למודי ד' קלד

אילימא צדקה לעני מושבע ועומד וכו' ע"ש מאי ק"ל הא מצי למפטר נפשיה בעני אחר עכת"ד. ולי הצעיר אין דבריו מובנים דהתם דוקא משום דמצי ליתנו ליד גבאי והגבאי יתן אותה לעני אחר ולזה יתן לו ממה שאחרים נותנים והיינו דקאמר מאי דמטי לי לפרנסו בהדי כ"ע וכו' ואם איתא לימא בפשיטות דמצי לפטור עצמו בעני אחר אלא ודאי דפשיטא לן דבהא לא מצי למפטר נפשיה דא"כ לכל עני יאמר כך אלא דכולהו בכלל חיובא דוחי אחיך עמך ומש"ה קאמר דמ"מ יתנו ליד גבאי ויתפרנס זה על ידו ע"י חילוף מעות לקיים נדרו ומשני כל הנופל וכו' כיון שכן אינו יכול לפטור עצמו מזה בשום ענין וז"ב. ול"ק אההיא דשבועות דאמאי לא קאמר דמצי לפטור עצמו ע"י גבאי דשפיר משני במתנה לעשיר דהוי שפיר טפי ממאי דלוקי דוקא בשיש גבאי בעיר. ומ"ש שם דהרמב"ם כתב דאם נשבע שלא ליתן לעניים ע"ש לשון הרמב"ם שלפנינו לעני ואפי' לפי גירסתו אפשר דלעולם איהו גרים במתני' לאיש פ' אלא משום דס"ל דכי איכא גבאי לא הוי מושבע ועומד דאלו לעני הא אפשר ע"י גבאי וכן צ"ל לדעת הרשב"א ז"ל שהביא שם שכתב דדוקא כשהיה העני שואל ממנו ונשבע וכו' דהמ"ל בגמ' מתני' בשלא שאל ממנו אלא דשפיר משני. א"נ דמסתמא בנשבע לאיש פ' שאתן לו או שלא אתן כששאל ממנו קאמר והיינו נמי דאצטריך הש"ס בנדרים לטעמא דגבאי דאי לא לא פריך מידי דדילמא יעני ויבוא וישאל ממנו קאמר מש"ה קאמר דע"י גבאי יפטר ממנו. ומ"ש מפ"ק דקידושין גבי התקדשי לי בככר וכו' ע"ש. אפשר לחלק דדוקא אם עדיין המעות בידו ולא נתן אז אמרינן דבשלא שחנו יכול ליתנו לעני אחר אבל אם כבר נתנו לעני הא ודאי מצוה מיהא קיים ומש"ה אמרא ליה דלא סמכה דעתה דהא כי היכי דמחייבא ביה אנא ה"נ את ולא מצי למימר מצינא ליתנו לעני אחר משא"כ את שסמוך עלך דהרי כבר לקחו זה העני ונפטרת מעני אחר בזה ומחי אולמיה דהאיך מהאי אחר שנקחו כבר. ועי"ל דדוקא לגבי שבועה או נדר שנשבע ע"ז ודחי אם לא שאלו שבועה חלה עליו דנהי דכך לי מצוה בזה כמו באחר מ"מ ע"י שנשבע ע"ז אז אומרים דכיון דנשבע ע"ז הרי המצוה יכול לקיימה באחר אבל בלא שבועה ודאי כל אפייא שוין וכך לי זה כמו אחר אלא דוקא בשנתיחד לו ששאל ממנו דאז חייל עליה חיובא כנ"ל. ועיין במ"ש הרב ז"ל הל' צדקה סי' א' ע"ש ועיין להרדב"ז ז"ל ח"א סי' קל"ד ע"ש ובתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג ע"ש

לימוד קכג כתבו התוס' ז"ל בפ' אלו עוברין דמ"ג ע"ב ד"ה סד"א וכו' דאורחיה דקרא דסיפיה מפ' לרישא ע"ש אמנם מצאתי לתו' דסנהדרין דף ט"ו ע"ב ד"ה אימא וכו' שכתבו וז"ל וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים לאקושי בעלים לשור ולא שור לבעלים וכו' ע"ש. והנה לדבריהם אלו יש לתמוה מההיא דאלו עוברין דבעי למימר התם להקיש חמץ למצה אע"ג דברישא כתיב חמץ והדר מצה ומיהו מההיא דדרשינן בפ"ק דקידושין דף י"ד ע"ב מקיש עברי לעברייה ע"ש. לק"מ דהתם אתקש נמי אפכא וכיון דאתקש אתקש מדין אין ג"ש למחצה ע"ש בתוס' ד"ה מוכר עצמו ע"ש ולזה י"ל דס"ל כמו שתירצו שם עוד דהתם סמיך אג"ש דט"ו ט"ו וכו' ע"ש. אמנם ק' מהא דדרשינן בפ"ק דקידושין דף ל"ז ע"ב כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה וכו' מסיפיה לרישיה דברישא כתיב הקפה והדר השחתה. וכן ק' מדאמר בפ' מי שמתו דף כ' ע"ב כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכו' ע"ש מסיפיה לרישיה וכן דריש בפ"ד מיתות דף נ"ט ע"א לר"ש כל שישנו בשוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה ע"ש. והיה נרא' להשיב בכל זה דאינו מדין הקיש הם אלא מדין דבעינן קרא כדכתיב עיין בפ' נגמר הדין דף מ"ה ע"ב. והכי משמע קצת מהא דפריך בפ"ק דערכין דף ד' ע"א אלא מעתה גבי איל אשם וכו' ה"נ דכל דאיתיה בערכין וכו' ע"ש ומה בכך אי הוה מדין הקישא שאני התם דליכא למימר הכי וכי אתקוש להכי הוא דאתקוש. ומהתם נמי ק' לדבריהם דסנהדרין דמאי פריך מאיל אשם דהוי סיפיה מפ' לרישיה. והשתא ניחא דמדין בעינן קרא כדכתיב כדדריש התם והשתא פריך שפיר מאות' פ' עצמה

עוד נ"ל דלא כתבו התוס' כן אלא התם דדין החלטי הוא בענין עצמו שיהא דין הרובע בכ"ג דהשתא מן הדין הוא להקדים המלמד הוא האב ללמד ולומר שגם זה נוסף בו דין הראשון אבל לא ההפך להקדים הלמד שהוא חסר למלמד ואע"ג דבפ"ק דקידושין דף י"ד ע"ב קאמר וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין א' וילמד עליון מתחתון. שאני התם דכתיב בוי"ו דלהכי כתביה. ועוד התם יליף נמי תחתון מעליון וכדכתיבנא גבי הקישא דעברי לעבריה אמנם בכל הנהו הקישות דבכל שישנו וכו' דבעינן למילף שהוא דבר חוץ מהענין עצמו אז אדרבה דקרא הוא דסיפיה מפ' לרישיה כמ"ש בפסחים דכך דרך הלשון לומר דין זה שכתבתי לך לא יהא נוהג אלא במי שנוהג בדין זה אשר לפנינו אבל לא אפכא והשתא א"ש דהכא מעניינא דקרא וכו' וחילוק זה ברור דוק ותשכח

וראיתי להרב יד מלאכי ז"ל כלל תקמ"ט שהביא דבריהם אלו ואקהי אקהיית' מאותה שאמרו בפ"ק דקידושין שזכרנו דמקיש עברי לעבריה וכן אמרו שם דף ל"ו ע"א ומלק והקטיר אתקש מליקה להקטרה ע"ש. ועוד הביא הא דאמרן בר"פ לולב הגזול דגזול דומיא דפסח וכן חמרו שם דף מ' ע"א לכם דומיא דלאכלה ע"ש שהעלה בצ"ע. וי"מ דלא כתבו התוס' כן אנח משום דלא כתיב חדא מיתה אתרוייהו וכמ"ש בוכ"ת ע"ש. ואף דניחא לפ"ז מאי דק' התם לדבריהם דהתם סמוך ונראה דריש בגמ' מאם בהמה אם איש כמיתת איש כך מיתת בהמה הגם דבהמה כתיב ברישא מ"מ אין זה במשמע דבריהם גם לא במשמע הסברא. וההי' דאם בהמה וכו' י"ל דה"נ כתיב איש ברישא לא תגע בו יד כי סקול וכו' וסתמא בישראל קאי אלא היכא דמפ' בהמה. ועי"ל דהתם מלת אם איש יתירא דלעיל מניה כתיב השמרו לכם וכו' כל הנוגע בהר יומת. ולי הצעיר יראה דלא כתבו כן אנא משום דשני קרא וכתב שור ברישא שכיון שאין השור עיקר נושא הענין כי מי יחמול על מיטב הצאן והבקר ועיקר הדין רמי אבעלים והול"ל מעיקרא בעניו יומת אם כופר וכו' והשור יסקל דומיא דרובע ונרבע וה"נ כתיב כסף וכו' יתן לאדוניו והשור יסקל מדשני בדיבוריה וכתב בעלים בתריה הייתי טועה דאדרב' כל בתר אפכא אתא לאקושי והשתא משני שפיר נכתוב גם בעליו ולישתוק מיתורא ש"מ לאקושי ואין לומר דאכתי נכתוב ברישא בעניו יומת וידענ' לאקושי דליתא דהשת' ניחא ני' לאקושי ביתורא טפי א"נ השתא י"ל דניחא ני' למסמך מיתה למיתה בני הפסק כופר. וא"ש השתא נמי לפי המסקנא דתנא דבי חזקי' דאי אתה הורגו על רציחת שורו וכתבו שם התו' דמדכתיב יומת שמעינן נמי מיתה ביד"ש אלא דמדהול"ל ימות ש"מ להקישא. וא"כ אכתי לכאורה לדרך זה לכתוב בעניו יומת ברישא ושפיר מקשינן דנהי דלא מצי למכתב ימות דהשתא לא מקשינן מידי דבעינן שם מיתה ממש כתיבה בי' מ"מ ליקדמיה ביומת כי ארחיה ולפי האמור ניחא דבלאו יתורא והיינו דאי הוה כתיב ימות לא שמעינן הקישא משום דשני קרא ולא מהני לן טעמא דלמסמך מיתה למיתה מ"מ השתא דכתיב יומת דמשמע מיתה ממש וע"כ לאקוש' אתא שפיר י"ל דאקדמיה לשור משום דמיסמך מיתה טפי הוי שפיר להקיש' משא"כ בנא יתורא הוה טעינן מדשני ולמימר דאי הוה הקישא הכא לא הו"ל להקדים המאוחר להטעותינו אלא ש"מ דהרי הוא האמת ואין להק' לדבריהם דאלו עוברין שכתבו דאורחיה דקרא דסיפיה מפ' לרישיה דבפ' איזהו