר אתיא איסור' דבת אביו ובת אמו מהטעם שכ' הרמב"ן ז"ל מ"מ אתא יתור' לאשמעי' דינא דאין עמ"ה לעלמא דאי לאו קרא הו"א בעלמ' דלא שייך טעמיה דהרמב"ן ז"ל כגון בק"ו שקולותיו וחומרותיו מבחו' יש לעונשו מיהא מדין ק"ו והיינו דתני' התם ללמדך שאין עמ"ה. ובזה ניחא לי קו' אחת וגדולה היא אלי שהק' בס' באר יעקב בכלליו על מ"ש התוס' בריש הנחנקין דה"מ להלקותו אבל להמיתו מזהירין מ"ה דבפ' הלוקין אית לי' לר' יצחק דחייבי כריתות אינן במלקות ע"ש ואף דהתם אמרי' דאיהו ס"ל עמ"ה מ"מ הא אמרי' התם אפי' למ"ד עונשין אין מזהירין ע"ש בתו' וא"כ הוא היכי גמרינן לאין מזהירין מאחותך יתיר' כדאי' התם בפרק' קמא והא התם לכרת הואי וע"כ אזהרה דידי' לעונש יתיר' כמ"ש התוס' ריש הלוקין לר' יצחק ע"ש ולפי האמור א"ש. ואחר ימים נזדמן לי ס' דינא דחיי בלאוין ל"ד וראיתי שכתב כמ"ש ושמחתי בלבי. שבתי וראה שזה לא ניתן ליאמר שא"כ מהו זה שהקשו בפ"ב דיבמות דכ"ב ע"ב דמנ"ל דאחותו יתירא למימר דאין עמ"ה דילמא מילתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא ע"ש ומאי אריא הא מכיון דגילוי מילתא גמור הוא ודאי דבכה"ג לא אמרינן טרח ע' תוס' דפר"א דמילה דף קל"א ע"ב ד"ה אי וכו' ע"ש. שוב הראוני בישיבה תו' דפ"ב דבכורות דף י"ד ע"ב ד"ה טוב וכו' שהק' זו הקושיא לפירש"י ז"ל בפ' הנשרפין ע"ש שתירצו וז"ל היינו משום דפשטי' דקרא משמע שבא למעט דכתיב בת אביו או בת אמו עכ"ל ודבריהם בכללן אינם מובנים לי דמ"ש התם דמשמע מיעוטא טפי מבת בתו ומרע בטוב ועוד יש לתמוה במ"ש שם קודם לזה ואין לתמוה מהא דאלו הן הנשרפין איכא אפכא וכו' ע"ש ומה איפכא איכא הכא דהרי אביי ורבא אזדו לטעמייהו וכבר עמד ע"ז מהרש"א ז"ל והעלה בצ"ע ונ"ל ליישב דבריהם אלא שיש להגיה קצת בתיקון לשונם וכצ"ל ואין לתמוה וכו' טפי מרבא דגבי אחותו לא גמרינן מהדדי ואיצט' קרא לכ"ע וכו' וכונתם היא לאפוקי פירש"י דשמעת' דהנשרפין שכתב דהתם ה"מ משום דזו קורבא מחמת עצמה וכו' ולזה