למודי ד' קכח

וראיתי להרב עדות ביעקב ז"ל שהקשה על מה שתמה הר"ן ז"ל דהא ל"מ לשנויי הכי דה"נ גבי פרה ס' מתנות כהונה הוא וספיקו להחמיר ודמי למתנות עניים ע"ש. ואיני יודע מהו סח דהר"ן ז"ל צווח כי כרוכיא דדוקא ממון עניים הוא דספיקו להחמיר אבל לא מתנות כהונה. תדע לך דאי לא הו"ל להר"ן ז"ל להק' בפשיטות לדבריהם מההיא דפרה דקרי לה הש"ס שם בהזרוע ס' ממונא ולקולא. ותו דאדק"ל מההיא דיומא תק"ל ג"כ ממעשר א' ששם אמרו דמעכבו לעצמו. גם אנכי לא ידעתי מה יש לנו לומר להרמב"ן והרשב"א ז"ל ממתני' דפ' נושאין דתנן התם מוכרין את התרומה והדמים שלהן והלא ס' מתנות כהונה להחמיר והתם חזקת קמה הוא דבחזקת חיובא קיימא ותו קשה לדעתו ז"ל מ"ש בירושלמי אמתני' דעיסת גר דמוכרה לכהן והלא ס' איסורא הוא כדאי' בהזרוע וכו' להחמיר ולמה הוא מוכרה ולזה י"ל דכיון דבחזקת פטורא קיימא דוקא לענין הפרשה כיון דיש בה עון מיתה מחמרינן ביה להפריש דהוי איסורא אלא מיהו משהפרישה אזדא ליה עון מיתה וממון גמור הוי וס' להקל כיון דבחזקת פטורא קיימא. אך ק' מדתנן בבכורות מת א' מהן רע"א המע"ה ע"ש והלא ס' מתנות כהונה להחמיר היכא דאין לו חזקת פטור וה"נ גבי בכור אין לו חזקה לא לפטור ולא לחיוב דומי' דפאה וצדקה שכבר הפריש כדינו ואמר וזה דאי שלא הפריש ת"ל שחייב להשלים שיעור חובתו ומאי מבעיא ליה אם יש יד וכו' אלא שהדבר ברור שמכל אלה לא הוקשה לו להר"ן ז"ל לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שיש מקום לתרץ דבריהם ולומר דלא קרו איסורא אלא לפאה וצדקה דאית בה כמה לאוין אבל מתנות כהונה אין שם אלא ממון גרידא ותו דעניים חמירי טפי דאיכא פקוח נפש ומחסורן של עניים וכיון דאתו משום חיותא קרי להו איסורא טפי ממתנות כהונה דמשום גדולתן דמשלחן גבוה הן זוכין ולמשחה כתיב בהו ואמטו להכי לא הקשה להם הר"ן ז"ל אלא מקמה דעניים גופייהו והוא ברור

והרב פר"ח ז"ל בהגהותיו להרמב"ם ז"ל בקונטרס מים חיים תירץ לקושית הר"ן ז"ל דברים ראויים אליו אבל קשה לפי דבריו הא דתנן בבכורות מת אחד מהן המע"ה ע"ש וכי מה בין זו לההיא דקמה דה"נ אבי הבן בחזקת חיובא הוא וכן קשה למה שתירץ הרב ברכי יוסף נר"י בי"ד סימן רנ"ח דהדקאמר בחזקת חיובא לאו דוקא אלא דעדיפא מינה נקט וקושטא הוא דאף דלית ליה חזקה לא לחיוב ולא לפטור מחייב משום לתא דאיסור שבו ולא קרי פטורא אלא היכא דאית ליה חזקה לחיוב ע"ש. ולא ידעתי מה יענה לההיא דבכור דההוא לית ליה נמי חזקה לא לחיוב ולא לפטור דבשלמא להר"ן דס"ל דבתר חזקת פרה וקמה גופייהו הוא דאזלינן ולענין חיובא לא משכחת דחייב אלא היכא דאית ליה חזקה לחיוב הניחא מההיא דבכור דהתם ליכא חזקה לא לחיוב ולא לפיטור אך לדברי הרבנים הללו הדבר קשה ומה שדחה הרב ברכי יוסף הי"ו לדברי הפר"ח ז"ל ע"ש דברי הירושלמי ורש"י ז"ל מפורשים כדברי הרב פר"ח ז"ל וכמו שהזכירם הרב ז"ל ע"ש

לימוד קיב נשאל הרב בית יעקב בתשובה סי' ק"ל אם מיתר לכהן רופא מומחה לבוא בית הגוסס לרפאתו ורצה לאסור ממ"ש התוס' נדה דאיך החיה אליהו את בן הצרפית ונטמא לו שהיה כהן ותירצו כי נביא הוא וידוע לו שיחיה ונטמא לו משום פקוח נפש. וממה שלא כתבו שהיה ס' שמעינן דס' פקוח נפש אין מטמא ע"ש ואיני מכיר ראיה זו שהתוס' ז"ל קושטא קאמרי דכיון שהיה נביא ודאי שהי"ל ידיעה ברורה דאם לא משום נבואה גם לכלל ס' אינו בא דמהיכא תיתי שיחיה. והרב הנז' מביא ראיה שמטמא הוא על הס' מדתניא בספרי לאביו ולאמו לא יטמא אלו נאמר לאמו הייתי אומר אמו דוקא שהיא ודאי אבל אביו שהוא ס' לא ת"ל לאביו אלמא אפי' על הס' מטמא. והקשה ע"ז מדתניא על הודאי מטמא ולא על הס' ומחלק הרב דדוקא אביו דגזירת הכתוב דמטמא על הס' אבל לא שאר ספיקי ופי' לפי דרכו אותה ברייתא דאצטריך לאביו חזק' ממה שנתלבטו בה הראשונים ז"ל דיטמא לאביו חזקה ממ"נ אם אביו הוא יטמא לו ואם אינו אביו אינו כהן ומפ' הוא ז"ל דכיון דלא יטמא כתיב דאין מטמא על הס' הו"א דה"ן אביו דס' הוא דאע"ג דמטמ' ממ"נ מש"ה אצטריך לאביו דמטמא מה"ט ממ"נ ולא יטמא אצטריך לשאר ספיקות דנתערב ולדה וכו'. או ס' ן' ט' לא' וכו' ולפ"ז שפיר כתבו התוס' שיודע שיחיה דוקא אבל ס' לא ע"ש. ולע"ד אחרי המחילה לא נהירא דהן לו יהיה כדבריו מ"מ פקוח נפש שאני דגם על הספק מחללין את השבת ותו דדוקא אביו משום דאזלינן בתר רובא דרוב בעילות אחר הבעל כדאיתא בפ"ק דחולין אבל לא יטמא אצט' לס' שקול כגון נתערב ולדה בולד חברתה וס' ן' ט' לא' או ן' ז' לאחרון וזה פשוט

ע"כ שם וז"ל ותבין ממ"ש דין חדש דסי' ן' ט' לא' או ן' ז' לאחרון רשאי ליטמא לשניהם לא' ולאחרון דאע"ג דכתיב לה יטמא שאין מטמא על הס' גבי אביו גזירת הכתוב הוא דמטמא על הס' ומ"ש הטור והש"ע ז"ל סי' ש"ע דאינו מטמא על הס' בנתערב ולדה וכו' ה"ד שאין האב מטמא לבנו מס' וכו' אבל הבן מטמא לאב אעפ"י שהוא ס' וכו' עש"ב. ואני תמה עליו איך נעלם מעינו משנה ערוכה ס"פ נושאין על האנוסה דתנינן תמן היו ב' כהנים הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאין לו ע"ש וכן פ' הרמב"ם ז"ל ספ"ך מאיסורי ביאה ע"ש אלמא ס' ן' ט' לא' אינו מטמא לאביו והדבר ברור דאביו חזקה שאני דאזלינן בתר רובא וכדכתיבנא. ומעת' דינא יתיב דמותר לכהן רופא ליכנס אצל הגוסס משום ס' פקוח נפש וכ"נ מתוס' דנדה דף ד"נ ע"ב ד"ה איהו שכתבו דגוסס מחללין עליו את השבת דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ע"ש ומעת' הדברים ק"ו אם איסור שבת מחללין איסור דגוסס דאין שם טומאה ברורה מיבעיא והרב הנז' לשיטתו אזיל ששם בסימן נ"ט דחה דברי התו' הללו מהלכה עש"ב. ומ"מ יש לתמוה עליו איך כתב דין זה לשיטת תוס' כפי מ"ש גבי אליהו דא"כ נמצאו דבריהם סותרים ועיין להרב ברכי יוסף נר"ו שכתב שהרב שבות יעקב ז"ל בתשובה דחה דבריו וקיים דברי התוס' דמחללין על הגוסס ע"ש

לימוד קיג נשאלתי לבאר מ"ש מהרש"א ז"ל בפ' כ"ש דף כ"ו ע"א בתו' ד"ה לאותן העומדים וכו' ע"ש כי לכאור' מה עלה בדעתו להק' ואיך הפה יכולה לדבר דלאחר שתעלה תמרתו אפי' איסור אין בו והלא אין בהן משום מעילה קאמר ובין למאי דמייתי רבא ובין למאי דדחי כ"ע מודו דמעיל' הוא דאין בהן הא איסור יש בהן ודיוק זה להיכא אזיל ונ"ל כונתו מבוארת דבשלמא למאי דהוה ס"ד דאין בהן משום מעילה אפי' קודם שלא נעשית מציתו אז ודאי הוה אמרי' דדיוקא דאיסורא איכא אכולהו קאי שפיר וראייתו מכח מראה וקול ומשום דבדידהו איסורא מיהא איכא מש"ה נקט ריח בהדייהו בהאי לישנא אע"ג דריח הוא מותר לגמרי וחיליה דהרב מהרש"א כך העלינו אני והרב כמהר"ש מיוחס זלה"ה בהיותו במ"ק והוא משום דלרבא עכ"ל דלאחר שתעל' תמרתו אפי' איסור אין בו דאי לא ק"ט תרצת למאי דדחי לאותן העומדים בחוץ אמנם לרבא דס"ל דאפי' לא אפשר וקמכוין אסור ק' מכלה שבירוש' דחו ליכא לשנויי ממה שתי' אלא ודאי עכ"ל דלדידיה א"ש למסקנא שלאחר שתעלה תמרתו אפי' איסורא ליכא וא"כ שפיר ק"ל להרב דגם לסתמא דש"ס נמי נתרץ הכי וע"ז כתב בדרך אפשר דס"ל דסתמא דגמ' לא ס"ל בהא כרבא דאפ"ה מידי איסורא לא נפיק ומש"ה תירצו מ"ש וזה ברור כנ"ל: