למודי ד' קלב

לא ישטחנה לצורכו אבל ישטחנה לצורכה ואי אמרי' נעשה במתני' ה"נ אמרי' בברייתא וא"כ הוי הפך המתני' ע"ש. וראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"א סי' מ"ד שתמה עליו ממ"ש התוס' בר"פ המפקיד תימא כיון דקשי' רישא לסיפא נימא נעשה ותק' לר"י ע"ש. ולפי דברי הרב מאי ק"ל הא מייתי התם ת"כ דר"י ע"ש. ויראה לי דכונת הרב היא דכיון דאשכחן בברייתא דלא קפיד אסידר' דמתני' ותנא לצורכו מעיקרא ומדשינה ממתני' ש"מ לאורויי דאין לדקדק בזה הס' דלא נ"מ מידי בין האי סידרא לאידך וממילא שמעי' דמתני' לא נחתא לדיוקא והיינו דקאמר בגמ' אלא מהא ליכא למשמע מינה דאי איכא לדיוקי ואמרי' נעשה גם בברייתא אמרי' הכי ואין לנו לומר דפליגי במאי דלא הוזכר מידי בתרוייהו דהא דינא דמתני' הוא דקתני בברייתא הילכך אמרי' דברייתא אמתני' קאי לגלויי דאין לדקדק בכך דמתני' לא לדייקא אתא משא"כ ההיא דהמפקיד דברייתא תני להדיא אעפ"י שלא שילם שפיר ק"ל לתוס' דנימא נעשה ותק' לר"י ואע"ג דברייתא כר"י מה בכך ברייתא פליגא אמתני' דאין לומר מהא ליכא למשמע מינה בלא שום גילוי. ומה שהק' הרב פרח מטה אהרן מההיא דאלו מציאות דף כ"ז ע"ב דלא ק"ל לתוס' שם דלא שייך תירוצם דפ' המפקיד ע"ש מ"ש שדבריו דחוקים. ולי נראה דהתם ס"ל לתוס' דהיינו דפריך בתר הכי ור"א מנ"ל דמהא ליכא למשמע מינה דילמא לדיוקא אתא ונעשה קאמר ומנ"ל האי ס' ומשני דמתני' ק"ל וכו' ולפני שולחני היינו על השולחן. אמנם התם דלא פריך מידי לר"י אלא דמייתי ת"כ דר"י בפשיטות שפיר ק"ל לתוס'. וז"ל תוס' הרא"ש ז"ל בש"מ שם בגמ' אלא מהא ליכא למשמע מינה דעל השלחן נמי מיקרי לפני שולחני וכו' ואיכא למימר בע"א וכו' הא על השולחן נעשה כדין הכסא וכו' הילכך ליכא למשמע מינה עכ"ל והשתא א"ש דמ"מ ק"ל התם לתוס' דלשון שילם לא משמע רצה. עוד ראיתי שם גבי שטחה לצורכה שכתבו בשם גיליון דכיון דקאמר אבל בסיפא אין לומר נעשה. עוד כתבו דה"ק מי אמרי' נצרכה ולצורכו קאמר א"ד לכבודו ולכבודה קאמר מש"ה ליכא למשמע מינה. ומיהו ק"ק בנדרים דף ס' ע"ב דקאמר אלא מהא ליכא למשמע מינה ע"ש ולא קאמר נעשה. ואפשר דכיון דקתני ואם הוי כמו אבל וכמ"ש בש"מ דבאבל לא אמרי' נעשה ואין להק' דבפ' הערל דף ע"ז ע"ב לא קאמר נעשה ע"ש די"ל דהתם קאמר ואינן אסורין אלא וכו' בלשון שלילה. א"ק דבע"ז דף ע"ב ע"ב לא קאמר נעשה ע"ש וכן בפ' בנות כותי' דף ל"ג ע"ב ע"ש

וראיתי בס' יד אהרן סי' שכ"ט שהק' מההיא דפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמר הוא מקודשת אבל היא שנתנה ואמרה וכו' אינה מקודשת דאוקמה התם בגמ' בנעשה ע"ש עם ששינויה בלשון אבל והעלה בצ"ע ע"ש. ולי הצעיר יראה דלא כ"כ אלא דוקא כי תני כי הך לישנא דהיינו דקתני אבל לא לצרכו דאי הוה תני סיפא בלישנא דרישא הכי אבל לצורכו אינו שוטחה אז הוה משמע דקאי ארישא דבר והפוכו ואינה נדרשת הסיפא לעצמה דעדיין מחזיק בלישנא דרישא דקתני לשון אבל ושפיר הוה אמרי' נעשה אמנם השתא דתני הסיפא בנא הך לישנא דשטיחה לגלויי אלשון אבל דנדרש לעצמו משא"כ ההיא דקידושין דקתני בסיפא אבל היא שנתנה וכו' אינה מקודשת לשון זה משמע דקאי ארישא ואז אין לחוש אלישנא דאבל אמנם אי הוה תני אבל לא היא שנתנה וכו' אה"נ דלא הוה אמר נעשה כנלע"ד. אך ק' דא"כ תפשוט מברייתא דמייתי התם דנקט בסיפא לישנא דרישא ונימא נעשה ותפשוט אפכא ויש ליישב

לימוד קכ נסתפקתי הא דקי"ל מצוה שנאמרה לבני נח ונשני' בסיני לזה ולזה נאמרה אי בעינן דוקא נשנית להדיא א"ד אפי' דאתו מק"ו קרו ביה נשנית. ומדברי הרא"ם ז"ל בריש פ' בראשית נראה דדוקא נשנית בכתיבה ממש קאמר עש"ב. ולי נר' להוכיח מדברי התו' דפ"ק דחולין לאו דוקא נשנית ממש. וזה ממה שהק' שם דכ"ג ע"א ד"ה תמות וכו' וז"ל וא"ת למ"ל קרא לפסול מחוסר אבר ת"ל דאפי' לב"ן אסור וי"ל דלכך הוצרך לשנות כדי לאסור לזה ולזה ע"ש. וק' דאטו מי נימא דבבהמה לא נאסר לב"ן דהא לא נשנה אנא גבי עוף. וע"כ נר' דגבי בהמה הו"ל נשנית מק"ו דכיון דמום פסול ק"ו מחוסר אבר ותו דכיון דבעוף אסור לב"ן ק"ו לבהמה דהשתא ומה בעל מום שמותר בעוף לישראל אסור בבהמה לישראל מחוסר אבר שאסור בעוף לישראל א"ד שאסור בבהמה לב"ן ובהכי א"ש מה שהק' אח"ך למ"ל קרא דאין תמות וכו' ולא תירצו דאצטריך לאסור לב"ן כמ"ש לקושי' א'

וראיתי להרב אלגזי ז"ל בס' ש"ש פ' ויקרא בפ' ואם מן העוף שנתעורר בזה. ומה שתי' הרב ז"ל וז"ל דכונת התוס' דאי פוסל למ"ל מן העוף פי' אמאי נטר רחמנא לכתוב פסול מחוסר אבר בקרבן העוף וליכתביה ברישא כי פתח בקרבנות בהמה אלא ודאי מדנטר קרא למכתב מיעוט מחוסר אבר גבי עוף ש"מ לאשמעי' דיוק' דהא תמות אין בעוף עכ"ד והדברים דחוקים כמ"ש הוא ז"ל. ותו דאיך מיישב מה שתירצו לקו' א' וכדכתיבנא. אמנם אם נאמר דאפי' מאי דאתי בק"ו קרי שפיר נשנית א"ש הכל דכיון דכתיב זכר תמים ושתיק מבבקר וכו' כמ"ש רש"י בפ"ק דקידושין דף כ"ב ע"ב ד"ה ואין וכו' ע"ש. ודאי אי פוסל מום בעוף מקרא דלרצונכם תמים זכר דכתיב סתמא ואכולהו קאי קאמרי ולמ"ל מן העוף הא נפקא לן מק"ו ממום וה"נ מחוסר אבר דבהמה נפק"ל מק"ו ממום. וא"ש מה שהק' הרב שע"ה פי"א מה' שחיטה ע"ש ולפ"ז מ"ש הרב בסוף דבריו ליישב ההיא דסוף חולין לפי דברי התוס' ע"ש אינו עונה כלל. ויש לתמוה על הרא"ם ז"ל שזכרנו מה יענה בדבריהם אלו ויש לחלק בדוחק. ונ"ל דס"ל להרא"ם ז"ל דמתמים שפיר מימעט אפי' מחוסר אבר דתמים מ"מ משמע והשתא שפיר כתבו דאי פוסל והיינו מקרא דתמים דקאי אף לעוף ממילא דמימעט אפי' מחוסר אבר ולמ"ל מן העוף. אמנם הרב שם גבי מן העוף כתב פי' אחר דלא כרש"י דקידושין ע"ש. ועוד נ"ל ליישב מה שלא תירצו כן לקושי' זו דלא כ"כ אלא כלפי מה שהקשו דת"ל מק"ו דב"ן אהא תירצו דהו"א דאחר מתן תורה קרא דמכל החי לישראל קאי מש"ה שנאו למימר דקרא דב"ן במקומו עומד ולזה ולזה [נאמר] נמצא קרא דמן העוף אצטריך לישראל גופיה דלא ילפי' השתא בק"ו מב"ן. אבל השתא אם נאמר דפוסל מום בעוף ע"כ ודאי דילפי' מהבהמה דמ"ל בהמה מ"ל עוף והיינו נמי דאצט' קרא דאין תמות וכו' וא"כ שפיר ק"ל לתוס' דאי פוסל מום בעוף למ"ל מן העוף למעט מחוסר אבר דאין לומר דאצטריך לאסור לב"ן דא"כ נמצא דמן העוף דכתיב בישראל כל עצמו לא בא אלא לב"ן דאלו לישראל שפיר נ"ל ממום דפסול בבהמה כ"ש מחוסר אבר והא ודאי אין סברא כלל למימר דקרא דכתיב לישראל שבא לצורך ב"נ כיון דלישראל גופיה נ"ל מדין בהמה הנאמר לישראל גופייהו וז"ב. ונ"ל עוד להביא ראיה מדתני' בספרי פ' ראה לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמ"ה והלא דין הוא ומה בב"ח שמותר לב"נ אסור לישראל אמ"ה שאסור לב"נ א"ד וכו' יפ"ת תוכיח וכו' ת"ל לא תאכל הנפש וכו' ע"כ והשתא מאי קושי' דאימא דאצטריך קרא לאוסרו לב"נ דהשתא הוי מצוה שנאמרה ונשנית אלא ודאי כדכתיבנא וברור

והרב הנז' הק' עוד לדבריהם וז"ל תו צ"ע שם בתו' למה לא הקשו וא"ת למ"ל קרא דמן העוף וכו' ולא שייך תירוצם. ואפשר דאיכא למימר דלהכי הוצרך לומר מן העוף לאסור מחוסר אבר בבירור כי היכי דנדרוש ממן התורים רובע