למודי ד' קכז

נדחה מהאר"י ז"ל ע"ש. ומ"מ עדיין קו' מהרש"א ז"ל קיימת לתנא גופי' מנ"ל דאתא לאסור תוספת עינוי דילמא לעינוי גופי' לעשה ודוק

לימוד קי כתב הטור ז"ל בי"ד סי' של"א שהדמאי מפריש א' מי' שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ע"ש במרן הב"י ז"ל. והרב שע"ה ז"ל פ"ט דמעשר תמה עליו מדפריך בפ' הזרוע דף קל"א לר"ח דאמר דמזיק מתנות כהונה פטור מדתניא ט' נכסי כהן וכו' והדמאי וכו' לאו להוציאו בדיינין לא לקנות בהן עבדים ע"ש ולהטור ז"ל היכי ס"ד כן דא"ה היכי תני דמאי בהדייהו להוציאו בדיינין הא אפילו ליתנו אינו חייב כ"ש להוציאו ע"ש. ואני תמה עליו כי לא ראה שהתוס' שם כתבו ה"ג ז' נכסי כהן וכו' ע"ש וכן גירסת הרמב"ם ז"ל פ"ד דבכורים דין י"ד ע"ש אלא שהוא ז"ל כיילינהו לתרומ' ותרומת מעשר בהדדי ע"ש ועיין במרן כ"מ ז"ל שם שהי"ל להזכיר דברי התו' וסתם דבריו ומעתה היא גופה גי' הטור ז"ל וסמי מכאן דמאי וכך היא גי' הר"ן ז"ל בחי' אלא שהוא ז"ל מפיק מתנות ומעייל דמאי. ולכאור' ק' עליו דהלא בגמ' מייתי להך ברייתא לאותובי לרב חסדא ממתנו'. וסבור הייתי לומר שיש ט"ס אלא שממ"ש שם דלא נקט בברייתא אלא אותן שיש בהן קדוש' ע"ש. נרא' ברור שכך הן דברים ככתבן ונרא' ודאי דס"ל להר"ן ז"ל דכיון דכולהו הנך להוציאן בדיינין הם ה"ה למתנות כהונ' דה"נ פריך לעיל מזה שם מלקט שכחה ופאה ומ"ע ע"ש מ"מ דעת הטור ז"ל מתרצתא היא דל"ג בהדייהו דמאי ודבר פשוט הוא

ע"כ הרב הנזכר ובר מן דין ק"ל טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכ' רפ"ב דערלה דתנן התרומ' ותרומת מעשר של דמאי וחלה וכו' עולין בא' וק' וצריך להרים ע"ש ומבואר בירוש' שם טעמא מפני גזל השבט ואם איתא דתרומת מעשר מוכרה היכי תנן ועולה בא' וק' וצריך להרים הא משום איסורא הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא דהרי מוכרה לכהן וצ"ע ע"ש. ולי הצעיר צל"ע גם לדברי רש"י ז"ל ואדרבה יותר יש לתמוה לדבריו דכיון דלדידי' מדינא לאו ממון כהן הוא דהמע"ה ויכול למוכרה וליטול דמיה אלא משום גזרה דשמא יבוא לאוכלה א"כ התם גבי תערובת דמשום איסור' הרי נתבטל דומיא דערלה וכלאי הכרם א"כ למה יצטרך להרים דהא הכא לא שייך כלל גזירה. דשמא יאכלנו דהא שרי לאוכלו מאחר שנתבטלה ומשום גזל השבט ליכא דהמע"ה. ומיהו לדברי התוס' יש ליישב דכיון דתקינו רבנן ליתנה לכהן מפני מיעוטו כך תיקנו שתהי' ממון כהן כשאר מתנות ואיכא משום גזל השבט. ותו ק"ק לרש"י ז"ל מנ"ל גזירה זו ולמה לא אמרו כדא"ר מונא בירוש' אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול דמיו ע"ש. ואם נאמר דהיינו נמי טעמא דתרומת מעשר דאינו מוכרה א"ש הא דצריך להרים אע"פ שנתבטלה והיינו דכיון דתקינו ליה ליתנה בלא דמים שמא יביא ודאי וכו' שויוה כממון כהן וזהו כמ"ש לדעת התו' אבל לטעמו של רש"י ז"ל הדבר תמוה וכאמור וכעת צל"ע

והרב מש"ל ז"ל נסתפק לפי דברי התוס' ז"ל אם נאמר כן בחלת דמאי א"ד כיון שהיא דבר מרובה מיכרה ע"ש. ובראש דבריו שם פשיטא ליה להרב לחלק בין מועט למרובה לישב לדברי התוס' ההיא דגר שנתגייר ע"ש ושכ"כ הרב תי"ט ז"ל ע"ש והרב הנז' הק' לרש"י ז"ל מ"ש חלת דמאי מת"מ לשמואל ע"ש מ"ש. ול"נ לפי מ"ש מהר"א ז"ל דפי' הירוש' שם למ"ד דא"צ להפריש חלה בדמאי שרוב העם מפרישין לתוך בתיהם ומבטלין אותן דחמירי להו לאינשי חלה דמשוו לה כתרומה טפי מתרומת מעשר ע"ש. ומעתה אף אנו נאמר דהיינו דשמואל דס"ל דשאני חלה דחמירי להו ומש"ה יש צד לומר קרוב לודאי שהפרישוה לפיכך נוטל דמיו דהמע"ה אבל תרומת מעשר קילא להן טפי ולכך נותנה שקרוב לודאי שלא הפרישו. גם לפי מ"ש רש"י בפ"ק דבכורות דף י"א ע"ב שהביא הרב הנז' דה"ט דת"מ משום דקס' ע"ה ללוי הוא דאזהר רחמנא ולא לדידיה ע"ש א"ש דה"ט ליתיה בחלה ואפשר שזה כיון הרב ז"ל שם ע"ש

והרב הנז' הק' למ"ש התוס' ז"ל בפ' הספינה ממ"ש בירוש' ע"ש וטפי הי"ל להק' ממתני' דפ' הזרוע דתמן תנינן גר שנתגייר והיתה לו פרה וכו' ס' פטור ע"ש וכיון דס' דאורייתא הוא צריך לקיים מצות נתינה לפי דבריהם ז"ל ואשובה אראה דכעין זה פריך בגמרא שם בפ' הזרוע אההיא דפרה מקמה ומשני שאני פרה דבחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא ע"ש. ומעתה מה מקום יש להק' מעיסת גר התם נמי בחזקת פטורא קיימא כדאיתא התם וקרי ליה איסור' היינו לענין הפרשה משום עון מיתה אמנם מכי מפריש לה הו"ל ממון גמור וכיון דבחזקת פטורא קיימא א"צ לקיים מצות נתינה והשתא בכורי' בחזקת חיובא נינהו דומיא דקמה שהרי קמה דבחזקת חיובא הוא ה"ט משום דשל ישראל היא כדפירש"י שם דומיא דבחזקת פטורא דלאו בתר פרה אזלינן דפרה בחזקת חיובא היא וכן עיסה אלא אחרי הבעלים דשל גר הן וכך מפורש להדיא החילוק בירוש' אמתני' דקמה ע"ש. ומההיא דקמה יש ראיה לדברי התוס' ז"ל ע"ש. עי"ל דדוקא במעשר א' דלעכבו כהן לעצמו או ישראל הוא שהוצרכו התוס' לחלק בין דאורייתא לדרבנן אבל בחלה דע"כ צריך לאוכלה הכהן שהרי אסורה היא לו שפיר אומרים לו שימכרנה לכהן דמ"מ מקיים בכך מצות נתינה דרחמנא קפיד שיאכלנה כהן

לימוד קיא הרב תי"ט ז"ל בריש דמאי עולה ונסתפק בדמאי אם הוא במכירה או בנתינה ומייתי עלה דברי הר"ש פ"ג דחלה מ' ט' שכתב ויתננה או ימכרנה לכהן ע"ש. ואני אומר שאין זה דומה דהתם שאני שמוכר לו היתר לפי חשבון שהוא חולין גמורים ושאני תרומת מעשר של דמאי שכולה עומדת בס' שמא לא נתעשר ותהא תרומת מעשר אלא דמשום דממונא דאית ביה אע"ג דמן הדין המע"ה אפ"ה כיון דמועט הוא תקינו לו ליתנו לכהן כיון דמצד האיסור היא גופה תרומת מעשר מס'. ואם לפי מ"ש רש"י משום גזירה דשמא יאכלנה כיון דספיק' הוא רוב עמי הארץ מעשרין אמנם הך דהר"ש אותו היתר שהוא חולין גמורים למה יפסיד אם מעט ואם הרבה וגם שמא יאכלנה ליכא הכא כי תרומת ודאי יש בה עכ"פ. ושו"ר בדפוס חדש שם בריש דמאי כתוב בשם הר"ש כדברי רש"י ע"ש והרב תי"ט ז"ל שם בפ"ק דחלה כתב שהר"ש נסתפק אם הוא במכירה או בנתינה ע"ש. ואיני יודע מקום לס' זה דבירוש' גבי גר קאמר שנוטל דמיה והדבר ברור דהר"ש ז"ל לא כמסתפק אמרה למלתיה אלא ה"ק יתננה אם רוצה למחול ולקיים מצות נתינה ואם אינו רוצה למחול ימכרנה ויש לו ליטול דמיה וז"ב

ודע שק' אצלי אהא דתנן ומייתי לה בפ' הזרוע חורי הנמלים וכו' ס' לעניים והתם יליף לה מקרא דעני ורש הצדיקו ע"ש ומה בין זו למעשר עני דדמאי דאמרינן בפ"ק דיומא המע"ה והל' שניהם בחזקת חיובא קיימי. ולפי מ"ש התוס' בפ' הספינה דף פ"א ע"ב דדמאי שאני דהוי דרבנן ע"ש א"ש. ואני תמה על הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים שתמה על הרמב"ן והרשב"א ז"ל מההיא דיומא ע"ש דההיא ספיקא דרבנן היא דרוב ע"ה מעשרין הן וכן אני תמה על מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סס"י כ"ב ע"ש ולא ידעתי מה יענו לההיא דקמה וצ"ע

ואין להק' להרמב"ן והרשב"א ז"ל מההיא דפ' נושאין אותה שהביא הרב שע"ה ז"ל דתנא מוכרין את התרומה והדמים שלהן ע"ש דאלמא ספקא לקולא די"ל דדוקא תרומה דאיסור מיתה אבל מ"ע י"ל דקושטא הוא דיהבי לעניים ואין אומרים בזה המע"ה: