למודי ד' קכט

לימוד קיד נסתפקתי באומר שבוע' שלא אוכל חצי שיעור נביל' דחייל' שבועה בין לר"ל בין לר"י כמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי לה ע"ש אם אכל כזית ממנה מי אמרי' דעבר אשבועתי' דיש בכלל זית חצי זית א"ד כי אכיל לחצי שיעור הוא דקעבר אבל באוכל זית לאו משום שבועתו היא דחצי שיעור קאסר עליה שיעור שלם לא קאסר עליה שהרי מושבע ועומד הוא. והא לא דמיא להדאמרי' בספ"ג דשבועות גבי שבועה שלא אוכל ט' וי' שאם אכל י' אינו חייב אלא א' דאי ט' לא אכיל י' נמי לא אכיל ע"ש ודכוות' אף אנו נאמר אי ח"ש לא אכיל שיעור שלם נמי לא אכיל וכמי שאסר עצמו גם בכזית הוא וכי אכיל לי' מיהא פטור דהא ליתא דהתם לא הוה מושבע מהר סיני בלא שבועתו לאכול י' אלא דהשתא ע"י שבוע' קמייתא דט' הוא דאתינן למימר דשבוע' די' לאו כלום הוא דמושבע ועומד הוא משום שבועה דתשע מה"ט דאי ט' לא אכיל וכו' אבל בנ"ד שכבר מושבע מהר סיני אכזית לא אמרי' הכא אי חצי זית לא אכיל זית נמי לא אכיל לכלול זית בשבוע' דחצי זית דהלא מושבע מה"ס הוא שלא ע"י שבועתו ובכן אין לי להוכיח עוד מהדאמרי' התם אמתני' דשבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא א' משום דשלא אוכל כזית ממנה משמע ע"ש. ותו דהתם בשלא אוכל אסר עליו כל כזית וכזית ממנה כמו שפירש"י שם דכ"ח ע"א ד"ה מיגו דמהניא שאלה ע"ש. ואיברא מוכח מהכא דכי מישתבע אהיתרא שלא אוכל כ"ש ואכל כזית חייב:

ויש להביא ראיה לע"ד לנ"ד מדאמרי' התם דף כ"ב ע"ב אהא דבעי רבא נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה ת"ש שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וכו' והא נבילה וכו' דכי נזיר וכו' וטעמא דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית ע"ש. והדבר ק' לכאור' דאיפשוט לי' מדרב ושמואל ור"י דהלכה כוותייהו דטעמא הוא משום דכולל הא סתמא דעתיה אכזית דאי אכ"ש למ"ל לאוקמה בכולל ואם היינו אומרים דבסתם ואכל כזית פטור א"ש דרב ושמואל ור"י דחיקא להו לפ' מתני' דקתני ואכל נבילות דמיירי באכל ח"ש מש"ה אוקמה בכולל אבל לר"ל דמוקי לה בסתם וע"כ בדאכל ח"ש מעתה דייק שפיר לוקמה לשלא אוכל כפשטה דהיינו סתמא כשאכל מיהא ח"ש דבלא"ה הא מוקי לה בהכי אלא ע"כ סתמא דעתי' אכזית וכיון דכן אף אנו נאמר דכי מפ' נמי שלא אוכל ח"ש ואכל כזית פטור דכי היכי דלר"ע דבסתם אוסר בכ"ש כי אכיל לכזית מיפטר משום דאכזית לא חיילא שבועתו ה"נ לרבנן במפ' ח"ש. ומיהו יש לדחות דה"ט דלא פשיט מדרב ושמואל משום דבגמ' שם דף כ"ג אמרו ור"י מ"ט לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כד"ה וכתבו התוס' שם דהא דלא מוקי לה במפ' וד"ה משום דמשמע הא סתם פטור ע"ש וה"נ י"ל דאי בסתם הו"א טעמא דנשבע אנביל' הוא דאמרי' דעתיה אהיתרא הא נשבע על דבר המותר הו"א דדוקא אכזית נשבע ולא אכ"ש וכמ"ש הרב אנגי"ל ז"ל בתי' ע"ש. אלא מיהו לפי המסקנא דסוגיא שם דמוקי לה לדר"י ורב ושמואל כדרבא לפירש"י וגירסתו שם דבכולל סתם מיתוקמא ע"ש לא א"ש. אלא שי"ל לפ"ז דלא חש הש"ס להאריך כ"כ ולפ' הא דר' יוחנן בכך כי היכי דלידוק מיני' ומש"ה דייק מדר"ל בפשיטות דבהכי ל"פ ר"י ורב ושמואל וכ"ז דוחק דעכ"פ חש לה למסקנא דר"י לא אמר כר"ל ומדברי התוס' שם דכ"ג ע"ב ד"ה בכולל יראה דס"ל דבשלא אוכל נבילה סתם ואכל כזית פטור הוא לכ"ע דאי הוה מחייב מה הוק' להם דלוקמה כולה במפ' וכו' דהא לר"ע לא הו"ל למפטר רישא כיון דמדכר שמה דאכילה ובכ"ש אוסר עצמו מיהא מחייב אלא שהם ז"ל סבורים דלוקמ' לר"ע כשאכל כזית דהשתא גלי דעתיה דאכזית נשבע וה"ה במפ' ח"ש לרבנן ואכל כזית פטור. ובהכי ניחא לי מ"ש שם הרב חידושי הלכות ז"ל דה"נ י"ל לר"ל ע"ש. דכיון דלר"ע רישא ע"כ בשאכל כזית דה"ט דפטור מעתה לא הוי רישא דומיא דסיפא דע"כ לאוקמה סיפא בסתם נבילה ואכל ח"ש דהיינו דאיכא בין רישא לסיפא וזה דוחק מש"ה אוקמה אפי' לרבנן רישא בסתם ואפי' לר"ע דמסתמא אמידי דהיתרא קמשתבע וסיפא במפ' נבילה דמסתמא אוסר בכ"ש וכשאכל מיהא כ"ש (מחייב). מיהו יש לחלק דאף לכשת"ל דבסתם דמחייב לר"ע דוקא באכל ח"ש התם ה"ט משום דאי אכל כזית גלי דעתיה דסתמו כפירושו ואכזית קמשתבע והרי הוא מושבע ועומד אמנם בנשבע על ח"ש נבילה ואכל כזית יש לצדד דחייב דהא מיהא חצי זית ישנו בכלל מה שאכל ולא היה זית בכלל שבועתו

וראיתי הדבר מבואר בפירש"י ז"ל בר"פ יה"ך שכתב שם ד"ה ור"ל ואי אתה מוצא שיהא חייב וכו' אם אכל כזית וכו' אלא באוכל ח"ש וכו' תו כתב שם ד"ה או בסתם וז"ל ומיהו כשאכל לא אכל אלא ח"ש שאינו מושבע עליו מסיני וע"י שבועה שלא אוכל סתם נאסר בו אלו דבריו ז"ל. מפורש יוצא דלר"ע בסתם ה"מ באוכל ח"ש אבל כזית פטור וכן מפ' ח"ש לרבנן ה"מ בדאכל ח"ש וכן נראין דברי הר"מ במז"ל פ"ה משבועות דין זה וכן מפ"ד דין י"א ע"ש ומדנקטי' בכולל ולא נקט בפשיטות נשבע שלא אוכל תאנים ואח"כ שלא אוכל ח"ש תאנים ואכל כזית תאנים דחייב ש"מ דס"ל פטור

ונ"ל ראי' לדברי רש"י ז"ל מדפרכינן שם בדף כ"ד ע"ב ואם אית' משכחת לה ה' כגון דאמר שבועה שלא אוכל. תמרים וחלב מגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב ע"ש. והדבר ק' דגם בלא כולל משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל ח"ש חלב דחיילא שבועי עליה כמ"ש לעיל בשם התו' ז"ל וכן דעת הר"מ במז"ל מה' שבועות ואכל כזית דחייב אלא הוא הדבר כמ"ש רש"י ז"ל

ומצאתי לתוס' הרא"ש ז"ל למס' שבועות כ"י שהק' כן וז"ל ותימא דאפי' בלא כולל נמי משכחת לה דאמר שבוע' שלא אוכל חצי זית חלב דאינו מושבע עליו ובשאכל זית עבר על שבועתו דיש בכלל זית חצי זית אלו דבריו ז"ל ואני תמה עליו איך לא השגיח בדברי רש"י ז"ל הללו לתמוה כן על הש"ס וצל"ע. הראת לדעת שנ"ד הוא פלוגת' דרבוותא רש"י והרא"ש ז"ל

ברם הא מספק' לי באומר שבוע' שאוכל כ"ש מנביל' ואכל כזית מי אמרי' אחצי זית חייב עצמו אזית לא חייב עצמו וחייב שהרי לא קיים שבועתו והוי כנשבע שלא יאכל ח"ש לרש"י ז"ל דכי אכל כזית פטור א"ד התם שאני משום דאי ח"ש לא אכיל זית נמי לא אכיל והרי הוא כמי שנשבע על כזית דמושבע ועומד הוא ופטור אבל באוכל ח"ש נביל' דליכ' ה"ט דח"ש אכיל זית לא אכיל כשאכל זית משעה שאכל ח"ש ממנו הרי קיים שבועתו. ומיהו להרא"ש ז"ל דס"ל בשלא אוכל ח"ש נמי ואכל כזית דחייב דאמרינן דמכי אכל ח"ש ראשון כבר עבריה לשבועתיה ה"נ בנשבע לאכול ח"ש נבילה ואכל דפשיטא ליה דדינא הכי דקיימי' לשבועתיה ועדיין צריך אני להתלמד

לימוד קטו כ' הרא"ש ז"ל בפ' הזרוע דף קל"ד ע"א אבל אם אמר כהן לישראל פרה זו מכור' לך ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי שמכר לו הכל בתנאי שהמתנות שלו ואין בו כח להתנות שהתורה אמרה ליתנם לכל כהן שירצה וכו' משום דמתנה עמ"ש בתורה וכו' ודכותה אמרי' בפרק המוכר את הבית וכו' משום דס' הך תנא ע"מ שיורא הוא וכו' אבל בתנאי ל"מ לאתנויי וכו' דמתנה עמש"ב הוא עש"ב. מ"ש ודכותה וכו' בא לומר דשמעינן מינה דטעמ' הוא משום שיור' דאי תנאה הול"ל אם נתן לו מעשר א' קנה ואם לאו לא קנה כשאר כל התנאים דכי בטל לתנאה בטל מקח אלא מדקתני מעשר א' שלו ש"מ דס"ל דשיורא הוא והיינו דפריך עלה שם בהמוכר מאין