למודי ד' קל

אדם מתנה דבר שלב"ל וכמ"ש כ"ז הרא"ש שם ע"ש א"כ ש"מ דאפי' ע"מ שיורא הוא ולא תנאה וה"ט דלא מהני תנאה משום דמתנה עמש"ב הוא

ומיהו ק' דבהזרוע רמי מתנית' אהדדי ומשני דבהא פליגי מ"ס ע"מ שיורא הוא ומ"ס לאו שיורא הוא ע"ש. ואם איתא הול"ל מ"ס מהני תנאה ומ"ס לא מהני תנאה אלא ודאי דס"ל דכ"ע תנאה לא מהני ואם כן מה צריך הרא"ש לראי' מההיא דהמוכר. ואפשר כי לא לראי' מייתי לה אלא לפרש טעמ' דההיא דמשום שיורא הוא ולא תנאה מטעמ' דמתנה עמש"ב כמסקנ' דהזרוע. אבל הרא"ש שם כתב טעם אחר וז"ל וטעמ' דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי ל"מ לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי ע"ש וצריך טעם למה ואפשר דשם לא ניחא לי' ה"ט דמעמש"ב כמ"ש בהזרוע משום דלא שייך ה"ט אלא גבי מתנות שהוא חלק ידוע ומבורר מן הבהמ' מש"ה שייך למימר מתנה עמש"ב שהתור' נתנה לכל כהן שירצה ואין לו חלק בהם לתתם לזה משא"כ במעשר אין חלק לוי ברור בשדה וזה שייר לו מקום בשדה אין זה מתנה עמש"ב שאינו נותן לו המעשר אחר הפרשה אלא המקום ומיהו ישראל מיהא איפטר ממעשר שהרי לוי הוא שלקח מהשדה אך מתנות בהמה בחייה הובררו מתנותיה והוא שכתב הרא"ש הטעם משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו וכו' שאינו נרא' כחלק מעשר

והנראה אצלי דה"ט דחלף עבודתו שכתב הרא"ש הוא גופי' משום לתא דמתנה עמש"ב וס"ל דאי משום דרחמנא אמר ליתנם לכהן שירצה לא יהי' מה"ט מתנה עמש"ב דמה בכך כיון דעלי' דידיה רמיא לכל אשר יחפוץ יתננו לו ומה יגרע זה משאר כהנים. אלא ה"ט משום דכי יהבי ליה בתורת תנאי לא מחזי כנותנו משום הורמנא דמלכא לתתו לו חלף עבודתו לשם מתנות ומעשר אלא שהוא כתנאי דעלמ' ומחייב לתתו לקיים תנאי המכר וזהו שכתב והתורה אמרה ליתנם לכל כהן ור"ל שזה יראה דלשם מתנות הן לקיים פקודת המלך והא ליכ' דמשחייב עצמו ע"י תנאו פקע ליה תורת מתנות ומש"ה אמר תנאו בטל ויחזור הדבר על דין תורה כנ"ל ברור

ובכן ניחא מה שק' אצלי להרא"ש ז"ל דהא קי"ל דבר שבממון תנאו קיים ולפ"ז א"ש דשאני הכא משום דפקע מידי דאוריי' משום חלף עבודתו. וראיתי להרב מוצל מאש ז"ל סי' נ"ד שעמד בזה עש"ב. ועיין בפ"ו דתרומות מ' י"א ובפי' הרמב"ם שם ובירוש' שם ובהר"ש שם ע"ש וע"ע בחידושי הריטב"א ז"ל לפ' הזרוע שכת' אעפ"י שהתנאי מותר שלא כדברי רש"י אפ"ה בעי' דרמי עליה תנאה שיתן לו המתנות ואלו אמר כו' הוה מהני תנאה דעלי' דידי' מתנה וכו' ע"ש וה"ט משום דהוי דבר שבממון אלא הטעם הוא משום דבעי' עלי' דידי' וכו' והיינו שיראה כנותן מצד המצוה וכאמור. ע"כ שם בשם האשכנזים דבדין הוא דלקיים תנאה אלא דקנסוה רבנן דהו"ל חלקם שאלו בפיהם ע"ש

ולפי דברים הניתנין למעלה אין מכאן ראי' למה שנשאל הרב פר"ח ז"ל בקונטרס מים חיים בתשו' סי' ו' ע"ש ועיין בספר מוצל מאש סי' ל"א שנסתפק בזה שנשאל הרב פר"ח ופשיט לה מתשובות מיימו' ע"ש ועיין בתשו' להרדב"ז ז"ל בחדשות סי' נ"ו ע"ש

לימוד קטז נסתפק הרב שבות יעקב ז"ל ח"א סי' קמ"ו בקרובים שקיבלום הבעלי דינים בקנין עליהם להעידם ולא רצו להעיד אם יש להם נשיאות עון דאם לא יגיד וכתב משם הרב הלכות קטנות ח"א סימן ק"ך דאין חייבין להעיד ודייק לה מלשון הטור ז"ל שכת' כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעיד וכו' וקרא נמי דייק והוא עד או ראה שיהא ראוי להיות עד משעת ראי' והוא ז"ל חלק ע"ז ומייתי לה מפ' שבועת העדות אהא דתנן ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ובגמ' לאפוקי מאי לאפוקי מלך וראב"י לאפוקי משחק בקוביא ואם איתא דבכלל מ"ש וראוי להעיד נתמעט קרוב או פסול שקבלוהו מדוע ל"ק לאפוקי קרוב שקבלוהו והי' המיעוט דומה למתני' בכל ענין אלא ודאי פשוט כל שקבלוהו מיקרי ראוי להעיד דבר הגדה הוא ומחייב קרבן שבועה ג"כ וכו' עש"ב והנה כל ראייתו היא לפי שיטת הרב הלק"ט דשמיע ליה מראויין להעיד למעוטי קרוב ופסול שקבלוהו אכן לע"ד לא מכרעא כלל דראוי להעיד איכא למימר השתא (ששמע) [משמע] ומקר' לא דייק לן מאי דלא אתמר מפי סופרים

ולע"ד ראי' לדברי הלק"ט מדאמר בפרק שבועת העדות דף ל"ב ע"א אהא דתנן כפרו בזא"ז הא' חייב והב' פטור ובגמ' מתני' דלא כהאי תנא דתני' המשביע עד א' פטור וראב"ש מחייב ומוקי פלוגתייהו בדבר הגורם לממון אי כממון דמי אי לא ופירש"י דעד א' גורם לממון הוא שאלו העד הי' מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם ע"ש ואם איתא כדעת הרב שבות יעקב הו"ל לפ' בפשיטו' דגורם לממון הוא שמא יקבלנו הנתבע ומש"ה מחייב שגורם להפסידו ממון. ולזה יש לדחו' משום דא"ה אמאי נקטי פלוגתייהו בעד א' דוקא ליפלגו בכל פסולי עדות מש"ה מפ' לה משום שבועה. מיהו איכא לאתויי ראי' מדאמר התם דף ל"ג ע"א אהא דתנן בב' כיתי עדים אפי' בזאח"ז שניהן חייבין דפריך בשלמא שניה תתחיי' דכפרה לה ראשונ' אלא א' אמאי הא קיימא ב' ומשני כגון שהיתה ב' בשעת כפירת א' קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהא לא שכיח ע"ש. ואכתי ק' אמאי חייבת הא מצו למימר היינו סבורים לומר שתקבלו לכת שניה להעיד לכם ומי יימר דודאי לא תקבלו והו"ל גורם לממון והתם אוקימנא מתניתין כרבנן דמתני' דגורם לממון לאו כממון דמי. ואין לומר דהא עדיף מגורם הוא כיון דהשתא מיהא לא קבלוה דאכתי ק' מהא דמיבעי' לן התם דף ל"ג ע"א לרבנן משביע עידי קנס מהו כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא כפר א"ד השת' מיהא הא לא אודי ולא אפשיטא ע"ש ותפשוט לי' מההיא דהיו ב' כתי עדים דראשונה נמי מחייבא ולא אמרי' כיון דאלו קבלה לשני' הנתבע לאו ממונא כפרה לי' ראשונה ומדחייבא שמעי' משום דהשת' מיהא לא קבלה. ולפי דעת הרב הלק"ט דאין בו אפי' נשיאת עון א"ש דלא שבקינן עדות דא' מקמי ב' דאלו בעו ב' לא מסהדי אפי' בקבלוהו. ואפשר לדחות דשאני הודאה דקנס שכיחא כיון דמיפטר ע"י הודאתו משא"כ קבלת הנתבע לפסולין דחובה היא לו אין זה קרוב לקבל ול"מ ראשונה למתלי בקבלה דלא שכיחא וממון גמור היא. והתוס' בס"פ שבועת העדות דף ל"ה ע"א ד"ה או שהי' וכו' כתבו וז"ל אע"ג דכבר שמענו דאינ' נוהגת אלא בראויין להעיד וכו' ע"ש, ומכאן יש להוכיח לכאורה כדברי הרב שבות יעקב דהול"ל דאצטריך לאשמעי' אפי' קיבלום אלא שיש לדחות דעדיפא כתבו משום עדות שבטלה מקצ' דבפירוש אתמר בגמ' דבטלה כולה. ומיהו ק"ק לתירוץ זה דמתני' קתני התם אמר לב' וכו' ויש ליישב דנקט ב' לרבותא שאעפ"י שהן כשרין אם הי' עמהן הג' קרוב וכו' גם אותם הב' פטורין

שו"ר לתוס' הרא"ש ז"ל שם כ"י שתי' וז"ל וי"ל שבא לאשמעי' אפי' קיבל עליו שיעיד עד מפי עד או קרוב דבעי' שיהא ראוי להעיד ממילא עכ"ד ומצאתי הדבר ברור בירושלמי דפ' שבועת העדות דגרסי' שם להוציא עד א' כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כב' עדים יהא חייב ת"ל והוא עד וכו' את שכשר להעיד עדות תורה יצא אחד שאינו כשר להעיד ע"ש. וראיתי לה' תי"ט אמתנ' דס"פ שבועת העדות שכת' בשם הר"ן ז"ל כדברי תוספו' הרא"ש ז"ל הנז' ונסתייע מהירוש'