למודי ד' קד

משמע דאם רצה מעשר ואלו לת"ק דבן תימא קאמר מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. אמנם עיקר פירושו אינו מכוון בסוגי' דא"כ מאי פריך התם אפשר בחולין פשיטא ומי זוטר חידושי' דהר"ן דס"ד דחד איסורא חמור טפי מאיסורין הרבה כיון דתרומה חמיר' ופליגי תנאי בהך סברא קמ"ל ועוד מאי משני ל"צ בשבת ואפי' דאיכא איסורא אחרינא בהדי חומרא דתרומה לא יהיה אלא כמו איסור סקילה ואף די"ל דפריך פשיטא כיון שהאיסורין שוין דשניהן במיתה אלא משום חומרא בעלמא ולא הוי כמו נבילה דאיסור לאו דזהו חידוש הר' דחמיר מאיסור סקילה ותי' ל"צ בשבת דאיכא איסור אחרינא בהדי חומרא דתרומה וס"ד דאיסור חמור עדיף קמ"ל כדעת הר"ן והדר פריך בשבת נמי פשיטא וכו' וגרע טפי מנדון דהר"ן ז"ל. מ"מ מאי משני בעציץ שאינו נקוב עדיין הקושי' במקומה עומדת דהא פשיטא הוא דמוטב שיעבור על איסור א' דרבנן ולא יעבור איסור דרבנן אכל כזית וכזית ומיהו י"ל דבדרבנן אין כאן חילוק זיתים לאיסורין דדוקא בדאורייתא משום דסתם אכילה לחייב בכזית אבל לא בדרבנן ובהכי ניחא דלא תק' להר"ן ז"ל פלוגת' דר' וראב"ש שם ע"ש וכמו שהק' הרשב"ץ ז"ל בתשו' הנז' ע"ש ומ"מ כל זה דוחק הוא בסוגי' ולא הו"ל להר"ן ז"ל למשמע מלפ' כן. והנר' אלי לפי מ"ש דבדרבנן ליכא חילוק איסורין דלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא לפי האמת דמוקמי' פלוגתייהו בדרבנן אמנם למאי דסליק אדעתי' דפליגי בדאוריי' אה"ן דס"ל דאין מקום לחלק בזה אלא דלמסקנא אזלינן בתר הסברא לחלק בכך וה"ה דלס"ד המ"ל דטעמא דבן תימא משום טעמא דהר"ן ז"ל אלא דאיידי ת"ק נקט הכי לבן תימ'. ומ"ש הרב פרשת דרכים לדעת רש"י כי למה לא יפרשו ואח"כ יערבו דבשלמא לתי' הר"ן ניחא ומפרק לה דס"ל לרש"י דכיון דאינו לצורך החולה מוטב שיאכל איסור חמור ע"ש. לדעת הר"ן צ"ל דמתקנינן ליה ומספינן ליה דקאמר רבה הוא כשיש די בחולין. והס' שכ' לדעת רש"י אינו עולה יפה בסוגית הגמר' דהיכי קאמר ל"צ בשבת וכיון דהפרשה אינה לצורך החולה איך מתקנינן ליה ומספינן ליה ואין לומר דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן אף שלא לצורך החולה מתקנינן משום איסורא דאוריית' ועדיין לא תירץ כלום דא"כ למ"ד אין מבטלין איסור לכתחלה איסורו מדרבנן במאי פליגי ואין לומר דרש"י ז"ל ס"ל כמ"ד מדאוריי'. שו"ר לו להרב ז"ל שם דף מ"ד שנתעורר בזה ע"ש ועיין להרב אורים גדולים ז"ל שם מ"ש בזה שרש"י פוסק כמ"ד מין במינו לא בטיל ע"ש והרא"ש ז"ל תירץ בשם מהר"ם שכיון שהתירה תורה פקוח נפש כל מלאכה שעושה לחולה בשבת כאלו עשאה בחול וכו' ושחוטה המאכל עצמו מותר אבל נבילה המאכל אסור ואריה רביע עלה ע"ש. ואיכא למידק דא"ה איך אומר רבי שם בגמ' דא"צ לעשר הלא טוב לעשר כיון דשבת לגבי פקוח נפש כחול הוא משיאכל טבל מהמאכל עצמו אסור ולפי מ"ש בתשב"ץ בס"ד שם לדעת הראב"ד לחלק בין טבל לנבילה יתיישב גם זו לטוב וע"ש

וראיתי להרב שע"ה ז"ל פי"ד מה' מ"א שהק' לדעת הר"ן ז"ל הלזו ממ"ש רבי' בפ"ז מהל' נזירות דין י"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר וכו' ע"ש ואלו שם פ"ה דין כ"א כתב הנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקיות וכו' ע"ש שהעלה בצ"ע. ולענ"ד לא דמי שהלאוין הנוספין בנזיר על לאו דטומאה אינו משום הטומאה עצמה אלא מצד הקרבן וכיון שכן שהותרה לו טומאת מ"מ מן התורה הרי אותן שמות הלאוין לא חיילי מעיקרא ולגבי מ"מ ליכא ריבוי לאוין משא"כ לאוין דנבילה דכל לאו הוא מצד איסור הנבילה עצמה דכך לי איסור כזית זה כמו האחר א"כ הרי ריבוי לאוין יש ומוטב שידחה לאו א' וכו'

עוד כתב הרב שם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דנזיר שנטמא לוקה ד' דא"כ בפ"ג דמכות דף כ"א ע"ב דתנן יש חורש תלם א' וחייב עליו משום ה' לאוין וחשיב כהן ונזיר ע"ש ואם אית' י' לאוין הול"ל דאיכא נמי בנזיר תרי לאוין אחריני דלא תאחר ולא יחל ואין לומר דמתניתין לאוין החלוקים בשמות קתני דהא פריך בגמ' התם ולילקי נמי משום זורע בי"ט עש"ב שהעלה בצ"ע. ולעד"נ דנהי דחורש וזורע משום י"ט מ"מ שמות מוחלקים קרינן ביה שאין מעשה האיסור אחד דחורש ומחפה סוא משא"כ נזיר שהפעולה אחת היא שהרי טימא עצמו כנ"ל נכון. ועי"ל דלא קחשיב אלא לאוין המפורשין בתורה משא"כ לאו דבל יחל ודבל תאחר דלא כתיבי בנזיר להדי' אלא מהקיש' ילפינן להו בפ"ק דנדרים ע"ש ומה גם דלדעת הרמב"ם ז"ל כל דאתי מי"ג מדות קרי ד"ס עיין ברפ"ו מהל' אישות בה"ח ז"ל שם ע"ש

לימוד צ נשאלתי מאת ידיד נפשי החו"ש כה"ר שמואל שמאמא נר"ו כיון דלא אמרי' מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אלא היכ' דליכא לשנויי וכדאמרינן בפ"ק דקידושין דף ד' וכן בדין שאין אומרים לעבור עליו בב' באוין אלא היכ' דליכא למדרש כדאמרי' בפ' כ"ש דף כ"ד ע"ש היכא דאיכא לאו ואית לן ק"ו לאתויי גביה לאו אחרינא מי אמרי' מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא או דילמ' לעבור עליו בב' לאוין והשבתי לו דסברא הוא דאמרי' טרח מלאפושי איסורא ולאוי אחריני. ומיהו אין להביא ראיה מדאמרי' בפ"ק דקידושין דף ד' גבי תושב ושכיר הוי שכיר מלת' דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ע"ש ולא קאמר לעבור עליו בב' לאוין דכיון דתושב ושכיר שניהן בלאו א' נאמרו וכיון דק"ו דשכיר מאותו לאו עצמו דכתיב ביה שכיר ל"א דאתי לעבור עליו בב' לאוין וברור הוא. אמנם יראה דהסברא מוכרחת והבאתי ראיה לזה מדפריך בפ"ב דיבמות דף כ"ב ע"ב וכ"ת אחותך דכתב רחמנא למ"ל מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כת' רחמנא היא ע"ש ומדקאמר בפשיטות הכי ולא קאמר לעבור עליו בב' לאוין ש"מ כדכתיבנא

ועוד נ"ל להביא ראיה מדברי התוס' דר"פ הלוקין דף י"ד ע"ב ד"ה ההוא לתרומה וכו' שכתבו וז"ל ק' דאיך אמר ר"י דקרא דכתיב ביה קדש דמיירי בתרומ' וי"ל וכו' א"נ ע"כ צריך לאוקמ' בתרומה דלקדשים נ"ל מג"ש דטומאתו וכו' ע"ש ועין רואה כי דבריהם תמוהים הרבה דהא ודאי ג"ש דטומאתו אינה אלא לאכילה וקרא דבכל קדש אימא דאתא לנגיע' דקדש כפשטא וכבר עמד בזה מהרש"א ז"ל ע"ש

והנה הרב אחי ז"ל כתב בזה וז"ל אבל ראיתי מבואר בחי' הריטב"א ז"ל ולק"מ והוא דאי לנגיע' דקדש מ"מ הקישא דאכילה למ"ל הא נ"ל מג"ש אבל גבי תרומ' י"ל מלתא דאתיא בהקישא טרח וכתב לה קרא כמ"ש הר"ן ז"ל רפ"ק דנדרים ע"ש ודו"ק עכ"ל ביאור דבריו דלעולם ר"י אית לי' הקישא דתרומה למקדש לענין אכילה דהקישא הוא אלא דלא צריך ואע"ג דבסמוך קאמר ת"כ דר"ל בכל קדש לא תגע אזהר' לאוכל וכו' ע"ש דמשמע דלר"י לא מוקי קרא באכיל' כלל דאי לא היא מצי אתיא כר"י ולתרומה מ"מ מייתי ראי' דמשמע דעיקר קרא לאכילה אתא ואי בתרומה הא נ"ל מאיש איש ועיקר קרא לנגיע' ואע"ג דמשמע אכילה מהקישא מ"מ אינו עיקר דהא טרח וכתב לה קרא להדיא מאיש איש וכן נמי מ"ש התוס' בפ' כל הפסולין דף ל"ג ע"ב ד"ה ת"ר ובפ' הערל דף ע"ד ע"א ד"ה והכתיב וכו' דר"י מוקי לא תגע אזהרה לנוגע בתרומ' אבל לאוכל לא מוקי לה ע"ש היינו לעיקר קרא הוא דלאכילה לא אצטריך ומהסוגיא שם נר' דעיקר קרא להכי הוא דאתי מריבוייא דבכל לרבות אכילת תרומה ואלו אכילת תרומה לא הוזכר' בין לר"י בין לר"ל אלא מאיש איש ומש"ה תירצו מה שתירצו וז"פ ודברים נכונים ועמוקים הם ליישב דברי התוס'. ואין להק' לפי דבריו שהרי התוס' לא ס"ל כהר"ן ז"ל בר"פ איזהו נשך ד"ה ג"ש