למודי ד' קכג

ליישב דבריהם עפמ"ש הרב חיי עולם בדף כ"ו שהק' לפוסקים דמצות אצ"ך דבע"פ ס"ל לכולהו אמוראי וסתמ' דש"ס דמצות צ"ך כמ"ש התו' שם ותי' די"ל דמשום דס"ל דעיקר מצות מרור אחר המצה לכן בטבול א' יתכוין שלא לצאת בו דלכ"ע לא יצא כדי לקיים מצוה בשעתה ומה"ט אצט' נפסוק שם כר"ח דאף שמתכוין שלא לצאת מעיק' הוא דמברך משום דאחר שמיל' כריסו וכו' עכת"ד. ולעד"ן דגם הא דר"ל שם לא מכרע' דזאת אומרת וליה לא ס"ל כדאמרן בעלמא ודפריך שם לר"ל מבריית' ה"ק כיון דממתני' יש לדחות כדדחי ואשכחן תנא בהדיא דס"ל דא"צ כוונה מנ"ל לדקדק כן ומשני תנאי היא ולכן דייק ר"ל דפשטא דמתני' משמע דצ"ך. ומנא אמינא לה ממ"ש בירוש' שם אמר רשב"ל אם לא טבל פעם א' צריך לטבל פ"ב ע"ש אלמא קס' ר"ל מצות אצ"ך. ועיין במלחמות ס"פ ראוהו ב"ד בזה ע"ש כנ"ל. ומעתה דברי הרב לח"ם והפר"ח עלו כהוגן. ומה שהוכיח ה' חיי עולם שם דהתוס' בע"פ שם בד"ה זאת ס"ל כהרא"ה ע"ש. לע"ד נא אריא דכוונתם דלשון דילמא משמע דבסתמא מכוין הוא אלא דחיישי' לזמנין דלא אכוון וע"ז כתבו כלומר ודאי נא אכוון לצאת מן הסתם אלא אחר המרור וכן מה שהוכיח ממ"ש שם ד"ה מתקיף מדאצטריך לפסוק כר"ח אינו מוכרח דדחיק' להו לומר דאצט' להיכ' דכוין שלא לצאת דמשמע דאסתם שלא כוין הוא דקאי

עוד הקשיתי למ"ש הר"ן להרמב"ם דסוגית ע"פ כולהו ס"ל באכיל' מצות צ"ך ושם רמז כתוב לאמר וע"ש בהר"ן והכוונ' שהוא עצמו הוכיח כן כמ"ש התו' שם ע"ש ואין מקום לדחות בע"א ודברי הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' רנ"ט מל' הרמב"ם נכונים בזה מההיא דע"פ ע"ש

עוד תמהתי על ה' מ"ק שפי' כוונת תר"י כמ"ש מרן בשם הרשב"א ע"ש כעת עוד אשוב אתפלא במ"ש ה' שם דלהרשב"א הדקאמר ש"מ מצות צ"ך צ"ל דס"ד דאם כוין לבו דקתני היינו לצאת ע"ש ולע"ד אינו כן אלא דמשמע ליה אם כוין לבו דקתני בכול' ק"ש מיירי וכ"כ הרשב"א בחי' שם להרמב"ם וע"ש והיינו דפריך דאי בכונת הענין מיירי ההוא בפסוק א' דוקא. אלא ע"כ אם כוין לבו לצאת וש"מ מצות צ"כ. ומשני בקורא להגיה כלומר שאין כאן אפי' קריאה בעלמא ומיהו אם כוין לקריא' א"צ לכוונת הענין בכול' ק"ש רק בפ' א' והיינו מאי דק"ל להרשב"א שם על הרמב"ם דס"ל דבשאר ק"ש אפילו קורא להגיה יצא וע"ש ואם כדברי ה' מ"ק דקורא להגיה הוא למעט כוונת הענין מאי ק"ל להרשב"א והרי הוא עצמו ס"ל כך אנא ודאי כאמור ומעת' א"א לפ' כוונת תר"י כהרשב"א וכמבואר. עור אני תמה עליו שהרי הרשב"א אפי' בק"ש גופה שהיא אמיר' נא בעי כונת הענין רק בפסוק א' אבל בכול' ק"ש לא בעי כוונת הענין, וכונת הרשב"א פשוטה לפניה שכל עצמו בא נחלק בין ק"ש ותפל' נשאר מצות דבשאר מצות אם דעשייה עשייתן היא המצוה ואם דאמירה קריאתן זו היא מצותן אבל ק"ש ותפי' שמצותן היא קבלת עמ"ש צריך בהן כוונת הענין דרחמנא לבא בעי. עוד אני תמה שהרי בההיא דפתח בדחמרא דמיירי ביה תר"י כוונת הענין יש בה דקמכוין הוא בעצמ' של ברכה לברך את השם ולא הפסיק בהרהור אלא שלא כוין למצוה דשכרא וצ"ע. ועל מה שהק' הרשב"א למ"ש הרמב"ם פ"ב דק"ש דא"צ כוונ' רק בפסוק א' והשאר אף קורא להגיה יצא ע"ש דא"כ מאי פריך ש"מ מצ"כ ואימא אה"נ ובפסוק א'. וא"ל דמתני' משמע בכל ק"ש והיינו דפריך ופריק ליה דכולה בעי' שלא יקרא להגיה דהרב פוסק הפך זה ע"ש. ולפי מ"ש מרן בכ"מ שם הא לק"מ והמתבאר מדבריו הוא דפלוגתא דמצות צ"כ או לא ליתא אלא בפסוק א' דהוא עיקר ק"ש ולא מוקי בגמרא כוין לבי לקרות רק למ"ד אצ"כ אבל לדידן דקי"ל מצ"כ מתני' כפשטא וכס"ד דאם כוין לבו לצאת והיינו פ' א' ובשאר אפי' להגיה יצא ודברי מרן הללו מיוסדים על דברי הרמב"ן במלחמות ס"פ ראוהו ב"ד עש"ב. ומדבריו שם נראה דמאן דפ' בפ' הי' קורא ה' כר"מ מר ניהו רבה ולא רבא מדלא מייתי ראי' למ"ש שם דרבא בפ' ראוהו ב"ד דידי' לא ס"ל. מדרבא דפ' כר"מ. ומ"מ אפי' אי גרסי' רבא ל"ק דבפ' ראוהו ב"ד ליה לא ס"ל כמ"ש הרמב"ן שם ע"ש זה נ"ל ברור ופשוט בכוונת מרן. ודלא כהרב מג"א בסס"י ס' סק"ד. אלא דלפי מ"ש שם מרן דה' כמ"ד מצ"כ ע"ז כתב שם אח"ז לשין הרמב"ם דפסוק א' בעי כוונה לצאת. ואפשר דהיינו דמסיים שם ה' מג"א ובכ"מ משמע וכו' ע"ש שחזר ממ"ש מעיק'. ומ"ש בש"ע סי' ס"ג סעיף ד' היינו בכוונת הענין וכמ"ש הרב מג"א שם ע"ש. ויודע תעלומות יודע כי אחרי שובי ראיתי שכ"כ ה' לשון למודים בכוונת מרן לישב מה שהק' הרשב"א ע"ש תלי"ת

וחזה הוית להרב ראשון לציון ר"פ היה קורא שתמה על דברי מרן הללו ע"ש ודברי מרן ברורים כדכתיבנא ומה שהקשה לו עוד שם כבר תירץ יתיב הרב מ"ק ע"ש. (עד כאן השמטה)

לימוד קט כתב מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' ג"ה וז"ל הכלל העולה מזה דמ"ע שהז"ג אע"ג דיש בה עונש לאו או כרת נשים פטירי ולא אמרינן כיון שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין בהא נמי חייבו עכ"ל וע"ש שהוכיח מדברי רש"י ומתוס' בקידושין דף כ"ט ד"ה אותו וכו' שהק' דת"ל דמ"ע שהז"ג ע"ש ומאי קו' שאני התם דהו"א חייבת משום דאיכא כרת דהשוה הכתוב וכו' ועכ"ל דאפ"ה פטירי. והם דברים תמוהים דא"כ ליפטרי נשים ממלאכ' בשבתות וי"ט כיון דאיכא מ"ע דשבתון ותשבות. ושו"ר להרשב"ץ ז"ל בתשו' סי' ג' שכתב דמצות פסח אינה בכלל השו' הכתוב דמ"ע היא כדתנן בריש כריתות והאי דנשים חייבות מריבוייא כדקא' בפ' האשה ע"ש. והשתא צ"ל דדוקא פסח אף שיש בו כרת פטורות משום דעיקרו מ"ע בקום עשה אבל מ"ע דשבתון שהיא מניעה לא וע"ז א"ש דברי הרב. אלא דזה לא יתכן שהרי הוא עצמו הביא שם דברי התוס' שם דף ל"ד ד"ה מעקה שהק' דנהי דפטירי ממ"ע ניחייבו מ"מ משום לאו שבהן ע"ש. ואם נאמר דה"נ קאמר הרב דפטירי ממ"ע אבל לא מעונש לאו וכרת ק' דא"כ מאי מוכח מדברי התוס' דאכתי מאי ק"ל דנימא דאצטריך אותו דסד"א דחייבות מצד כרת דאיכא בה דהשוה הכתוב וכו' קמ"ל דפטורות לגמרי מדקתני מתניתין נשים פטורות. ועוד דאכתי מאי ראי' מהתם הא התם ליכא כרת אלא לבן עצמו משיגדל וכדפסק הרמב"ם שם בהל' מילה ע"ש וגם הראי' שהביא מדברי רש"י אינה ראי' דאיכא למימר דס"ל כתי' הריטב"א ז"ל בחי' שם דלא גרעא מב"ד ע"ש במוהרימ"ט ז"ל בזה ע"ש ונרא' ברור שכונת הרב דס"ד דנהי דעיקר המצו' זמן גרמא היא מ"מ כיון דיש בה כדת לבן דהיינו צד כרת אזלינן בתר אידך כללא לגבי נשים לומר דשייכי במצותו דיש בה כרת ובכרת דעלמא השוה הכתוב אשה לאיש וכו' קמ"ל התו' דאפ"ה פטירי מ"ה הקשו ות"ל. וקרוב לזה ממש כתבו התו' במגיל' דף ע"ב ע"ש. וזהו שכתב הרב וכעין זה הק' התוס' לקמן ד"ה מעקה וכו' ע"ש. אמנם בעלמא היכא דאיכא מ"ע שיש עמה לאו או כרת נשים חייבות גם בעשה וכ"כ הרב החינוך מצוה רפ"ג ע"ש. אמנם הר"י איש ירוש' שם ד"ה מעק' וכו' לא ס"ל הכי ועיין בס"ס פ' דרכים בהגהותיו שם סי' רס"ט ורפ"ג ע"ש ודעת ה"ה ז"ל ספ"כ מהל' שבת כדעת החינוך שכתב שם וז"ל ואם נענשו בעשה וכו' כבר דין העבד וכו' מבואר שהוא בכל דיני תורה כאשה עכ"ד שו"ר להרב שע"ה ז"ל סוף הל' ע"ז שדחה דברי מהרש"א והנלע"ד כתבתי: