למודי ד' יא

אינם מוכרחים בדברי הסמ"ג ז"ל ואפשר לכוין דברי הרשב"א ז"ל בפ"ק דשבת שזכרנו לעיל כפי חילוק הרא"ם ז"ל ומסתייע' לחילוק זה מהך סוגיא דפ' השולח שזכרנו לעיל דאדפריך לאביי מההיא אמתא ניפרוך ממתני' דקתני להדיא מי שחציו עבד וכו' כופין את רבו וכו' ומ"ש התו' שם משום דמצוה רבה וכו' דוחק דכיון דאית ליה ה"ט ח"כ גם באמתא נמי הוה מצוה דרבים דה"נ ר' אלעזר שחרר עבדו ולפי חילוק הרא"ם ז"ל א"ש כמבואר. אמנם אכתי ק' מדאמרי' התם בתמיד נשחט גבי עש' דהשלמה דשאר ימות השנה לריב"ק דאמאי נדחה מפני עשה דאכילת קדשים דמחי אולמיה האי עשה מהאי עשה ע"ש דמשמע דאי הוי ל"ת שפיר אתי עשה ודחי ליה והלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ויש ליישב דהאי כללא במחלוקת הוא שנוי כדכתיבנ' ולפ"ז ניחא דאי הוה ל"ת איכא למימר דהך תנא ס"ל כרבנן וברור. ולפמ"ש לעיל דקושטא הוא דליתא להאי כללא לק"מ ועיין בזבחים דל"ב ע"ב ובתוספות שם דל"ג ע"ב ד"ה לענין וכו' ע"ש

והתוס' כתבו באלו נערות דף מ' דמאי דפריך התם דליתי עשה ונידחי ל"ת היינו דנגמר מהכא לעלמא דאין עשה דוחה ל"ת מדגלי קרא דהוי לחומרא אדנילף מכלאים בציצית וכ"כ ג"כ בפ' דם חטאת אהא דפריך התם ליתי עשה וכו' ע"ש וקשיא לי מה דאמרי' בפ"ב דיבמות דף ך' ע"א בשלמ' אלמנה מן הנישואין וכו' אלא מן האירוסין ליתי עשה ונידחי ל"ת ומשני אמר קרא ועלתה יבמתו וכו' יש לך יבמה וכו' ואינ' עולה ליבום ואיזה זה חייבי לאוין וכו' ע"ש ואכתי ק' דנגמר מהתם דאין עשה דוחה ל"ת בעלמא ויש ליישב דאי מהתם הו"א שאני התם דאפשר בחליצה ואע"ג דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כדקאמר התם בסוף הסוגיא ע"ש מ"מ ה"נ הוה ס"ל למק' ואהא משני דהיינו דאשמעי' קרא דהיכא דאיכ' לאו גביה אינה עולה ליבום דחליצה מצוה היא בכה"ג ובהכי ניחא לי נמי סוגית כיצד צולין דף פ"א אהא דתנן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט דפריך ניתי עשה ולידחי ל"ת ומשני אמר קרא עד בקר וכו' ע"ש ואכתי ניגמר מניה. וע"פ האמור א"ש דהתם נמי כיון דמצי מקיים שריפתו בחול אחרי כן אע"ג דעיקר מצותו הויא לאלתר מ"מ השתא דגלי קרא ה"ט משום דאפשר אח"כ ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם שוב זכיתי ומצאתי לתו' דפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז וכו' שהקשו כן ותרצו כדכתיבנא ע"ש ומצאתי להרשב"א ז"ל ג"כ בפ"ב דיבמות בסוגי' שם בסוף ד"ה תי הכי שנתעורר בזה ע"ש וכ"נ מדברי רש"י בכיצד נונין דף פ"ב ע"א ד"ה ולא מילה וכו' ע"ש ואפשר שכיון לזה: וראיתי אחרי רואי בס' בני דוד בפ"א מהל' מינה שהק' לפי דברי התוס' דפ"ק דיבמות הללו שזכרנו אמ"ש התוס' פ' כיצד צולין דף פ"ב ע"א בד"ה ולא מילה וכו' לפיר"ח דיש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת וכו' ע"ש ולפי מ"ש בפ"ק דיבמות דאי לאו קרא דבקר שני לא הייתי מחלק וכו' א"כ ה"נ אין לחלק ע"ש מה שתירץ ולי נראה דלק"מ דדוקא לענין עשה דדחי ל"ת הוא שכתבו כן אבל לענין למילף מק"ו מילה מאוכל נפש איכא למפרך שפיר מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת דאימא זאת החומרא גורמת אבל מילה דאפשר למחר אימא דאינה דוחה ולא דמי לאוכל נפש ועי"ל דדוקא לענין קדשים משום דעכ"פ עיקר מצותה ביו"ט לפיכך אי לאו מקרא לא הייתי מחלק אמנם ההיא דהתם דמיל' שלא בזמנה כך לי מצותו בחול כמו בי"ט כיון דאפי' בי"ט הוי נמי מילה שלא בזמנ' שעיקר מצותה הוי בזמנה וברור

ודע שהתו' באלו מציאות הקשו מהכא להא דאמרי' דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דכהנים דאינו שוה בכל וא"כ ה"נ ניתי עשה דיבום ודחי עשה ול"ת דאלמנ' דאינו ש"ב והם תירצו דחשיב ש"ב כיון שהאלמנ' עשתה איסור כמו הכהן וכו' ע"ש

וראיתי לו להרב הנז' ז"ל בפ"ו דיבום שהק' לפי דבריהם אלו למ"ש התוס' בפ' הלוקין דף ט"ו ד"ה אם כהן וכו' שכתבו וז"נ וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינו ש"ב וכו' ע"ש ומאי קושיא דלתירוץ קמא דשאני מצורע משום דגדול השלום וכו' לק"מ ולפמ"ש ג"כ דחשיב ש"ב כיון שהאלמנ' עשתה חיסור כמו הכהן הא התם נמי הגרוש' עשתה איסור וכו' דאיהי נמי מוזהרת והעלה בצ"ע ובחי' הר"ן ז"ל לסנהדרין דף ח"י כתב בשם התוס' וז"ל דעשה שביבמה לא מיקרי עשה הש"ב מפני שהמלך אינו מייבם עכ"ל ומעתה י"ל שהתוספות דהלוקין בשיטה זו קיימי וכמו שכן כתב הר"ן ז"ל בשמם וניחא לפי' דברי הר"ן ז"ל הללו מה שהקשו התו' שם ג"כ אהא דהי' כהן והוא בבית הקברות דקאמר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דכהנים שהרי אינו ש"ב ולידחי עשה דאבידה נמי אינו ש"ב שאינה בזקן ואינה לפי כבודו ומלאכתו מרובה ולא אתי עשה שאינו ש"ב ודחי ל"ת ועשה שאינו ש"ב אמנם קשה לפ"ז מאי פריך התם גבי א"ל אביו הטמא או אל תחזיר וכו' פשיטא הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש ומה נפשך אי אחלוק' הטמא פריך הא שפיר אתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינו ש"ב ואי פריך אחלוק' אל תחזיר נמי הא ל"ק דאבידה נמי הוי ל"ת ועשה שאינו ש"ב ולזה י"ל כמ"ש התו' שם דעדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא אפי' אי בעלמא לא דחי ע"ש ובזה יתבארו דברי הר"מ במז"ל בפי"ח מה' אבידה דין ח"י שהביא הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ושמעתי מקשים דכמאן אמרה רבי' ז"ל חי לפי התי' הא' דהתוס' ליתא דהיינו דוקא למאן דאסר מצורע בתשמיש ורבי' פסק בפ"י מה' טומאת צרעת כמאן דשרי ולמאן דשרי ע"כ צ"ל דסמיך אותו וכו' כמ"ש שם באלו מציאות ולפי האמור לק"מ וניחא נמי מאי דק"ל למ"ש התוס' בפ"ב נזירים דנ"ח ע"ב סד"ה ולמאן וכו' דלא ילפינן מתרוייהו דאיכא למפ' מה לעשה דמצורע דאיכא שלום הבית ע"ש ואכתי ק' למאן דשרי וכו' ולפי האמור ע"ש. עי"ל ע"פ מ"ש בש"מ מהרא"ש ז"ל בפ' אלו מציאות וז"ל ותי' ר"מ נהי דמוחלט אסור בתשמיש המטה אינו מקובל לאשתו ואינו רוצה להיות עמו דכתיב בדד ישב וכו' ע"ש א"כ י"ל דההיא דאינה בזקן ואינה לפי כבודו ובמלאכתו מרוב' וכו' לא חשיב משום דהא אינו ש"ב כיון דאם רצה למחול על כבודו ולקיים מצוה זו מוטב וכן לוותר ממונו וכדפסק הר"מ במז"ל בפי"א מה' גזילה ע"ש וכ"כ [הרשב"א] בחי' לנדרים דף ל"ד ע"א סוף ד"ה נ"ש ע"ש משא"כ במלך סין כבודו מחול וכדפריך הש"ס נר"י דפליג אדרבנן וס"ל דאם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב בפ' כ"ג בסנהדרין יע"ש ומ"ה מיקרי שפיר עשה שאינו ש"ב

וראיתי בירוש' פ' חלו מציאות אמתני' דאמר לו אביו הטמא או אל תחזיר אל ישמע לו שאמרו שם בכל אתר אתמר מ"ע קודמת למל"ת וכאן אתמר אין קודמת למל"ת שניא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום ע"ש ותמה שם הרב שדה יהושע דהא איכא באבידה עשה ול"ת והניח בצ"ע ע"ש ולכאורה י"ל דהירוש' ס"ל דעשה דקדושים יהיו לא קאי אטומאה ואחלוקת הטמא פריך וכן מובא נמי מהירוש' דנזיר ר"פ כ"ג לנשיאות כפים ע"ש ואין להאריך. ושו"ר להרשב"א ז"ל בש"מ לפ' אלו מציאות שהאריך לומר דגבי אבידה ליכא אלא ל"ת גרידא ע"ש ובש"מ הביא דברי הירוש' וכ' וז"ל אלמא אי לאו ה"ט הו"א בהשבת אבידה היא ל"ת בלחוד נציית ליה וזו ראיה למ"ש דטומאת כהן בלחוד קפריך בגמ' דילן דהיא עשה ול"ת עש"ב. ובכן עלו דברי הירוש' כהוגן וע' בס' דברי אמת קונט' ז' דף ס' ע"א שרצה לומר לדעת הרמב"ם דליכא עשה דקדושים יהיו בכהנים ע"ש

ומצאתי להרדב"ז ז"ל בתשו' סי' תקכ"ד שכתב וז"ל וליכא למימר דהאי אינו ש"ב דהא זקן ואינה לפי כבודו