למודי ד' קלה

מקומן דף נ"ב ע"ב פליגי ר"ע ור"י גבי וכלה מכפר וכו' דמר דריש לי' מסיפיה לרישיה ומר דריש לי' מרישיה לסיפיה ע"ש. דלק"מ דלא כתבו כן אלא בב' דינים וב' עניינים דחד מפ' לחבריה דאז סברא הוא שהדין האחרון מפ' לראשון דאימתי נוהג הראשון במי שנוהג הב'. אמנם התם דחד דינא הוא אדרב' משמע טפי למימר דאם כילה המתנות כולם אז כיפר וכמ"ש רש"י שם בפ' ב"ש דף מ' ע"א שהוא כסדר מכתבו שדרך להקדים עיקר נושא הדין תחיל' והיינו דאמר לו ר"י למה לא נאמר וכו' ואף ר"ע קאמר בלשונו כילה כשכיפר אלא אם כיפר כלה וכו' אמנם ר"ע ס"ל דל"ש דמ"מ אורחא הוא דסיפיה מפ' לרישיה וכמ"ש שם רש"י ז"ל באיזהו מקומן וברור

וראיתי לעמוד במ"ש התוס' שם ד"ה ואימ' וכו' וכת' משום דחדא מיתה כתיב אתרוייהו וכו' ע"ש. ונרא' שהיא דעת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב וז"ל וא"ת שזה שאמר ואת הבהמ' תהרוגו בא ללמד שהבהמ' ג"כ חייבת מיתה ולא להקיש זה לא הי' צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמ' והוא מה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמ' עכ"ל והשתא ניחא ממה שהקשו התוס' על זה אבל צ"ע לפ"ז מאי משני א"כ נכתוב וגם בעליו ונשתוק דהי' הנותנת משום דכתיב יומת ולא כילינהו בחדא דזו היא קושיית' מעיקרא ש"מ דלקטלא הוא דאתא וי"ל דשאני גבי אשה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמ' דוהרגת כתיב מעיקרא וקאי אתרוייהו אבל הכא דכתיב השור יסקל וגם בעליו הטיל הכתוב באמצע להיות נדרש לפניו ולאחריו והו"ל כתרי מיתות זהו לדעת התוס'. אבל לדעת הר"מ במז"ל דכתיבנא ליתא הא מלתא וצ"ל דמדכתי' וגם חשיב כמית' באפי נפשה

עוד כתבו וז"ל וי"ל דהתם בהמ' כתיב בתריה וכו' אבל הכא כתיב שור ברישא וכו' משום דמייתר וכו' ע"ש וכי כתיב יומת יתירא לאקושי הוא דאתא דאין לומר דמוגם בעליו נ"ל מיתה ומיומת נ"ל הקיש' כמו שהק' הר"ן ז"ל לדבריהם ע"ש. דאימא כוליה להכי הוא דאתא להקיש' דאין לומר דאי להכי לא לכתוב יומת דבלאו יומת לא משמע אלא לאקושי בעלים לשור. ועוד דבשלמא אי לא כתיב יומת הו"א דוגם בעליו איסקל דכתיב ברישא קאי והוה משמע קטלא דבעלים אבל השתא דכתיב יומא ע"כ דוגם בעליו ודאי הוא דקאי איומת דבתריה וההיא להקיש' אתא ולא לקטלא וכיון דמשמעותיה דקרא לומר כמיתת בעלים אין לנו לרבותו לדין מיתה ואין להק' שהרי בסמוך דרשי' מאם בהמ' אם איש כמיתת איש כך מיתת בהמ' ואף דכתיב בהמ' ברישא די"ל דה"נ כתיב איש ברישא דקרא לא תגע בו יד כי סקול יסקל וכו' וסתמא בגברא מיירי עד דמפ'. ועי"ל דהתם מלת אם איש יתיר' כדלעיל ולולי דבריהם הי' אפשר ליישב דאי הוה כתיב ובעליו יומת הוה א"ש דאיכא למדרש הקושי' אבל מלישנא דוגם בעליו משמע להדי' דבעלים לשור מקשי קרא ולא שור לבעלים דה"ק השור יסקל וגם בעליו יש לו נמי דין מיתה ומ"ה לא מוקמינן לי' להקושי' אי לאו משום יתורא אבל ק' לזה מה שהק' הר"ן ז"ל לדברי התו' ז"ל וז"ל והאי פירושא לא נהירא דא"כ מאי דמתרצינן בגמ' א"כ לכתוב קרא וגם בעליו ולשתוק ה"ק וכו' לא נהירא דהיא הנותנת דלעולם אימא לך דלמיתת בעלים ממש אתא קרא דוגם בעליו וקרא דיומת אתי להקיש המית' זו לזו עכ"ל. ומ"מ יש ליישב קצת דכיון דכתיב יומת להקיש' א"כ וגם בעליו קאי ודאי איומת דדוקא אי לא כתיב יומת הוה קאי איסקל אבל השתא דודאי איומת קאי א"כ אין לרבות דין מיתה מוגם בעליו. ואפשר דמ"ה לא ניחא להו לתוס' בהכי דלפי דבריהם כבר כתבנו דלק"מ קושית הר"ן ז"ל

עוד כתבו דה"פ ואימא לקטלא נמי וכו' וראיתי בשיט' רבינו יונה ז"ל כ"י שכתב ע"ז וז"ל ואינו נכון דתנא דמתני' לא אשמעינן הכא דלאו לקטלא אתא ואיהו משמע דאמתני' קאי ותו מדקא מהדר להו א"כ יומת דכת' רחמנא למ"ל ש"מ לאקושי משום דכתב רחמנא וגם בעליו יומת אמרינן דלאו לקטל' אתא עכ"ל ולקושי' א' י"ל דמשמע לי' לתלמודא דמדקתני גבי רובע ונרבע שנאמר והרגת וכו' ואומר ואת הבהמ' וכו' ותו לא ואלו גבי שור הנסקל קתני שנאמר סקול יסקל וכו' כמיתת הבעלים כך מיתת השור ע"ש. משמע דבכולהו הנך קרא משמע בסתמא לתרוייהו דע"כ ודאי למיתה אתי' אבל הכא כמיתת בעלים וכו' דלהכי אתא קרא ומה שהק' ותו מדקא מהדר וכו' ביאור דבריו דאימא מדכתיב יומת לקטלא אתא ולא להקישא ומאי אולמיה דהאי מהאי ולזה יש ליישב דמסברא לא מוקמי' מיעוט' דיומת אלא במאי דמסתבר לרבויי בפשטיה דקרא אבל אי קשי' דמאי קאמר לכתוב וגם בעליו ולשתוק גם רובע נמי כתיב מות יומת ואת הבהמ' תהרוגו. ולפי מ"ש בסמוך לדעת הרמב"ם ז"ל הא נמי ניחא וי"ל דכיון דכתיב וגם בעליו מורה להדיא דאקטלא קאי אבל גבי ואת הבהמ' אין מהמתיישב לכתוב מות יומת ואת הבהמ' ולשתוק ואפשר לי לומר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כועי"ל ומשום דק"ל מואת הבהמ' תהרוגו כדאקשינן ומ"ה כתב דמיתה דגופיה נ"ל מוהרגת וכו' וע"כ דמוקמינן לי' להאי קרא להקיש' ואעפ"י שרבינו נקט בלשונו להקשות דאימא דאצטריך למיתה ואנן אמרינן להאי פי' דמתהרוגו למעוטי מיתה כמו שמוכרח ממאי דמשני נכתוב וגם בעליו ולישתוק מ"מ לפי עניינו דהכא דא"א לומר דאתא להקישא ולא למיתה בבהמ' מקשינן באופן אחר ויבוא תירוצו על נכון ואין להק' נילף מיתה והקיש' מוהרגת את האשה דאי לאו ואת הבהמ' לא הוה ילפינן מידי מבהמ' דרובעת דאיכ' למימר דשאני התם דעשתה מעשה אבל בתר דגלי תהרוגו הוא דאמרינן הכי ודוק

לימוד קכד התוס' בפ' אלו עוברין דף מ"ג הקשו דאמאי לא דרשינן הכי גבי לא תלבש שעטנז גדילים וכו' כל שישנו בשעטנז וכו' לחייב נשים בציצית ואם נאמר דאורחי' דקרא לפ' מסיפיה לרישיה נדרוש אפכא לפוטרם מכלאים. ובפ"ק דביצה משמע דכלאים לא חזי למידי ע"ש שהעלו בקו'. והנה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחי' לפ"ק דקידושין דף ל"ד ע"א בתוס' ד"ה מעקה וכו' כתב וז"ל כתבו התוס' תימא לר"י וכו' ותרצו כשנמלך דליכא אלא עשה ואז נשים פטורות. וק' כי היכי דאמרינן גבי מצה כל שישנו וכו' ה"נ נימא כל שישנו בלא תשים דמים ישנו בעשית מעקה והתו' הק' שם באלו עוברין גבי ציצית נימא כל שישנו וכו' וי"ל דדוקא גבי מצה משום דתרי מילי נינהו דרשינן מדסמכינהו קרא ש"מ דכל אותן שהוא מצוה על החמץ מצוה על המצה אבל מעקה וכו' דעשה ול"ת כולהו חד עניינא לא דרשי' מדסמכינהו דלעבור עליהן בלאו ועשה אתא וגבי ציצית נמי י"ל דשפיר שייכי אהדדי להתיר כלאים בציצית הילכך לא דרשינן מידי מדסמכינהו והא דאמרינן בפ' מי שמתו דנשים חייבות בקידוש היום דזכור ושמור בדבור א' נאמרו והני נשי הואיל ואיתנהו בשמיר' וכו' אע"ג דאצטריך למילי אחריני התם הוי כעין הקיש ואין הקיש למחצה עכ"ד. ולפי דברי הרב אלו רצה ליישב הרב שע"ה ז"ל סוף הל' ע"ז אמה שהקשה שם אהא דפריך הש"ס בפ"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא זכורך הא לא"ה הו"א נשים חייבות הא הו"ל מ"ע שהז"ג ומשני סד"א נילף ראיה מהקהל דאמאי לא משני סד"א כל שישנו בלא יראו פני ריקם ישנו ביראה כל זכורך מש"ה כתיב זכורך ואתי עלה הוא ז"ל כפי חילוקו של מוהרימ"ט ז"ל ע"ש. ולענ"ד עיקר חילוק הרב לא הונח לי דהתם בחגיג' בהפוך הדף קאמר ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה וכו' ואע"ג דשייכי אהדדי במצות ראי' ולזה י"ל דהתם ובאת שמה קרא יתירא הוא. אמנם ק' מדאמרי'