למודי ד' קכו

בזמנה נעשית עכת"ד. וכך ראיתי בס' נדפס מחדש לאדם גדול בתור' הכי קרא שמו שאגת ארי' הק' כן להרא"ש ומפרק לה כוותי' דרב ז"ל. ולע"ד אין דבריהם מכוונים בדברי הרא"ש. ולעיקר קושייתם יש להשיב דנהי דאחר זמנו מיהא אך יצוא יצא מ"מ הן בעודנו עומד תוך זמנו מצוה אין כאן שהרי אומרים לו שב וא"ת. גם הדמיון שהביא הרב שאגת ארי' מפדיון בכור ע"ש אינו עולה יפה דהתם לא מוקי לי' רחמנא ברשות כהן אלא משלשים ומעלה אבל מילה הרי מהול לפנינו. ומה שהק' עוד ה' שאג"א דא"כ נולד בין השמשות למה נמול לט' ימול בח' כיון דבין נמול תוך ח' בין לאחר שניהם יצאו עש"ב זהו מה שרשום בזכרוני שכעת איננו פה עמנו. לע"ד אין זה קו' דכשאתה מלו בט' עברת על מצות ח' ולא עשית מעשה בידך וכשאתה מלו בח' עברת על מצות ח' ועשית מעשה דהא דיעבד דלאחר ח' הוא מה שישב ולא מלו בח' אבל דיעבד דתוך ט' הוא מה שמלו תוך ח' בק"ע

ושם ראינו להרב שאגת ארי' הק' להש"ך דס"ל דמל תוך ח' צריך להטיף שהרי יש נמול לט' וכו' עש"ב וכן ראותי להרב מ"ק דף קל"ד ע"ב הק' כן והוסיף בה וז"ל ועכ"ל דגלי קרא וביום ואפי' בשבת וכו' עש"ב. ולע"ד הדבר ברור דלא דמיין דמל תוך ח' אם איתא דיצא דין הוא שלא ידחה שבת דכשמל קודם כשיבוא שבת שהוא זמנו הרי הוא מהול אבל למולו אחר זמנו אע"פ שיצא היינו ידי מילה אך מילה בזמנ' מלתא אחריתי היא ולא מקיימא כלל והרי בשבת שהוא זמנה הוא ערל עדיין ולכן דחיא שבת שפיר וההיא דחביבה מצוה בשעת' דה"ט שהרי דחתה שחיטה את השבת דמשמע דאי לאו ה"ט לא דחו שבת הואיל ואפשר אח"כ. לא אריא דהתם כך לי מצותה בשעת' כך לי אח"כ אלא משום טעמא בעלמא הא דחביבא וכו' דהכתיב כל הלילה אבל כאן זמן קבע לה בח' ואם מל אח"כ מצות מילה קיים מצות ח' לא קיים. ומ"ש ה' מ"ק דגלי קרא וביום וכו' גם בקציר' גלי קרא וידבר משה את מועדי ה' ואע"ג דבס"פ ר"י מוקי ליה להקרב' היינו לר' דקסבר אין קצירתו דוחה שבת כדאיתא התם אבל לראב"ש ודאי מוקי לי' לקצירה וכפשטא דברייתא דומיא דב' הלחם דלאו בני הקרבה נינהו כדאיתא שם אלא ע"כ דהש"ס שם אקרא קאי דהיכי לימא דדחי שבת כיון דנקצר ביום כשר כנ"ל. ומה שהוכיח ה' שאגת ארי' מההיא דפר"א דף קל"ב דמצריך תרי קראי לז' וט' עש"ב נלע"ד דמאי דקאמר למיעוטי ז' היינו לגופי' וזה ברור מאד. והרב שם נדחק בזה ולי אין כאן דוחק ודקאמר הו"א למעוטי ז' דאכתי לא מטא זמני' אבל מח' ואילך זמני' הוא וכו' ע"ש דנרא' מזה לכאור' דגרע קודם זמנו מלאחר זמנו ליתא דהיינו לפי מאי דהוה שמעינן דלא כתיב שמיני, אלא לאפוקי. ז' דהשתא ה"ק ובח' מטא זמניה מכאן ואילך וט' כח'. אבל לפי האמת דלא בז' איכא לספוקי ולא בט' א"כ אח' קפיד רחמנא ומעת' ס' הוא דתוך ח' עדיף מלאחר אם היה יוצא בשניהם ולכן הוכיח הש"ך דתוך זמנו לא יצא וצריך להטיף עכ"ה]. ולעד"נ דלא דמיא דתפלין לא משום מלאכ' נאסרו בשבת וא"כ ע"כ שבת לאו זמן תפלין והוי ז"ג אכן במילה נראה דמחמת מלאכ' היא א"כ היום ראוי היה למילה אלא משום איסור שבת דרכיב עליה ובכי הא אינו ז"ג. ועיין להרב שע"ה ז"ל בסוף הל' פסולי המוקדשין מ"ש בזה ע"ש וכבר קדמו מהרימ"ט ז"ל ע"ש וראיתי לו לה' שע"ה שם בהל' ע"ז הנז' שרצה להביא ראיה לדעת זו דבעשה דכרת חייבות גם בעשה ממ"ש פ' האשה דף צ"א לר"ש כתיב בראשון איש אין אשה לא ע"ש שמה שדחה הוא פשוט הוא ושם נפל ט"ס כנראה למעיין וכן צ"ל להרשב"ץ ז"ל שכתבנו. ומ"מ א"צ לזה ואיני יודע מקום לראיה זו כלל דהא ר"ש ס"ל רשות וודאי דפטירי לגמרי אף מכרת והיינו דאצטריך קרא למעוטינהו גם מכרת

עוד כתב הרב הנז' גם מההיא דאמרי' מ"ט דר"י דכתיב במכסת נפשות ואפילו בב' אין להק' אפכא דלמ"ל קרא לחיובינהו ת"ל כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרין עליו די"ל דהוה ילפינן מפ"ב דפטור' ע"ש. ואין תירוצו עולה יפה ועוד מה יענה הרב לר"י דלמ"ל דכתיב במכסת בראשון ולא בב'. אמנם הדבר ברור דלר"י אי לאו במכסת הוה דרשינן מאיש שה למעוטי אשה והא דאיש זוכה מאיש לפי אכלו דהא ר"י ס"ל אין שוחטין את הפסח על היחיד מש"ה אצטריך במכסת דהשתא ע"כ איש אתא לשליחות וכדר' יונתן דר"פ האיש מקדש דה"נ מסיק התם אליבי' דאין שוחטין פסח על היחיד ע"ש וה"נ לרבי יוסי אצטריך במכסת דלא נימא איש לפי אכלו למעוטי אשה וכדס"ל לר"ש ואע"ג דאתי למימר דשוחטין פסח על היחיד הו"א תרתי ש"מ כדקאמר התם לר"ש ע"ש וה"נ אצטריך ליה בב' הנפש דהוה דרשינן מהאיש ההוא למעוטינהו וע"ש בתו' [וזה חזיתי מפורש במכילתא הנה באה בלמוד ע"ד וע"ש]: גם לדברי הרשב"ץ ז"ל שכתבנו לק"מ וע"ש

עוד כתב הרב ז"ל דמדברי התוס' בפ"ק דקדושין דל"ד ד"ה מעקה נרא' שחולקים ע"ז וס"ל דנשים פטורות מעשה אע"ג דאית בהו לאו וזה מבואר ממ"ש. וי"מ דמ"מ איכא נפקותא וכו' אך הק' הר"י מא"י וכו' עש"ב. ולכאור' ממה שהק' שם דמעק' ואביד' יש בהם לאו וכו' נרא' דס"ל אפכא דאעשה נמי חייבות דאל"כ מאי ק"ל דלמא מ"ה קאמר הך טעמא משום מ"ע שלא הז"ג כי היכי דניחייבו נמי משום עשה. וראיתי בחי' הרמב"ן ז"ל שהק' קושית התוס' הלזו וכתב וז"ל שאם תאמר לימדך שאף עשה שבהן חייבות לומר שאם עברו עליהן עברו על לאו ועשה א"ה בשבתות וי"ט מנ"ל דמחייבי בעשה שבהן וא"ל דה"ק דאפילו היכא דליכא לאו מחייבי בעשה דתרי מילי נינהו וכו' כך מפורש בתוס'. ול"נ שעיקר מצותו עשה שאין לאו שבו אלא שיקיים העשה דכתב רחמנא ועשית מעקה תחי' והדר לא תשים וכו' כלומר לא תעכב שלא תעשה מצוה זו ולאו שאב"מ אלא קיום עשה שבו הוא ואלו היו נשים פטורו' מעשה היו פטורות אף מלאו שאין הלאו אלא קיום העשה אבל בשאר מ"ע שיש בהן לאו ועשה חייבות הן בב' כדאמרי' בשבת ובביצה שבתון עשה הוא ולא אתי עשה ודחי עשה ול"ת ואיש ואשה שוין בדבר זה עכ"ל ומיהו לרבנן דר"י דס"פ שלוח הקן דס"ל לא תקח הוי לאו הניתק לעשה ע"ש הא לא א"ש. והנה מבואר ובא בדבריו דס"ל כדעת החינוך ז"ל אבל לתוספות לפי מה שמתבאר מסוף לשונם ק' וי"ל דמלשון דנקט איזהו מ"ע שלא הז"ג משמע דקאי אמתני' דקתני נשים חייבות לאפוקי מ"ע שהז"ג דפטורות וא"כ משמע דלעיקר חיובא בעי. וכן ראיתי לה' הנז' שכתב כה"ג לדבריהם אלו ליישב קו' הרש"א ז"ל בש"ש ע"ש. ולפ"ז אין להוכיח ממ"ש הרא"ם ז"ל להרמב"ן ז"ל בפ' ואתחנן גבי זכור ושמור וכו' שהק' וז"ל ועוד למה הוצרכו רז"ל לומר גבי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה כל שישנו בשמירה וכו' ת"ל דנשים חייבות בכל מצות ל"ת וכיון דקידוש היום עשה ול"ת סרי הן חייבות אע"פ שהז"ג וכו' עכ"ל ומאי קו' ואימא דאצטריך הקישא לחייבם בעשה. והנה דלא ס"ל להרא"ם ז"ל הכי מ"מ הרמב"ן ז"ל אימא דהכי ס"ל והשתא ניחא דמלשון חייבו' בקידוש היום דבר תורה משמע דלעיקר חיובא קאמר וכן דייק לשון דבר תורה אבל א"כ ק' דהיכי קאמר כל שישנו בשמיר' וכו' והני נשי הואיל ואיתנהו בשמיר' וכו' והא מכיון דשמיר' זו לפי מה שהבין הרא"ם ז"ל השתא בדברי הרמב"ן ז"ל היא על מצות ל"ת דקידוש א"כ מאי והני נשי הואיל ואיתנהו בשמיר' שהרי על עיקר החיוב קבעי ועכ"ל היינו דקאמר חייבות במ"ע מהקישא דל"ת דקידוש וא"כ מאי קושיא ולפי מ"ש משם הרמב"ן א"ש דברי הרא"ם. ודע דלפי הי"מ שהביאו התוס' יש ליישב קו' הרא"ם ז"ל הלזו אלא שכבר