למודי ד' קכב

לו להרב ז"ל בס' מ"ק בחי' הרמב"ם הל' שופר שכתב לקו' הרב ג"ה כדכתיבנא מעיקרא ולע"ד אינו נוח לי וכאמור. ומ"ש שם על דברי הרב הנז' שישב דברי הר"י כדברי ה"ה וז"ל ולית' דחילוק הר"י קאי אמ"ש רבה התוקע לשיר יצא ולרבינו האי דפסק כרבה הק' וחילק בין אמירה למעשה וכו' עש"ב. ולפ"ז יתיישבו דברי הלח"מ ז"ל מדבריו לדבריו ממה שהקשינו עליו דבהל' שופר דבריו הם לדעת הרמב"ם ז"ל אמנם מה שהק' בהל' מגילה היא לדעת הר"י. ולא ידענא מי גילה לו רז זה דחילוק הר"י קאי אדרבה דהר"י לא הזכיר ההיא דרבה כלל אלא לענין פסק ההלכה בכל המצות אם צריכות כונה ופסק רבינו האי דאין צריכות ול"ש חילוק הר"י דלא פסק כן אלא במעשה וכו' וז"ל הר"ן ז"ל פ' ע"פ וכתב רב האי גאון ז"ל אע"פ שההלכה היא שהעושה מצוה אעפ"י שלא נתכוין יצא יהא אדם רגיל להתכוין למצוה ע"ש. ואפשר שזהו פסק רב האי שהזכירו הר"י ז"ל

עוד כתב שם הרב ז"ל על דברי הפר"ח ז"ל. וז"ל וליתא דמשום דהק' מק"ש ותי' בקורא להגיה גם במגילה י"ל כן מש"ה לא חש להק' רק מק"ש וכשהק' מהיה עובר משופר פריך אבל מגי' שהתיבות קצרות תנא אם כיון לשמוע כל התי' וכו' ע"ש. ודבריו תמוהים דהא מתני' דהתם קתני היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ובכותבה ודורשה מאי איכא למימר והרב פר"ח ז"ל לא הזכיר בקושייתו אלא כותבה ודורשה אבל לי יש לדחות כפי מה שהכריחו התוס' ר"פ היה קורא דמדקאמר בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן ואם כיון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין בנקודתן וכו' ע"ש וא"כ ה"נ יש לפ' בכותבה ודורשה אם כיון לבו לקרות והוצי' התיבות ככתיבתן והלכתן ועיין בהר"י ז"ל ר"פ היה קורא ע"ש. ואפשר שזהו כונתו במ"ש בקור' להגיה ומ"ש בחי' לש"ע ה' מגי' דשמע קול מגילה הוא בקור' להגיה לכאורה הוא תמוה דמה שייך להגיה בשומע מאחר ונראה שכונתו שם כמ"ש כאן וז"ב. ואחר ימים ושנים ראיתי להרב נחפה בכסף בתשובה א"ח סי' ח' שהשיגו בזה ע"ש ולעד"ן כונתו כמ"ש

עוד כתב הרב ז"ל והלח"מ והפ"ח הביא ראיה לתי' המ"מ מדלא הביאו פ' ראוהו ב"ד ברייתא דע"פ דאכלן בלא מתכוין יצא וכו' וליתא דר"ל דייק ממתניתין דמטבל בחזרת דמצות צ"כ וכו' ומהך סיו' תיובתיה דהמ"מ אלא משום די"ל אכילה שאני לא הביאוה עכ"ד. ובאמת כי כך כתבו התוס' ז"ל פע"פ עש"ב. אלא דדעת הר"י היא דה"נ ס"ל לתלמודא לקושטא דמלתא וכ"כ הר"ן ז"ל חילוק התוס' להרמב"ם אלא מיהו בעיקר ראייתם אני מפקפק דאכתי הול"ל תניא כותי' לרבה גופיה דמשוה אותן ולא מחלק חילוק המ"מ וגם לא חילוק התוספות. גם ק' דהו"ל למפ' לרבה מברייתא דר' יוסי דע"פ דס"ל צריכות כונה

עוד ראיתי לו להרב הנז' ז"ל בחי' להל' מגילה שכתב על דברי הלח"מ ז"ל וז"ל וי"ל דכונת המ"מ דמשום פרסומי ניסא כ"ע מודו במגילה ולפ"ז כשהקשה לרבה וכו' מחלוקת שופר פריך וכו' ויתכן דינא לר"י חילוק זה דלא תק' דרבה אדרבה דבפ' ראוהו ב"ד אומר דתוקע לשיר יצא ובפ"ב דברכות פסק כר"מ דצריך כונה בפסוק א' וכו' עכ"ד. ואין דבריו מובנים אצלי דלפי דבריו ז"ל דרבינו יונה ז"ל ס"ל דשופר חשיב מעשה דלא כה"ה אכתי מה מתרץ לקושית הלח"מ ז"ל דמה הק' לרבה מק"ש דהוי אמירה וצ"ע

עוד הק' הרב ז"ל למ"ש הר"ן ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל דבמצה דאיכא אכילה לא בעי כונה וז"ל וליתא דבפ' ע"פ דייק ר"ל דמצות צריכות כונה וכו' ואסיקו תנאי היא אי בעי כונה הרי דגם באכילה בעי כונה וצ"ע עכ"ד. והא ודאי ל"ק דל כתב הר"ן ז"ל אלא דליכא אמורא דפליג עליה לענין הפסק ומדר"ל הא דחי לה התם תלמודא משום הכיר' לתינוקות ולא ס"ל להר"ן כמ"ש התוספות שם דבתר דאיכא תנאי א"ש דיוק' דר"ל וכ"כ הר"ן ז"ל שם דטעמא דמתני' משום הכיר' לתינוקות ע"ש ומעתה נקיטינן כאבוה דשמואל ולא סמכינן אאידך בריית' דר"י דהתם. אמנם הא ק' דרב הונא ורב חסדא התם ס"ל דמצות צריכות כונה כמ"ש התוס' שם ע"ש וע"ש בהר"ן ז"ל

עוד כתב שם הרב ז"ל וז"ל ויראה כונת תר"י עפמ"ש מרן וכו' בשם הרשב"א דשאר מצות שיש בהן מעשה אעפ"י שלא כיון יצא אבל אלו שיש בהם קבלת עול מ"ש צריך כונת הענין שלא יהרהר בדברים אחרים וכו' עש"ב. ולפ"ז צ"ל דתקיעת שופר יש בה מעשה ואין בה קבלת עמ"ש וכ"כ הרב עצמו בהל' שופר דתר"י קאי אדרבה. וק' א"כ אפי' מתעסק בשופר נמי יצא ואמאי תנן התם בפ' י"ט דל"ב ע"ב והמתעסק לא יצא ובגמ' לימא מסייע ליה לרבה דאמר התוקע לשיר יצא דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ע"ש וצ"ע. (השמטה) [אח"כ ראיתי שאינו מוכרח והדבר מובן מעצמו דפליגי ויתכן דמ"ש באהל מועד משם הרא"ה שהביא מרן הב"י בא"ח סס"י תקפ"ט שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת יצא ע"ש. זה יצא לו ממ"ש הר"ן בשמו בס"פ ראוהו ב"ד דדוקא ביודע שהוא מצה וכו' ע"ש ודנקט לא נתכוון לצאת ר"ל שכוין שלא לצאת דידע מיהא שאכל חפץ של מצוה עדיף משאינו יודע שזו מצה שאין עליו שום מצוה כלל ורי"ו ס"ל אפכא וא"ש מ"ש לפנים דרשב"א ס"ל כרי"ו ולפ"ז ניחא מה שהק' הר' מ"ק פ"ו דחמץ לה"ה שם דביודע שהוא מצה הו"ל מכוין שלא לצאת ולא יצא לכ"ע כמ"ש תר"י וכתב רי"ו דביודע הו"ל מתכוין שלא לצאת ע"ש מ"ש. ולפ"ז לק"מ דדעת זו דמייתי ה"ה ורא"ה ז"ל הוא היולדה והמחזיקה ואיהו ס"ל דמתכוין שלא לצאת יצא ככתוב באוהל מועד משמו

ואיברא מדברי מרן הב"י אין נראה כן שהרי בסימן תע"ה כתב ס' הרא"ה משם הר"ן וה"ה ואחריו הביא ס' רי"ו ע"ש. ונראה שפוסק כהרא"ה וה"ה וכ"פ בס' הקצר סי' הנז' ובסס"י תקפ"ט דחה דברי הרא"ה האומר שהמכוין שלא לצאת יצא אלמא תרתי נינהו. ומעתה צ"ל כמ"ש לפנים דהנאה שאני או כתי' מ"ק פ"ו דחמץ ע"ש]

עוד הבאתי לעיל מה שכתבו התוס' פרק לולב דף ט"ל ע"ש. ודבריהם מבוארים יותר בהרא"ש שם דמ"ב. ולא הבנתי מה הוקשה לו להרב מוצל מאש שבס"ס רב יוסף קצבי ע"ש והרב שם לא זכר מדברי התוס'. ואשר הבאתי לפנים משם ס' יראים כתבו הרב שם בשם הסמ"ג עשין מ"ד. ועיין מה שהק' מסוגי' זו למרן הב"י בא"ח סי' תרצ"א במ"ש משם א"ח משם הר' שלמיה ע"ש ועיין בט"ז שם. ומלשון הרמב"ם פ"ז דלולב דין ט' נראה קצת דלא כה"ר שלמיה ע"ש. ותיתי לי כי אחרי כותבי ראיתי להרב לשון למודים בא"ח סימן רל"ו עורר בזה ע"ש

עוד פירשתי כוונת ה' מ"ק במה שדחה לראית הפר"ח בסי' תר"ץ ע"ש. ונ"ב עתה ראיתי שכן מוכרח מדברי הרא"ם בתוס' לסמ"ג ה' שופר ומגי' ע"ש וכן מוכח מדברי הרב המאירי ע"ש. וראיתי עתה להרב המופל' בס' ברכי יוסף בסי' תפ"ט הוכיח במישור דלא כפר"ח ע"ש

עוד יישבתי מה שדחה ה' מ"ק לראיית הלח"ם והפר"ח כוונתי היא דמסוגי' דר"ה דלא מייתי לבריית' דפסחים משמע להו דלפום קושטא באכילה מידו ונקיטי' כסוגית ר"ה משום דאפי' לסוגי' דע"פ צ"ל עכ"פ חילוק זה אף שאינו אלא בדרך דחייה וגם סוגי' דס"פ לולב הגזול דפריך שם סתם גמ' הא מדאגבהיה נפק לא אתיא כסוגי' דפסחים אלא כסוגי' דר"ה לשי' תר"י וה"ה. ועתה ראיתי שלשון ה' לח"ם מורה ובא דחילוק זה ישנו גם לסוגי' דפסחים אפי' לפי האמת ולכ"ן