למודי ד' קו

מרן ז"ל לכתוב דאה"נ דחייב מיתה אם לא לקה ור"ל דדומיא דמתני' דקתני התם אלו הן הלוקין שנפטרו מידי כרת ומיתה וברור

לימוד צב כתב מרן הכ"מ ז"ל פ"ט משמיטה דין י"ד וז"ל ויש לתמוה על הר"ש והרא"ש דנקטו בפשיטות דלרשב"ג אפי' אינו שוה אלא פלג' אינו משמט כל החוב דהא קאמר בגמ' לעולם כנגדו וכו' ע"ש ואפשר לומר דלא קאמר שם לימא כתנאי אלא לרב דוקא דאלו לר"י על כרחך כתנאי וכיון דקיימא לן כר"י נקיטי' בפשיטות לרשב"ג דכנגד כולו אינו משמע

ומצאתי למרן ז"ל בכללי הגמ' שכתב וז"ל דמאי דמתמה לימא כתנאי משום דק"ל א"כ לימא ה' כר"י ומשני משום דכבר היה אפשר לפ' דכ"ע לא אמרי כעין זביחה אמנם לקושט' אה"ן דהו' כתנאי ע"ש ומעתה עלו כהוגן דברי הר"ש והרא"ש ז"ל דהא דקאמר כ"ע כנגדו הוא קונה לאו לקושט' אתמר אלא משום יתובי דעתא אמה שלא אמרו ה' כר"י וה' כרשב"ג ע"ז קאמר דאי קאמרי כן הייתי טועה לפ' דכ"ע כנגדו וכו' אבל האמת דהוי כתנאי ולרשב"ג כנגד כולו קונה. ובכן ינוח לי מאי דהוה ק"ל בסוג' דמשני דר"י סבר דמשכון לזכרון דברים ע"ש והלא אכתי לרב ע"כ כתנאי דרשב"ג ס"ל כנגדו ורב ור"י הנשי' ס"ל שאף כנגדו אינו קונה ולפי מ"ש מרן א"ש. ומעתה ק' לרבי' דבפ"ז דמכירה פ' כר"י דכנגד כולו קונה ואלו כאן פ' שכנגדו הוא קונה. ונ"ל דרבי' הוק' לו קושי' זו בגמ' דקאמר לימא כתנאי ומשני דהוו כתנאי ומפ' הוא ז"ל דמשכון דשמיטה לא דמי לערבון דעלמא דשאני הכא דקפיד קרא להפסיד חובו והשתא כי משני דר"י הנשיא ס"ל דמשכון זכרון דברים הוא היינו לומר דדוקא בשמיטה אבל בערבון מודה הוא דכנגדו קונה ומעתה כ"ע אית להו דרב והשתא לר"י נמי דמפרש פלוגתייהו כדקס"ד מעיקר' ה"ט דר"י הנשי' משום דשמיטה שאני ומש"ה כנגדו מיהא הוא שקונה אבל בעלמ' מודו לרשב"ג דכנגד כולו קונה ובהכי ניחא מה שהקשה מרן ז"ל שם בכללי הגמ' דלפי המסקנ' אין שום תנא שיאמר כר"י ע"ש דלר"י לק"מ ולימא כתנאי דקאמר לרב הוא דקאמר דדחיקא ליה לאוקמה לדר"י הנשי' דנקיט משכון לזכרון דברים אפי' בשמיט' והשתא פ' רבי' כר' יוחנן דה' כמותו לגבי דרב ובשמיט' דסוגי' דשמעתא בין לרב בין לר"י גרע מחוב דעלמ' מש"ה נחתי' דרגא דכנגד כולו מיהא קונה וראיתי להרב לח"מ ז"ל בהל' מכירה שנתעורר בזה ונראה שכיון למ"ש

וראיתי להרב יבין שמועה ז"ל שהקשה שם לפי' מרן שזכרנו דא"כ איך כתבו התוס' שם וז"ל ובהכי ניחא דלא קאמר דכ"ע אית להו כרב וכ"ש דק' טפי כיון דכ"ע אית להו דרב אמאי קבעה מימרא באפי נפשה ותי' הרב דכיון דאיכא ספיקא במלתא דמצינן לפרושי דכ"ע אית להו דרב ומצי לפ' דפליגי בדרב להכי קבעה מימרא באפי נפשה עכ"ד. ואינו מספיק דעדיין אני אומר דמש"ה נקט הש"ס דכ"ע לית להו דרב משום עדיפ' דא"ש טפי דלא אמר הלכה אמנם אם היה אומר דכ"ע אית להו דרב עדיין צריכין לצד האחר. אמנם נר' שאינו דקדוק דמכיון דיש לפ' כדס"ד דפליגי בדרב אי הוה שתיק רב הוה אמרי' דהלכה כחכמים ולמימר הלכה כר"י היינו דקאמר דכ"ע אית להו דרב לפי הקושי' דהתוס' וברור. אמנם אי קשיא לפי' מוהריק"א ז"ל דמאי ק"ל דלימא הלכה כר"י דאימ' דמש"ה קבעה באפי נפשה משום דבעי לאשמעי' מלתא אחריתי בהדיה דהיינו דזרק מקל בפניה פטור. ויש ליישב דאי משום זרק הול"ל אאידך ברייתא דספת לה צואה דמיירי בצואה לחה. ואפשר לי לפ' דרך אחרת שם בסוגי' דמאי דקאמר לימא כתנאי כונתו להק' דהיכי שביק רב חכמים וסבר כר"י דאע"ג דבריית' דספת לה צואה סתמא כר"י מ"מ סתמא דבריית' לאו סתמא מעלי' היא ומשני משום דהך בריית' מפרשה רב דכ"ע לית להו כעין ושאני חגב וכו' מדאפליגי בחגב דוקא וא"כ רב לא ס"ל כהך ברייתא דמשבשת' היא ואידך דספת לה צואה היא דמתרצתא דלא מסתבר ליה לרב דפטרי רבנן בחגב כיון דצוארו וכו'

עוד הק' הרב הנז' מפ' הגוזל דקאמר לימא כתנאי ודחי דכ"ע לית להו דר"ס ע"ש ושם א"א לפרש דקאמר לימא וכו' לדעת כמי נפסוק הלכה וכו' וכן נמי לא שייך לתרוצי דהתם מק' לר"א דהיל"ל הלכה כחכמים וכו' אלא ר"א פי' דמתני' קאמר וכו' עש"ב. ולא ידענא למה לא הוקשה לו ג"כ אההיא דפ' ר' ישמעאל דקאי עלה מוהריק"א ז"ל ופי' לענין פסק הלכה לראות כמי נפסוק הלכה והלא בין למ"ד התם לימא כתנאי בין למאי דמשני דכ"ע נ"מ לענין דינא דכעין זביח' לא אמרי' כרבנן דפטרי אלא ודאי שכונת מוהריק"א ז"ל בזה לפסוק הלכה כר"י נגד רבנן כיון דהאמור' קאי כוותיה וזהו על פי הכללים המסורים בידינו שכתב מרן. ומה שהק' עוד וכן נמי לא שייך לתרוצי וכו' לא ידענא למה לא שייך דודאי רב אסי משום דס"ל דכך הלכה דאומן קונה בשבח כלי מש"ה מפ' למתני' הכי אמנם אין זה מוכרח במתני' ואדרבא נדחק שם הש"ס לפרוקי מתני' אליבא דידי' דפרושי קמפרש ואע"ג דקתני חייבין תרי זמני ע"ש בתוס' ומה שפי' שם ההיא דפ' ר"י ע"פ הדרך שכתב ה"ע עש"ב. לענ"ד עיקרא דדינא פירכא דשאני ברייתא דכיון דאין המסדר א' אמרי' מאן דמתני האי לא מתני האי ודוקא במשנה. שוב מצאתי למוהרי"ק ז"ל שם שדחה דברי ה"ע מזה ע"ש. ומה שפי' הרב הנז' בההיא סוגיא דהזהב שהביא מוהריק"א ע"ש לא ראה הרב סוגיא דס"פ שבועת הדיינין דף מ"ד ע"ב דכי הך סוגיא דהזהב ממש איתא התם אדשמואל ולא שייך התם פי' הרב גם את הראשון גם את השני וה"נ קאמר התם ע"א אפלוגתא דר"א ור"ע ע"ש ואין לנו אלא דברי מוהריק"א ז"ל והדברים ראויין למי שאמרן

איברא שראיתי בפ' המוציא יין דף ע"ז ע"ב דקאמר לימא כתנאי וכו' לא דכ"ע וכו' וליתא לדר' ינאי וכו' והתם לא שייך לפ' כפי' זה דהא בתר הכי קאמר מאי הוי עלה ת"ש וכו' ע"ש בפירש"י ז"ל וצ"ע

לימוד צג נסתפק הרב שע"ה פי"ט דאישות דין ט"ז לפי מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' בטבח שאמר לא שחטתי זו ועדים אומרים שהוא שחטה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אי שרי לטבח להאכילה לאחרים א"ד קעבר אלפני עור. והוא ז"ל מייתי לה מתוס' דנדרים ע"ש. ואינה ראי' כי כבר דחאוהו שם התו' בשתי ידים מסוגיות הגמ' ע"ש ובלא"ה נר' דלענין לפני עור ס"ל כמ"ש בשיטה שהביא הרב עצמו שם שהרי בע"כ נבעלת לו וזה ברור: ואפשר שזה כונת הרב שם גם מה שרצה לפשוט ספיקו מדברי השיטה לחומרא ט"ש. לענ"ד פשוט דדוקא התם דס"פ האשה הוא שבאנו לאוסרה שהבעל לא ידע מזה כלום ומ"ה יש לנו לחוש לדעתה דקי"ל בגווה שנטמאת ולדידה איסורא מיהא קעביד הבעל אמנם הא דטבח דאיכא עדים ששחט והרי ברור לנו דלכ"ע שרי דאין דבריו של אחד במקום ב' ומש"ה לא עבר לא כן הך דטמאה אני מצד שאינה נאמנת בעצמה הוא שבאנו להתירה. ועי"ל דבטבח י"ל ששכח. והספק הב' במונעים מלהדליק טיטון בנר חלב ורצה לאסור ליתנו לאחרים מדברי השיטה לענ"ד לא דמיא דההיא דטוטון משום סייג ופרישות נגעו בה ומה שהק' שם לדברי הרשב"א ז"ל מפ' האומר ע"ש י"ל דשאני התם דהאשה נמי מכחשת אותו שהדבר תלוי בה וק"ל

לימוד צד גרסי' בפ' כל הבשר דף קט"ז ע"ב כל מה הצד מגופי' פרכי' מעלמא לא פרכי' ע"ש ולכאורה יראה דכי פרכי' אמה הצד מה להצד השוה וכו' שפיר