למודי ד' קז

פרכי' אז פ' יוכיח מעלמא לקיים הלימוד דמה הצד וזה נלמד מדברי התוס' דפ"ק דמנחות דף ו' ע"א ד"ה שכן מומן וכו' שכתבו וז"ל ואין לומר דמחוסר זמן ואו"ב ומוקצה וכו' יוכיחו וכו' ע"ש והתם פרכא דמה להצד וכו' היא. אמנם נר' דלאו ראיה היא משם לפי הטעם שכתב הרב מדות אהרן דהא דלא פרכי' מעלמא אמה הצד הוא משום דאין א' מבטל ב' עש"ב אשר נראה מדבריו דאי איכא למפ' מב' אמה הצד שפיר פרכינן פ' ופ' יוכיח ומעתה ה"נ לנ"ד דאיכא טובא מש"ה הוא דעבדינן יוכיחו. ובזה עלו דברי התוס' דפ"ב דזבחים דף י"ז ע"א ד"ה אף וכו' שכתבו וז"ל לכך צריך לטעמא דאזהרה דלא תימא טמא בקרבן צבור כ"ג אונן יוכיחו ע"ש וכ"כ עוד שם ד"ה מה ליושב ע"ש והק' הרב כמהר"ר יוסף זרקא הי"ו דהלא לימוד ערוך הוא בידינו דכל מה הצד מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן. ועם שרגיל אני לפ' כונתם דאין זה יוכיח אמה הצד דלא שייך יוכיח אמה הצד אלא כי ההיא דפ' כל הבשר דאמרי' הצד השוה שבהן שאסורין באכילה ודין הוא שאסורין בהנאה ופרכינן השתא נבילה תוכיח שאין איסור אכילה גורם לאיסור הנאה וכו' אמנם הכא היוכיח הוא שאינם אוכלים ועובדים וכמ"ש שם ד"ה זר ע"ש אלא שכונתם שהוא יוכיח אק"ו גופי' מבעל מום וזהו שכתבו התו' כדפרישית דהיינו מ"ש התוס' שם ד"ה זר וז"ל ואין לומר דטמא וכו' יוכיחו שאינן אוכלים ועובדים דמה להנך שכן אינן מוזהרות ע"ש ובאו התוס' בכאן לאשמועינן דמש"ה הוצרך הש"ס לומר אף אני אביא זר שמוזהר לרמוז זה שפי' לעיל דכי עבדינן ק"ו מבעל מום ליכא למפ' מהני יוכיחו וזהו שלא קבעו דבריהם במאי דקא' דצד השוה שבהן שמוזהרין וזהו שכתבו ג"כ שם וז"ל ומה"ט נמי צריך לקמן וכו' דלא אתי בק"ו ולא נקט במה הצד וזה נ"ל ברור. ולפי דברי הרב ק"א שכתבנו א"ש דכיון דיוכיח הם ב' יכולים לבטל ב' האחרים דמאי חזית דסמכת אהני תרי וכו'. עוד נ"ל דדוקא מעלמא הוא דלא פרכינן מדנקט ש"ס האי לישנא ולא קאמר דכל מה הצד יוכיח לא פרכינן ומיהו דוקא כמו נבילה תוכיח אבל מאונן וטמא דמה הצד גופיה מטמא הוא א"נ מאונן לפי המסקנא שפיר פרכינן מאונן גופיה או מטמא לדמעיקרא כיון דכגופי' כגון בקרבן צבור או בכ"ג הוי מגופי' קרינן ביה ובזה יתבארו ג"כ דברי התוס' דפ"ק דמציעא דף ד' ע"א ד"ה הצד השוה שכתבו וז"ל כופר הכל יוכיח וכו' ע"ש וכבר תמה עליהם מוהרי"ן לב ז"ל בס"א סי' י"ח בקונט' הכללים ע"ש ועם האמור נתבארו דבריהם דכופר הכל ג"כ בכלל העדאת עדים הוא. ושו"ר להרב ע"י שכ"כ ע"ש. ומ"ש בדרך הב' יש לעמוד עליו ואין להאריך ודרך זה ברור וכבר העיד ע"ז הרב עצמו שהוא דבר נאה ומתקבל ע"ש. אמנם אי ק' בדבריהם הא ק' במ"ש לכך צריך לטעמא דאזהר' וכו' והלא צריך וצריך דודאי כל מה הצד בעינן לעולם צד השוא' ביניהם וכן תמצא בכולא גמ' ות"כ אספרם מחול ירבון ועיין בה"ע בזה וזה פשוט ועיין בפירש"י פ"ק דזבחים דף י' ע"ב ד"ה תיתי במה הצד וכו' ע"ש. ואפשר לי לומר דס"ל לתוס' דודאי בכ"מ דצריכין לצד ההשואה הוא משום דאיכא למפ' איזה יוכיח לבטל הק"ו אבל אי לאו הכי לא הוה אצט' דלאו מנייהו גמרינן אלא מהק"ו הא' אלא דכי היכי דלא נפרוך פרכת מה צריכין לומר פ' יוכיח מה לפ' וכו' פ' יוכיח שכל זה הוא לומר שאין חומרא זאת גורמת הדין ודלא כתוס' ישנים בקידושין דף ע"ז ע"א הביאו מהרש"א שם ע"ש ויש ראי' מדברי התו' דפ' אלו נערות דף ל"ב ע"א ד"ה שכן וכו' ע"ש וזה עצמו באו התוס' כאן לחדש דלכך צריך לטעמא דאזהרה לאו משום דמנייהו גמרינן דא"צ דמהק"ו גמרינן וא"צ למה הצד אלא לסלק הפירכא אלא שבא לרמוז ביטול היוכיח ובמה הצד וכדכתיבנא בדרך הא'. אמנם הדבר הקשה הוא דאיך כתבו התוס' דטמא בקרבן צבור וכ"ג אונן יוכיחו שהרי כתבו התוס' בפ"ק דמנחות דף ו' ע"א ד"ה מה לכלאים וז"ל וא"ת ולימא גיד הנשה במחובר יוכיח דאין מצותו בכך ושרי לגבוה וכו' וכ"ת מה לג"ה שכן מחובר הנך יוכיחו וי"ל כיון דאין לו היתר אלא ע"י צבור וכ"ג לא שייך למעבד מנייהו יוכיח. ועוד איכא למפ' מה לאונן וטמא שכן קרבן צבור ע"ש. ועוד יש לתמוה דמאי ק"ל לתוס' מג"ה הלא מאן דשרי היא ס' ר' שם אבל רבנן דהלכתא כוותייהו ס"ל התם דאפי' לגבוה אסור ואימא דאה"נ דקושטא דהכי הוא לר' דאצטריך קרא דמן הבקר אלא דהש"ס התם טרח ליישב הברייתא אליבא דרבנן דמן הבקר יתירא הוא עד דמסיק רב אשי מה להצד השוה וכו' תדע דלרבנן קאמר התם בפ' ג"ה הא דשכן מצותו בכך דקיימא כולה סוגיא דמנחות בהכי אמנם ר' התם לית ליה האי סברא וכעת צל"ע:

ויותר אני תמה שהרי לרב הונא ורב חסדא התם ע"כ דס"ל דלא פליגי ר' ורבנן בהכי דפליגי התם בסוף הסוגיא בג"ה דר"ה ס"ל חולצו לתפוח ורב חסדא ס"ל דשרי ופריך התם מיתיבי וכו' ושל עולה מעלהו מאי לאו מעלהו ומקטירו לא מעלהו וחולצו ע"ש ואם איתא מאי דוחקיה לפ' הכי נימא דההיא ר' היא דה"נ הך ברייתא סתמא דמייתי לעיל אוקמה כר' ותו דאדפריך אדרב הונא ליפרוך אדר' יוחנן דאמר לעיל איסור גיד נוהג בהן אליבא דרנב"י שם דס"ל דלהעלותו פליגי ותו ק' דקאמר התם ת"כ דרב הונא ע"ש וכיון דפלוגתא היא מה שייך ת"כ בדבר שהוא מחלוקת ואם כוונתו לומר דקאי כרבנן א"כ הול"ל ת"כ מדרבנן דברייתא דלעיל אלא דודאי דדוקא לרבנן הוא דפליגי אמנם לר"ה ורב חסדא לא פליגי ר' ורבנן כלל בהכי וכן ראיתי למהרש"א ז"ל שם בפירש"י שכ"כ ע"ש והכריח הדבר עוד ע"ש וכיון שכן מאי ק"ל לתו' דהא ר"ה ס"ל דאסור לגבוה ות"כ בגמ' ולדידיה איך נפ' הברייתא ומש"ה טרח הש"ס לישבה אליבא דאמוראי דברייתא היא וצ"ע:

ודרך אגב ראיתי בס' ג"ה סימן קמ"ו שהק' בעאי דפריך בפ"ב דזבחים שם מה לבעל מום שכן עשה בו קריבין כמקריבין ואמאי לא מפיך הק"ו ולימא ומה אכילה שישנה בבע"מ אינה בזר עבודה שאינה בבע"מ א"ד שאינה בזר וליכא פרכא ע"ש שהעלה בצ"ע:

ול"נ דאיכא למפ' מה לאכיל' שכן אינה בטמא בקרבן צבור ובכ"ג אונן תאמר בעבודה שישנה באלו וכיון שישנה באלו ישנה ג"כ בזר דהשתא לא שייך כלל למפ' אזהר' תוכיח שאינ' באלו ומיהו הא אין להקשות אסוגיא דפ"ק דמנחות דף ו' ע"א דקאמר משום דאיכא למפ' מה לב"מ שכן עשה בו מקריבין כקריבין ע"ש דהא איכא למילף ק"ו בכה"ג ומה הדיוט שמותר בב"מ אסור בטריפ' גבוה שאסור בב"מ א"ד וכו' וליתא להאי פרכא די"ל דעדיין ליתא לק"ו אפי' בכה"ג דאיכא למפ' מה להדיוט שכן אסור בחלב ודם תאמר בגבוה וכו' כדקתני בברייתא התם חלב ודם יוכיחו דהשתא ליכא למפרך מאי דפריך התם שכן באין מכלל היתר כדפריך התם וזה פשוט:

אמנם אי ק' במ"ש התו' שם ד"ה ומה יושב וכו' וז"ל הקשה ה"ר אפרים כהן גזלן יהא פסול לעבודה ק"ו מב"מ שכשר לעדות וכו' ולאו ק"ו הוא דכיון דגזלן אינו מוזהר לא את מנייהו כדפ"ל עכ"ל ועדיין ק' דנילף בכה"ג ומה פיסול עדות שאינו בב"מ ישנו בגזלן פיסול עבודה שישנו בב"מ א"ד וכו' וצ"ע. ואין לומר מה לעדות שכן אינו באשה דהיא גופה תיתי לחלל עבודה מהאי ק"ו גופי' ועיין תוס' דפ"ק דקדושין דף ל"ו ע"א ע"ש וסבור הייתי לומר דאיכא למפ' מה לעדות שכן אינה בקרוב תאמר בעבודה שכן ישנה בכהן קרוב שב' קרובים יכולים לעבוד כא' ואין לומר דהיא גופה תיתי מדלא חשיב לי' במתני' בהדי הנך דמחללי עבודה דאיכא למימר דודאי אית ליה לתנא שום גילוי דקרוב כשר לעדות דכל כי האי דחידוש גדול הוא לא לישתמיט תנא מלמיתנייה והיא נמי כונת התו' דהק' כהן גזלן יהא פסול וכו' דהיינו מדלא תנא ליה במתני' אבל אין ומר