למודי ד' קיב

והסמ"ג איסורא הוא דאיכא ולרבינו ישעיה מלקא נמי לקי ע"ש. ומעתה שפיר הוק' לו לרא"ם כאן להר"ם והסמ"ג וכן ק' איפכא לכתוב שרצים וטומאה דהשתא ליתנהו לב' התי' שתירץ הרב הנז' וכמבואר והרב הנז' מתרץ יתי' לשיטת רבינו ישעיה דברייתא דת"כ מסייעא ליה כמ"ש הרא"ם שם דסוגי' דפ' חרש לא מכרעא דאפי' מדינא קאמר דלא אתי וכדכתיב'

ולע"ד מסתייעא מלתיה דרבינו ישעיה מאותה שבת"כ שהבאתי לפנים דממעט מאכיל דם מכרת ומשמע דמלקא מיהא לקי וכ"נ דעת רש"י דר"פ חרש שכתב דקראי יתירי דריש והביאו הרא"ם שם ומשמע דלאו מיהא איכא. האמנם הא ק' לרבינו ישעיה מה שהק' הרא"ם שם אח"ז ולתרוצו לא שייך לדעת זו דאימא אצטריך בחמץ למלקות דבמה הצד אין ממ"ה וכן ק' להר"א זעירא שהביא שם דנדרוש בחמץ לחייב מלקות למאכיל לגדול ואין לומר דלהא לא אצטריך דנילף מעופות דמה לעופות שלא היתה להם שעת הכושר. גם ק"ל להר"א זעירא למה הרמב"ם והסמ"ג לא הביאו דין זה דמאכיל לגדול לוקה שהרי דבריו הם לקיים דבריהם כמ"ש הרא"ם וצ"ע

וראיתי בירוש' פ' כל שעה שאמרו לא יאכל חמץ לעשות מאכיל כאוכל או אינו אלא לאוסרו בהנאה כשה"א לא תאכל עליו חמץ למדנו שאסור בהנאה הא מת"ל לא יאכל לעשות מאכיל כאוכל ד' ר' ישעיה ר"י אומר א"צ ומה אם שרצים קלים עשה בהן מאכיל כאוכל וכו' מת"ל לא יאכל חמץ לאוסרו בהנאה ע"כ וכך שנויה במכילתא ובגמ' שם אתמר עלה דר' יאשיה כר' אבהו ור"י כחזקיה ע"ש וצ"ל דהא דקתני או. אינו אלא לאוסרו בהנאה ה"ק ונימא השתא כחזקיה ת"ל וכו' כלומר דלקושטא דמלתא מניה נמי שמעינן הנאה דנקטינן כר"א. ודברי ר"י הן הן סעד גדול למ"ש הרא"ם שם דהא איהו קאי כחזקיה וקאמר דמשום דאתי מאכיל משרצים הוא דמוקמינן לא יאכל להנאה. ואנכי לא ידעתי רבינו ישעיה והר"א זעירא מה יענה בברייתא הלזו. ואפשר דס"ל דזו מחלוקת היא בין ר' יאשיה ור"י דלר' יאשיה יש מלקות בשרצים ולר"י ליכא. ולדברי הרא"ם אין להק' דבפ' כ"ש דפריך לכ"ע משרצים לישני לחזקי' דאצטריך לא יאכל למאכיל דממילא לא תאכלו לאכילה ולא להנאה. דלית' דבפ' חרש נ"ל מאכיל מלא תאכלום דלא כברייתו' הנז' ע"ש. ולעד"נ ליישב מה שהק' הרא"ם דבשרצי' מלא תאכלו לא תאכלום נ"ל דמשמע הן עצמן ולא הנאתן ובעוף נ"ל מדבמשנה תורה כתיב לא תאכלו דהא כיון דמשה רבינו תורה קמהד' היל"ל לא יאכלו ככתוב בתורה דמשמע אכילה והנאה דתרוייהו שייכי בהדדי וכמו שכתב הרא"ם בס' המצות דאכילה מין ממיני הנאה היא אלא ע"כ דפי' קמפ' דבהנאה שרי ומינה דלא יאכלו למאכיל. ואין לתמוה דהא נמי הי"ל להזכיר במ"ת דכיון דמאכיל נפרד הוא מעיקר האיסור אין כאן בית מיחוש שהרבה יש בזה מה שאין בזה

ובהכי אשכחנא פתרי למה שהקשה הרא"ם ז"ל ס' משפטים בד"ה יכול וכו' ע"ש ועיין בלח"ם פ"ג דמול"ל דין ה' מ"ש. והרב ש"ש הוא מפרק לה ע"פ המכילתא עש"ב. ולדידי לא חזי דעיקר גמריה דתנא אינו אלא ונתת באזנו וכו' ואם איתא מה"ט הוא דהול"ל אמרת ק"ו וכו' אלא ע"כ דמזוזה להקיש' הוא דאתא ומדנסיב לה תנא באו אינו מפורש יוצא דהוכחתיה היא מובדל' כדקתני ותנא נמי ל"מ למנקט גמריה מה"ט דהרב ז"ל דהו"א לעול' כך היא שורת הדין דמזוזה כשרה ומאי דכתביה הוא להקיש' דהקיש לא בעי קרא יתירא והדבר ברור דגם לפי הקושיא דהרא"ם צ"ל דהקיש מיהא איתיה דאי לא אל הדלת למ"ל הכתיב ובדלת. עי"ל לעיקר קו' דמוי"ו ובדלת דייק לן וי"ו יתירה משמע מיעוטא כלומר ובלבד בדלת

וזה חזיתי להרב שארית יעקב דף קי"ג ע"ג הקשה להש"ך בח"מ סי' שמ"ח דס"ל דאף דהשליח שוגג דליכא טעמא דדברי הרב וכו' אשל"ע ע"ש והק' לו מבריי' דשרצים ע"ש. ולי ק' עוד גם לדעת התוס' החולקים דהא לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כדאיתא בפ"ב דקידושין ע"ש. ונלע"ד דאין זה קושי' דפי' הר"א זעירא אינו מוכרח דהא י"ל דאקטנים קאי וכפירש"י בחומש ואי משום דהרמב"ם ס"ל שאין בהם לאו הא ל"ק דהרמב"ם נקיט בפשטא דשמעתא דפ' חרש דאי איכא לאו איכא ומלקות ואין מזהירין מ"ה

אמנם אי ק' להש"ך ממ"ש הר"ם סוף ה' כלאים המלביש כלאים לחבירו לוקה כשהלובש שוגג וכ"כ גם בפ"ב דאבל במטמא את הכהן. ולכ"ן דכולהו לא מדין שליחות נגעו בהא אלא מקראי נ"ל דבכלל גוף האיסור הוא דומי' דהקפה דשמעי' א' המקיף וא' הניקף ודאצט' למעוטי בנזיר כמ"ש הר"ם פ"ה דנזיר דין ך' התם כי היכי דלא נילף מטומאה דאיכא משום ריבוי דשם טומאה א' היא ועיין בלח"ם שם פ"ו דאבל ע"ש. אחרי כותבי כל זה ראיתי להרב ק"א שתי' קו' הרא"ם כמ"ש ע"ש יודע תעלומות יודע. ומה שהקשה שם לתי' הרא"ם ז"ל דבעוף מאי א"ל ע"ש י"ל דהא שרצים גופייהו לא אצטריכו וכמ"ש הרא"ם ריש ס' אמור וע"כ דאיכא שום פרכא ואנחנו לא נדע ה"נ עוף ל"ש ולכן בחמץ שלא דרשו כן משום דקים להו לרבנן דאתי במה הצד כשאר איסורין וליכא למפ' מידי. ומ"ש שם בדרכו הא' דבעוף אצטריך למאכיל גדול דלוקה ע"ש לע"ד עדיין ק' דנדרוש כן בחמץ וכדאקשי' לעיל להר"א זעירא. גם זה אינו אלא להר"א זעירא אך לרבי' ישעיה מנ"ל. ומ"ש שם לקיים גי' הספ' ע"ש לא שמעתי שהרי הברייתא לא נ"ל היתר הנאה בשרצים אלא מלא תאכלום גופה וכמ"ש הרא"ם ריש ברייתא אחרת בשרצים ע"ש א"כ לא ס"ל כש"ס דילן בפ' כל שעה דנ"ל מלכם ע"ש ולומר דברייתות אלו שניהן חלוקין נשתקע הדבר בבל יאמר

עוד תמהתי על מהרש"א דבשרצים וטומאה ליכא כרת ע"ש. ועתה נ"ל כוונתו דבמה הצד שכתב היינו מה טומאה מאכיל כאוכל באיסור האמור בו אף דם מאכיל כאוכל באיסור האמור בו כרת ועיין בפירש"י פ' כל שעה דכ"ב ע"ב בד"ה מה אמ"ה וכו' ודו"ק

וראיתי להרב חידושי הלכות בפ' חרש תי' לקושית הרא"ם דיש צד כרת בדם וטומא' באוכל קדשים בטומאת הגוף ע"ש ומיהו בשרצים מלא תאכלום דגבי שרצים טהורים הוא דכתיב נ"ל וכמ"ש מורינו הרב הגדול כמהר"י לומברוזו בחי' שם ע"ש וכך תי' הרב ט"ז בא"ח סי' שמ"ג ע"ש וק"ל לדבריו ממ"ש התו' פרק העור והרוטב דף ק"ך ע"ב ד"ה היכא דשביעית ילפא מטומאת שרצים דליכא לאו ע"ש והא ודאי דבמה הצד ילפי' דהאיכא למפ' שכן טומאתן במשהו כדפריך התם ועכ"ל חמץ או חלב או נביל' יוכיח וא"כ עדיין י"ל מה להנך שכן צד כרת דבשרצים טמאים מיירי שם וצ"ע

ומה שתי' הרב שם למה שהק' למ"ל דם ע"ש. ראיתי בכתבי הקדש להרב אחי החכם השלם עצום ורב כמהר"ר שמואל נאג"ר זלה"ה שהק' עליו דבר"פ המוציא יין אתמר דם נביל' ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ע"ש אלמא כי הדדי נינהו עכ"ד. ולי הצעיר ליתא לע"ד דהתם לטמויי מדין אוכל איירי אבל דם משקה הוא ומשק' שיעורו ברביעית לאיסור אכיל' ורביעית מדין משק' הוא יותר מרביעית וזה פשוט ועיין בפירש"י דנדה דף נ"ה ע"ב ד"ה טומאת משקין ע"ש. אך ק"ל למ"ל טעמא דיכול לקרוש וכו' וכתבו התוס' שם דאצטריך לה"ט דלא ליטמא בפחות מרביעית אלא ברביעית שאז יש בו שיעור בשר ע"ש וכיון דדם שיעורו ברביעית כדאמר התם בגמ' ר"פ חרש מנא תיתי לשיעורי' בפחות מרביעית דבשלמא אם הי' שיעורו לאכיל' בכזית א"ש דהו"א טומאתו כשיעורו לאכיל' קמ"ל ברביעית כיון דמדין נבילה קמטמא וצ"ע.