למודי ד' קי

וכו' שהרי יבא עשה וידחה ל"ת ת"ל ועצם וכו' בפסח ב' שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חקת הפסח וכו' ע"ש לק"מ דהשתא אם נפ' דא"צ קאמר תקשה למ"ל בפסח ב' ת"ל מככל חקת הפסח דהשתא ליכא למימר כדקתני בברייתא דהיינו לאשמעינן דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאיתא בזבחים דצ"ז ע"ב ע"ש שהרי אין כאן ל"ת. ובלא"ה נראה דלדידיה לק"מ דהא אי לא כתי' בפסח ב' הו"א דעצם שיש בו מוח שובר ואוכל כדקי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת והיכי הוה אפשר לפ' א"כ דא"צ קאמר והלא בע"כ קרא לא מיירי אלא באין בו מוח דאלו ביש בו מוח שובר ואוכל ולומר דקרא אשמעינן דאין אכילת מוח אכילה הא מנ"ל לבדות דין זה. והרב ועצו' כה"ר אליהו גאביזון הי"ו ההוא אמר דאין לנו לומר דקרא מיירי דוקא בעצם של מוח ולעשות אוקמתא בפסוק. ואינו נראה דאמרינן בעלמא שבקיה לקר' דדחיק ומוקי אנפשיה ועיין בחי' הרשב"א ז"ל לב"ק דף מ"א ד"ה איני וכו' ע"ש ומיהו בפ' דם חטאת דף צ"ד ע"א קאמר אטו ניקום ונימא ליה לקר' דכי כתיבן ברכין כתיבן ע"ש. ועוד נראה ליישב כיון דלא ילפינן שבירת עצם בפסח דורות אלא מפסח מצרים מהקיש' דועבדת וכו' כדאי' בפ' מי שהיה טמא דף צ"ו ע"א ע"ש א"כ ועצם לא תשברו בו דפסח מצרים א"א לפרשו א"צ קאמר דמהיכ' תיתי צריך כיון דסימני טריפות לא נאמרו אלא בסיני דבשלמא אם היה לאו כולל בעצמו גם לדורות איכא למימר דהוצרך להתיר שבירתו משום דעתידין להצטוות הל' טריפות אבל השתא דדורות מהקיש' הוא דנפיק א"כ עיקר קרא לפסח מצרים כתיב ואיך א"כ נפ' דא"צ קאמר וברור

עוד נ"ל דמעיקרא ליתא לקושי' כלל דלא מפרשינן סתם לאו דא"צ קאמר אלא משום הכרח דא"א לפ' לאו גמור הוא דסתם לאו כשאר לאוין שבכל התורה ודאי הוא דלאיסורא נאמר והיינו דאמרינן התם בסוגי' דס"פ ק"ק אבל הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב וכו' ור"ל דאי אמרינן דאין יכול להבדיל קאמר אמאי אצטריך א"כ והקריבו בעולה דמהיכ' תיתי לומר דהתם קאי נמי בלאו אי במ"מ אין מזהירין מן הדין וע"כ דא"צ קאמר והשתא אצטריך שפיר והקריבו וע"ש בפירש"י והשתא הא דקאמר התם מעיקרא הכי השתא כיון דכתיב בעל הבור וכו' לרוחא דמלתא אמרה דבלא"ה צ"ל דחד מנייהו לרוחא דמלתא דאל"כ איך מכריע לשניהם דא"כ הי מנייהו מסתבר והא דפריך מבור ולא מעצם משום דדמי טפי ללא יבדיל דהוה ס"ד להבדיל ולכסות מצד עצם הדבר לא כן ההי' דשבירה היינו משום סבר' מבחוץ כנ"ל ועיין להרמב"ן ז"ל בספר המצות שורש ח' ע"ש

לימוד צח כתבו התוס' בפר"א דמילה דף קל"א ע"ב ד"ה אי מעומר וכו' וז"ל הכא לא דייק תלמודא למילף מבינייהו דהכי אורחא זמנין דייק זמנין לא דייק ואי הוה דייק הוה משכח פרכ' הרב פור"ת א"נ מלתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין דל"ה ע"ש וע"ע בזה טעם אחר בשו"ת הרשב"א ז"ל דף נ"ב עש"ב דלפי מ"ש התוס' דמה הצד אמרינן טרח וכו' א"ש נמי מה שתמה שם השואל דבפסח תמיד ומילה אמאי לא נימא דהוו ב' כתובים ע"ש והשתא איכא למימר טרח וכו' וכיון דכן אין לחדש כלל ולו' דהוו ב' כתובים וכן מצאתי להרב יבין שמועה דף מ"ז ע"ב שכ"כ מדיליה ומשכניה לנפשיה בעד רש"י והתוס' ז"ל ואפריון נמטיה. אמנם מצאתי לתוס' דפ"ק דיבמות דף ה' ע"א ד"ה שכן וכו' שכתבו שם במה הצד דהוו ב' כתובים ע"ש אשר מבואר מדבריהם דבמה הצד לא אמרינן טרח וצ"ל דס"ל כדעת הרב פור"ת ועיין במרן הב"י ז"ל א"ח סי' שמ"ב ע"ש ועיין בהרב מש"ל רפ"ד מה' מלוה ולוה שלא ראה דבריהם אלו ע"ש ומה שהק' הוא ז"ל מפ' השוחט והמעלה דף ק"ז ע"ש לענ"ד לא מכרעא והוא ע"פ מ"ש מהר"ב ז"ל בש"מ בפ' אלו נערות דף נ"א ע"ש דגם מאי דאתי מריבוייא לא אמרינן טרח וכתב לה קרא כמו דלא אמרינן טרח וכתב לה בג"ש דמאי אולמיה דג"ש מריבוייא זו וזו מיתורא נפקא ע"ש והכא נמי כיון דזריקה לא נפקא אלא מריבוייא למר מדם יחשב ולמר מאו זבח כדאיתא התם ע"ש מש"ה לא אמרינן טרח ואף שמדברי התוס' דיבור הנזכר נראה דס"ל דאמרינן טרח וכו' אף בג"ש כמו שיראה הרואה ועיין להרב יד מלאכי ז"ל כלל תי"ט ת"ך ע"ש מ"מ ס"ל לתוס' דג"ש דהוי מסיני מקובלת לכך עדיף מריבוי דאיכא לאוקמיה למלתא אחריתי. וראיתי להרב שע"ה ריש הל' שחיטה שתפס עליו מדבריהם אלו גם הוא ע"ש אלא שמ"ש וז"ל לדברי התוס' צריך ליישב ההיא דפ' השוחט דאע"ג דמלתא דאתיא במה הצד טרח וכתב אפ"ה כל דאיכא לשנויי משנינן כדאמרינן בריש קידושין ע"ש לענ"ד לא נהירא דכל למילף דין חדש לא מקרי שינוי' ודכותה אמרינן בפ"ב דיבמות דף כ"ב ע"ב גבי אחותך היא ע"ש וע"ע בתו' דספ"ק דחגיגה דף י' ע"ב ע"ש. ודע דלפי דבריהם אלו א"ש מה שהק' הרא"ם ז"ל ריש פ' אמור גבי אמור ואמרת ע"ש שהעלה בצ"ע ועיין במהרש"א ז"ל בפ' ח' שם. וניחא נמי מה שקשה אצלי אמ"ש הרא"ם ז"ל ריש פ' צו גבי נרות וע"ז ושילוח טמאים ע"ש דנהי דמנרו' וטמאים איכא למפ' מ"מ לכתוב נרות וע"ז א"נ טמאים וע"ז. ומיהו לזה י"ל דאיכא למפ' שכן כרת דבע"ז נמי כתיב כרת להדיא וחשיב ליה ברפ"ק דכריתות בל"ו כריתות ותמהני ממוהרש"א ז"ל בס' שמע שלמה שכתב שם וז"ל ושמא לזה י"ל דאיכא למפ' מה להצד השוה שבהן שכן שניהן במיתה ואע"ג שזה כרת וזה סקילה שם מיתה חד הוא עכ"ד ויש לתמוה על הרא"ם ז"ל שלא הרגיש בזה כמו שנתעצם בפ' אמור. וראיתי להרב הנז' שם שכתב על קו' הרא"ם ז"ל וז"ל ובדוחק י"ל דלהכי כתב שרצים בפי' וכו' משום דבעי רחמנא לומר דכשם שגדול שאכל שרצים במשהו חייב כך גדול שהאכיל את הקטן שרצים כשיעור משהו בלבד חייב וא"כ היכי מצי שרצים למילף במשהו וכו' במה הצד וכו' דאיכא למימר דיו כי היכי דדם ברביעית אף שרצים המאכיל לקטנים דילפת מדם בכזית ולא משהו כגדול האוכל עכ"ל ואפריין נמטיה דנתכוון לדברי הגמ' בפ' העור והרוטב דף ק"ך סע"א ע"ש גבי המחהו וגמעו ואם ספיקות שלו כך וכו'. ועיין בהרב נחלת יעקב ז"ל שטעה בזה גם דבריו בעצמם תמוהים הם דא"כ למאי אצטריך ט"א בגמ' למימר דטומאה לא יליף מנייהו לימא כטעמו ז"ל. ולמאי דהק' הרב מהרש"א שם דלכתוב שרצים וטומאה ע"ש שתירץ וז"ל ושמא דדם בעי למכתב בהדיא לחייב גדולים על הקטנים כרת כאלו הם אכלו ובמה הצד ליכא למילף כרת דאין עמ"ה כרת וכו' ע"ש הם דברים תמוהים דאי הכי היכי קאמר בגמר' וצריכי וכו' והיכי ילפינן מהדדי למלקות דאין מזהירין מ"ה ולזה י"ל כמ"ש תוס' ר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וכו' מיהו מאי מק' הרא"ם דליכתוב טומאה ודם וכו' ותו דבשרצים וטומאה ליכא כרת ותו אשתמיט ליה הא דתניא בת"כ פ' אחרי מות גבי דם דממעט התם מאכיל לקטן מכרת מקרא ע"ש ולי נראה לומר דהו"א דיו משרצים דאפי' במשהו ואע"ג דטומאה מיהא בכזית מ"מ לחומרא מקשינן עיין ביבין שמועה דל"ו כלל ע"ח ע"ש וברור

ודע דמלתא דאתיא בהקישא טרח וכתב לה בג"ש כן דעת הרשב"א ז"ל בפ' במה אשה דס"ד ע"א ע"ש שט"ס נפל שם וצ"ל כלשון הזה. אמנם התוס' שם ד"ה ש"מ לא ס"ל הכי ע"ש ועיין להרב יד מלאכי ז"ל כלל ת"ך ע"ש ועיין תוס' דאיזהו מקומן דף מ"ט ע"ב ד"ה קדשי קדשים ע"ש ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא באא"ע כדאמר בפ' היו בודקין ע"ש ומהרש"ל ז"ל בחי' שם תמה ע"ז דזו מדה וזו מדה ע"ש