למודי ד' קכא

סוטה כתבו אמאי לא מוקי וכו'. אך לפי' זה ק"ט דקו' המקש' מעיקרא ליתא דבהדיא שמואל בזווג ב' קמיירי ואין כאן אוקמתי' אלא ודאי דליתא ולע"ד תיא תשובה מוצא' לפי' זה ועיין מ"ש הרב מגילת ספר בעשין מ"ח. גם לשון כאן בזווג א' כאן וכו' אינו מכוון לפי' זה דהול"ל זווג ב' שאני ועוד דהסוגית גיטין הנז' קשיא לפי' זה. לכן נראה דהי"מ בתענית שהביאו סהיא דסוטה הוא לדוגמא בעלמא ולמימרא דבענין הזווג מועיל זכות דהשתא י"ל דע"י זכות גדול דידיה ודידה משתנה המזל וכמ"ש התוס' פ' מי שהחשיך ועיין מ"ש הרב חי' הלכות בסוף קידושין והך עובדא י"ל דר"י להפליגה השיבה לדעתה

ושם ראינו למהרש"י הקשא לי"מ הנז' דכל הרואה אותם כועס משום יופיה משמע וכפירש"י פ"ב דתמורה גם מ"ש שסמך בזכותה ק"ל אליעזר נמי י"ל שסמך בזכות אברהם ויצחק שלא יזווגו לו אלא כפי מעשיו דלא גרע מעכס' וכלב ע"ש. מ"ש משום יופיה משמע. לא ידענא משמען דאדרבה ממה שכועס נראה דמשום מעשיה הוה. ומה שהקשא מאליעזר אין חברת וסומא נטפל לזכות אך לענין עבד וממזר דיוחסין פותחין לזכות וניחא נמי לי"מ מה שהק' התוס' שם אח"ז וכמ"ש הרב רצוף אהבה ע"ש

וגדולה מזו ראיתי למרן הב"י באה"ע ריש סי' קי"ט שכתב דשנאה משמע ע"י שום דבר שעשתה דע"י שמצא נאה הימנה אין לשנאתה ע"ש. ואיברא דברי הי"מ הללו הן סעד גדול לדברי מרן. וראיתי להרב פר"ח שכתב על מרן דליתא דרש"י והר"ן כתבו הפך דבריו ע"ש. ואני אומר מרן ז"ל יש לו על מה לסמוך. דברי הי"מ הללו וכאמור. ע"כ הפר"ח ובפ"ב דתמורה גבי עכסה אמרו שכל הרואה אותה מרוב יופיה מיד כועס על אשתו עכ"ד ונעלם ממנו דברי הי"מ הללו)]. ועיין בהרב פר"ח ז"ל בחי' לריש ה' גיטין שכתב שם דזווג א' דוקא בתולה ולא בעולה ע"ש. [מדברי הר"ן שזכרתי לפנים שם נראה שחולק עליו ומ"מ יש ליישב. והאר"י ז"ל בנוף ב' מע"ח על פ' מוציא אסורים פי' זווג א' וב' בצער גלגול מחילות מגלגלו ותנן ע"ש ודבריו ראויים אליו]

לימוד קח כתבו תלמידי רבי' יונה ז"ל ספ"ק דברכות דאפי' מי שסובר דמצות אין צריכות כוונ' ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כונה וכו' אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כונה וכו' עש"ב. וק"ל עלה דבר"פ היה קורא ובפ' ראוהו ב"ד מקשים לרבה דאמר תוקע לשיר יוצא ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יוצא ע"ש ומאי קושיא שאני תוקע דישנו במעשה ואם נאמר דשופר נמי לא חשיב מעשה דבשמיעה תליא מלתא אכתי ק' דא"כ איך קאמר רב' בפ' ראוהו ב"ד אהא דכפאוהו ואכל מצה יצא זאת אומרת התוקע לשיר יצא והא לא דמיא וכי פריך נמי התם פשיטא היינו הך לישני ליה הכי. ואח"כ ראיתי לה"ה ז"ל בפ"ב מה' שופר שכתב חילוק זה דר"י לדעת רבינו וסיים שם וז"ל ורב' הוא שהשוה אותם ולפיכך דקדקו ואמרו לימ' קסבר רב' מצות אינן צריכות כונה ולא דקדקו כן מההי' דכפאוה ואכל מצה עש"ב. וא"כ יש לתמוה על הרב ז"ל דמ"מ כי פריך היינו הך לישני ליה הך חילוק' וכן ק' על הרב ג"ה ז"ל כלל צ"ז שכתב לדרך זה וז"ל והמק' דפריך מעיקרא פשיטא אכתי לא אסיק אדעתיה האי חילוק' ע"ש דאכתי לישני ליה הכי ואי המתרץ לא ס"ד מאן ס"ד וע"ע בקונטרס יום תרועה פ' ראוהו ב"ד שם ע"ש וכ"כ ג"כ בקונטרס כפת תמרים פ' לולב הגזול דף מ"ב ע"א ע"ש ואינו מן הישוב ולא עוד אלא שמערבב הדברים ועירב עמו דברי ה"ה והם תמוהים כמו שיראה המעיין שם (כוונתו היא דהרב שם פשיטא ליה דלתר"י שופר הוי אמירה וע"ז כתב שם וכ"כ חילוק זה ה"ה ז"ל ע"ש וכיון דכן מה הוק' לו מפ' היה קורא ודחק שם דלשיטתי' השיבו ע"ש והלא הדבר ברור דשם פריך לרבה דמשוה אותן כמ"ש ה"ה. ותו אכתי ק' מאי פריך התוס' בס"פ ראוהו ב"ד ואדרבה תק"ל הא מנ"ל וכדהק' הרב עצמו בחי' שם ע"ש). שו"ר להרב לח"מ ז"ל שם שנתעורר בזה וכתב שזה החילוק עצמו הוא מה שתי' הגמ' עצמה ובסוף עלה בהסכמה דה"ה לא גריס בגמ' פשיטא היינו הך וכו' עש"ב. ולפ"ז מ"ש ה"ה פ"ב מהל' מגילה ואולי שהכל מודים במגילה ע"ש היינו לסברת אבוה דשמואל ולא לסברת רבה. ויש לתמוה על הרב מה הקשה שם לדברי ה"ה עד שהעלה בצ"ע ולא עוד אלא ששם הזכיר דברי ה"ה שבכאן ע"ש. ושו"ר להרב פר"ח סוף הל' ר"ה שעמד על דברי ר"י הללו והעלה בצ"ע. ויש לתמוה איך לא ראה דברי ה"ה ז"ל הללו והו' עצמו הזכירו בסי' תע"ה סעיף ד' ע"ש. ולפי דברי הרב לח"מ ז"ל א"ש מה שהק' מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטרס יום תרועה שם בגמר' וז"ל לפי צד זה של מ"ד צ"ל דהנך אמוראי ס"ל דמצות צ"כ אלא שאני מצה משום דאכל ונהנה וכיון שכן למ"ל לסיים אבל הכא וכו' עש"ב והו' מבואר. ועיין במרן כ"מ בפ"ב מה' שופר שם ע"ש. ובלא"ה נראה דלק"מ במה שהקשה עוד שם וז"ל ותו ק' היכי ס"ד לפלוגי בין אכילת מצה לתקיעת שופר והלא כי היכי דבאכילת מצה יצא משום דאכל ונהנה גם בתקע לשיר תקע ונהנה ומש"ה יצא אבל שאר מצות דאין נהנה כנטילת לולב לימא דבעי כונה וצ"ע עכ"ד. וזה כונת הגמ' עצמה התם אכול מצה וכו' והא איכא שהרי נהנה ובעלמא חשיבא אכילה כפירש"י אבל הכא זכרון תרועה אמר רחמנא דלא תליא בהנאה אלא בזכרון לרצות והאי מתעסק בעלמא וז"ב

עוד כתב הר"י ז"ל שם לחלק בשם רשב"ם ז"ל דלכ"ע היכא דמתכוין שלא לצאת לא יצא ע"ש. וראיתי להרב ג"ה שם שהק' עליו דא"כ בכפאוהו לאכול מצה שידע שהוא פסח ומכוין שלא לצאת אמאי יצא וצ"ע עכ"ד. ונ"ל דדעת רשב"ם כדעת רבינו ירוחם ז"ל הביאו הרב מוהר"ם ן' חביב ז"ל שם דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ ע"ש ומה שהק' עליו הרב הנז' שם דכי פריך היינו הך לישני מ"ד שאני מצה דאלו הי' יודע שהיא מצה לא הי' ממאן אמנם הכא דהיה יכול לתקוע לשם מצוה ולא כיון הו"ל כמי שכיון שלא לצאת ע"ש. נראה דלק"מ דודאי לא חשיב שנתכון שלא לצאת אלא דמיירי ודאי שלא נתכון מן הסתם דכשלא נתכון לצאת באותו שיר אפי' מאן דפליג מודה בהא כמ"ש רשב"ם ומעתה אין לחלק בין בידו לשאין בידו. אמנם מ"מ אין נראה כן מדברי הר"ן ז"ל דשם הביא דברי הרא"ה ז"ל דבידע שהוא פסח וזו מצה מיירי בלי חולק. ושוב כתב דעת זו דרשב"ם ולא נטפל לומר דרשב"ם פליג בהא לכן נראה דבמצה כיון דבהנאה תליא מלתא הנאתו זהו הרצאתו. אמנם אי קשי' לרשב"ם מדאמרינן בפ' לולב הגזול דף מ"ב ע"א הא מדאגבהיה נפקא ביה אמר אביי בשהפכו ע"ש וכתבו התוס' שם דמדאצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אין צריכות כונה ע"ש. והא אכתי ק' דהאי ודאי נתכון שלא לצאת כל דלא בריך. ואפשר דהתם לאו משום דלא ניחא ליה לצאת השתא אלא משום דלא ידע דיוצא בלא ברכה א"נ דלא ידע דכי אגבהיה נפק ביה. ואכתי ק' לוקמה כשנתכון בפשיטות שלא לצאת ואח"כ מצאתי בספר יראים סימן קכ"ד שנרגש מזה ותי' דהתם משום דהוה מצוה פטרינן ליה ואי מתכוין שלא לצאת לא מקרי טרוד בדבר מצוה ע"כ. ושוב מצאתי לתוס' שם דף ט"ל ע"א ד"ה אבל וכו' שכתבו וז"ל מ"מ בע"כ לא נפיק והא דלא משני הכי בס"פ דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד ע"ש. וזה ימים ראיתי למוהרח"א ז"ל בס"ס עץ חיים בליקוטי הרמב"ם ז"ל שנתעורר בזה והעלה בצ"ע לפי שנעלם ממנו דברי התוס' ז"ל שזכרנו וע"ש וראיתי