למודי ד' קלג

ונרבע בעוף דאי לא כתביה הו"א דמן התורים מיעט מום בעוף עכ"ל. ודבריו תמוהים דמהיכי תיתי לאוקמי קרא דמן התורים למעט עוף ממום כיון דממעטי' מקרא דאין תמות בעוף. ועיקר קושייתו לק"מ דמאחר דדרשי' דאין תמות וזכרות בעוף הו"א אין תמות כלל אף מחוסר אבר במשמע מש"ה אצטריך מן העוף והכי איתא להדיא בפ"ק דקידושין ע"ש וכן מבואר להדיא מדברי רש"י בחומש שם

עוד כתב הרב שם וז"ל עוד כתב הגאון וז"ל וא"ת מנ"ל לרז"ל וכו'. צ"ע דאישתמיטתיה לגאון מ"ש רש"י ז"ל בקידושין וכו' ע"ש וכן יש לי להוכיח מדברי התוס' דס"ל דמאי דקתני אין תמות וכו' לא הוי ממאי דלא כתב גבי עוף זכר תמים אלא אדרבה מההוא קרא כולל דכתיב לכל קרבניהם וכו' ולמדתי כן ממ"ש התוס' שם ואית למ"ל קרא דאין תמות וכו' ואי ס"ל וכו' היאך הק' למ"ל קרא והא ליכא קרא וכו' עכ"ד. הן אמת דמדברי רש"י שם בפ"ק דחולין נר' כמ"ש הרא"ם ע"ש אלא דדוחק הוא לומר דכונת הרא"ם להק' לפירש"י דחולין כיון שלא הזכירו כלל ואדרבה הזכיר סוגי' דקידושין וכל כי האי הו"ל לפ' ומה גם דדברי רש"י דחולין יש לפ' כמ"ש בקידושין וה"נ יש לפ' לשון הרמב"ם ז"ל רפ"ג מהל' איסורי מזבח ע"ש בהרב לח"מ מ"ש בזה. וכן נראה מדברי התוס' שם שהביאו הת"כ דדריש מדכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים וכו' דהיינו מהך קרא דלרצונכם דאי לא הול"ל בפשיטות מדכתיב בבהמה ולא בעוף כלשון רש"י ז"ל ועוד מדנקט בת"כ תמים זכר ולא זכר תמים כסדר לשון שבויקרא משמע ודאי דאקר' דפ' אמור קאי דכתיב תמים והדר זכר. והתימא מהרב קרבן אהרן ז"ל איך עלה בדעתו לפ' כן בת"כ ע"ש ואח"כ הביאו מפ"ק דקידושין דדריש מן העוף למעוטי מחוסר אבר וכתבו עלה ולא כמו שפי' כאן בקונטרס וכו' ואלו אההיא דתמות וכו' לא השיגוהו כלום אלא ודאי שהביאו הת"כ לומר שכך יתבארו גם דברי רש"י. ובזה ניחא מה שלא הביאו נמי מהת"כ ההוא דמן העוף וכו' דהוא סיפא דהך ברייתא דתמות וכו' והיינו שהביאו לשון הת"כ לאפוקי מפשט לשון רש"י כיון דבגמרין לא היה הכרע ואההיא דמן העוף דאיתיה בגמרין גמרין עדיפא להק' לרש"י וא"צ למ"ש הרב הנזכר לדקדק מלשון למ"ל שכתבו שאפשר לדחות כמ"ש הוא ז"ל. מיהו הא נמי יש לדחות דכונתם כמ"ש הרא"ם ז"ל דמדכתיב בשלשתן דריש. ומ"מ יש לתמוה עליו שהזכיר דברי התוס' דקידושין ולא השגיח בדברי רש"י אשר שם ולא עוד אלא שרש"י עצמו בפ' אמור פ' לרצונכם וכו' כתב וז"ל תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים אבל בעוף א"צ תמות וזכרות ואינו נפסל במום אלא בחסרון אבר עכ"ד וה"נ דריש לה בת"כ פ' אמור ע"ש

עוד כתב הרב ז"ל תו א"ל מה הק' הגאון וכו' והא אימא דנ"ל מדאצטריך מן התורים למעט רובע וכו' י"ל לזה כמ"ש התוס' חולין וכו' דס"ד בעוף כיון דליתיה ברובע וכו' עש"ב. ולא ידענא למה לא הק' ג"כ דאימא דנ"ל מדאצטריך מן העוף למעט מחוסר אבר וכו' וע"כ כמ"ש התוס' שם דאימא דאתא לאסור וכו' ע"ש וה"נ הא. ועיקר קושיתו אינו ממה שיקש' דהרא"ם ז"ל מק' לילפותא דברייתא דיליף לה מדלא כתיב תמים וכו' אלא בבקר וכו' ולזה הק' דאי מהא לא אריא וכו' ופשוט

ודע דמה שהק' הרב שע"ה פי"א מהל' שחיטה על מרן הכ"מ שכתב דהא דנ"ל טרפה דפסול לקרבן מק"ו וג"ש אינו אלא אסמכתא ע"ש. אפשר לומר דאינו ר"ל דהוי מדרבנן אלא דגמ' גמירי לה וכו' כדאמרינן בעלמא אתא יחזקאל ואסמכה אקרא ומש"ה כתב רבינו קרא דד"ק דמפו' להדיא. ולמאי דאתאן עלה יש עוד להביא ראיה מדאמרינן ר"פ איזהו נשך לאו בגזל למ"ל תיתי מריבית ואונאה ומשני תנהו ענין לכובש ש"ש ע"ש. והא אצטריך לאסור לב"נ אלא ודאי כדאמרן ועיין תוס' שם דף ע' ע"ב ע"ש

לימוד קכא כתבו התוס' ז"ל בפ"ק דסוכה דף י"ט ע"ב ד"ה אמר רבא וכו' דלא אתא רבא לשנויי וכו' אבל מלתיה דת"ק לעולם כדשנינן וכו' אם יכול לומר וכו' עכ"ל. ודאצטריך רבא למהדר לפרושי ה"ק וכו' משום דבעי לאשמעינן דלא אמרינן דדיוקא דרישא מסברא אמרינן לה והיינו כדקאמר מעיקרא הא סתמא לסיכוך אלא דה"ק הא סתמא נעשה כדין סיפא דקתני לסכוך בהדיא וכן סיפא דעשאה לסכוך הא סתמא בקטנה נעשה כדין רישא בהדיא ואצטריך להכי כי היכי דליהוי דומיא דמלתא דר"א דאמרינן דלסכוך דקאמר היינו דיוקא דמלתא דרישא ה"נ לת"ק דדיוקא דרישא מיסמך סמכיה אדוגמא דלישנא דסיפא כמוזכר בהדיא אע"ג דאי מוקי סיפא בגדולה ל"ק השתא דיוקא אדיוקא והוי השתא סיפא מיצרך צריך לגופיה וכן ראיתי קרוב לזה במהרש"א ז"ל

וראיתי להרב אלגזי ז"ל בספר יבין שמועה דל"א ע"ב שכתב על מהרש"א ז"ל וז"ל וצ"ע דאדרבה אי בעי לפ' רבא מלתיה דלסכוך דרבנן שיהא דומה עם לסכוך דר"א א"כ מי המונע שלא נפרש דלסכוך דר"א דה"ק הא סתמא נעשה כמי שפי' לסכוך ומסככין בה כמו שפי' בדברי ת"ק נעשה ולמה כתבו ולסכוך דקאמר ר"א היינו כדפי' הקושי' וכו' עכ"ל. ונראה דלא ניחא להו לאוקומי לסכוך דר"א דאצטריך לנעשה לדומי' בעלמא והיינו דהסתם אינו מוזכר במשנה אלא דלסכוך אתא לאלפויי דינא דסתמא דבעינן נמי דומי' דת"ק וכי היכי דדינא דסתמא דנעשה כמפורש הויא משנה שצריכה לגופה ה"נ לר"א לא אמרינן דלסכוך הוי משנה שאינה צריכה לגופה אלא למימרא דסתמא נעשה כמפורש לסכוך אלא דאצטריך לסתם ממש דהוי לגופה ולא ק' השתא אסתם דת"ק הא נפיק ממילא בלאו משנה דלהא ודאי ליכא למיחש דזמנין הוי הדין עצמו מוזכר בהדי' וזמנין נפיק בדיוקא וסתמא דת"ק נפיק ממילא מדיוקא אלא דאמרי דדינו הוי כסכוך דסיפא וסתמא דר"א מוזכר בהדי' דהוי דינא אחריתי דלסכוך היינו סתמא ובהא אין לחוש אבל בדינא דנעשה לדומי' בעלמא נקטי'. ועוד דבלא"ה לא מסתבר ליה לרב' לאוקמא בנעשה דדוחק הוא דהוי כעין חסור' מחסרא וכמ"ש הרב הנזכר בתחלת דבריו מיהו לת"ק לא הוי דוחק בנעשה דידהו כיון דבלא"ה ל"ק דיוקא אדיוקא ולדומי' בעלמא נקטו לה הכין. שו"ר למהרי"ל ז"ל אחר ימים או עשור שכת' קרוב למ"ש אבל אני לא אמרתי אלא דוקא היכא דבעינן דומי' דת"ק נמי ולאו דבכל דוכתא לא אמרינן נעשה אלא אי הוי הסיפא דינא אחרינא כמו ההיא דקידושין דנתן הוא ואמר הוא וכו' וכמו לת"ק דהכא כמ"ש הרב ז"ל, דהא ליתא דבהדיא אמרי' נעשה בכה"ג בפ' אין צדין דף כ"ד ע"ב דבסתמא נעשה כמי שנודע לו דבי"ט ניצודו ע"ש בפירש"י כי האי דהכא ממש. ודע דלשון נעשה דלסכוך שכתב מהרש"א ז"ל לאו דוקא אלא דאם יכול לומר קאמר וכמ"ש התו' בהדיא. ודע דלדעת התוס' ל"ג אלא במלתא דרבא כגי' רש"י וכן משמע מקביעו' לשונם. ואי גרסי ליה אפשר דה"ק דהשתא דבדר"א הדיוק מוזכר בסיפא ה"נ לת"ק אמרינן נמי נעשה וכדכתיבנא ודוק

לימוד קכב כתב הרב מחנה אפרים ז"ל הלכות שבועות סי' ט"ו ראובן שנשבע שלא ליתן צדקה לפ' עני שהי' מבקש ממנו חלה שבועתו דמצי א"ל מה שאני חייב ליתן אתנהו לעני אחר שארצה. ונסתייע הרב ז"ל ממ"ש בפ' פותחין דף ס"ה ע"ב ולימא ליה כל דמעני לאו עלי נפיל וע"ש בפי' הרא"ש מוכח מהכ' שאין אדם מחויב לתת צדקתו לכל העניים אלא כל שנותנו למי שרצה יצא י"ח. ומזה הק' הרב אהא דאמרינן בשבועות דף כ"ה ע"א מאי אתן