למודי ד' קג

לאו ועשה שאינן ש"ב מ"מ מאי אמרת באלמנה מן האירוסין וכו' ומחר' גזרה וכו' ובהאי תי' איתרצא קושיא קמייתא דאפי' דאמרי' דעשה דיבום דחי ל"ת ועשה שאינן ש"ב גזרי' וכו' עש"ב. ויש לתמוה עליו מההי' דהביאו התוס' גבי ביאת כ"ג באלמנה דקאמר במן הנשואין כ"ע ל"פ דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כי פליגי במן האירוסין מ"ס אתי עשה ודחי ל"ח ומ"ס לא אתי וכו' כיון דאפשר בחליצה ע"ש וזהו שנתחכמו התו' בקושייתם שלא הביאו אלא מהכא ולא מההיא דבשלמא מן הנישואין וכו' דריש סוגיא דהתם ועיין בתו' דפ"ק דיבמות דף ה' ע"ש

וראיתי להרב שע"ה בפ"ג מה' איסורי ביאה דין ג' שהביא דברי הש"מ כדברים האלה ותמה עליהם מסוגיא הנז' והניח בצ"ע ולענ"ד נר' דה"ק באלמנה מן הנישואין כ"ע וכו' דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והיינו משום דאפשר בחליצה כי פליגי במן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת וכי אית ליה טעמא דאפשר בחליצה ה"מ בל"ת ועשה שאינם ש"ב אמנם בל"ת גרידא שאינו ש"ב אתי עשה ודחי ליה ומ"ד לא פטרה לא שני ליה. ואין לתמוה דא"כ מי דחקם לרבוותא הללו לומר דסוגיא דלעיל לרוחא דמלתא ואימא דהא דקאמר בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה וכו' משום דאפשר בחליצה קאמר מ"מ פריך אלא מן האירוסין וכו' למ"ד פוטרת וכו' דא"כ מאי משני התם רבא בסוף הסוגי' לאו מילתא היא דאמרי אלא משום דאמר ר"ל וכו' ה"נ אפשר בחליצה ע"ש ואכתי לא משני מידי כיון דהקו' היא למ"ד פוטרת ועוד דאפי' למ"ד פוטרת ה"מ בבא עליה בדיעבד ולענין חליצת צרתה אמנם לכתחלה מי יימר דאשתרי והיינו דשינוי' דרבא ודאי לכ"ע אתי. ובהכי ניחא מה שהק' הרב שם מסוגי' זו על מה שכתבו בש"מ לדעת ר"ת עש"ב דהשתא ע"כ לאוקמי פלוגתייהו באפשר בחליצה דאי פליגי בהעראה הא ק' דליתי עשה הש"ב ולידחי ל"ת ועשה שאינו ש"ב בין במן הנשואין לכ"ע בין במן האירוסין למ"ד אינה פוטרת כנ"ל

ודרך אגב אודיע למעיין דהא דאמר התם אשינויי' דרבא מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא ע"ש עיקר קושייתו לרבא היא דאלו לר"ל הא קאמר התם בתר פלוגתא דר"י ור"א לימא תהוי תיובתא דר"ל אמר לך ר"ל כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ע"ש ורש"י שכ' שם ד"ה תיובתא וכו' ותיובתא דר"ל לפום ריהטא לסברת המקשה דמעיקרא קאמר וכבר הגיהו מהרש"א ז"ל ע"ש ותמהני מהרב יבין שמועה דף פ"ב ע"א דאמ"ש הרב הליכות עולם הא דר"ל מפ' כיצד כתב הוא ז"ל אע"ג דהתם תברה בצדה וכו' עש"ב איך נעלם ממנו סוף הסוגי'. וז"ל הרשב"א ז"ל בחי' לרפ"ק דיבמות דף ד' ד"ה וחוטי צמר וכו' ותדע לך דהא קי"ל כתנא דבי ר"י ומשמע נמי ודאי דאיתא לדר"ל מדאמרי' בפ' כיצד גבי איסורי מצוה וכו' הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי' דאמר ר"ל וכו' ובמנחות נמי בפ' התכלת וכו' וכן: בהרבה מקומות בתלמוד דאלמ' הלכתא כוותיה וכו' ע"ש. וראיתי להרב לשון למודים ז"ל השיגו בזה ע"ש וראיתי בחי' הרשב"א בשבת דף קל"ב ע"ב ד"ה הא שכתב וז"ל דודאי לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ע"ש ושם דף קל"ג כתב ד"ה כך נעשה דצרעת הוא לאו הבא מכלל עשה ע"ש

לימוד פט כתב הר"ן ז"ל פ' בתרא דיומא על מה שנשאל הראב"ד ז"ל למה שוחטין לחולה בשבת וז"ל אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת וכו' מ"ה לאוין הרבה דנבלה לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה ע"ש. ועדיין ק' למה שוחטי' נאמר לגוי לנחור עוף דאין שחיטה לעוף מן התורה וכמ"ש הרא"ש שה ואין לומר משום דתני' התם אין עושי' לא ע"י גוים וכו' שהרי מעיק' כך היתה השאלה להראב"ד שנאמר לגוי וינחור לו א' ע"ש אלא ודאי שלא אמרו אין עושין ע"י גוי אלא כל המלאכות בכללן אבל ע"י ישראל וגוי עושין שהרי כתב הר"ן שם טעמא שמא יאמרו הרואי' בקושי' התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה ע"י המחויבים במצות ע"ש וא"כ אם עושין ע"י הגוי הנחירה לבד ושאר כל המלאכות כגון הבערה ובשול וכיוצא ע"י ישראל] לא אתו למטעי. שו"ר להרשב"א בתש' הביאו מרן הב"י שכתב סי' זו דאין לומר לגוי לנחור מה"ט דאין עושין וכו' ע"ש וראיתי להרשב"ץ בת' ח"ג סימן ל"ז שכתב טעם זה מדנפשיה לדעת הרשב"א ע"ש שו"ר בהגהת מרדכי דשבת פ' כ"א שכתב כתי' הר"ן ודחאו כמ"ש ע"ש. וראיתי בתשב"ץ ז"ל שם שהק' עליו שאיסור נבילה הוא דוחה החולה עצמו ואיסור שבת אנו דוחין אותו בשבילו ומוטב הי' שידחה הוא איסור נבילה בעצמו ולא נדחה אנחנו איסור שבת וכו' וכדאמרי' בפ"ק דשבת וכו' וכי אומרים לאדם חטא וכו' והתנא דחבר כבר תירצו התוס' שלא נאמר אלא בדבר שבא האיסור לע"ה ע"י חבר וכו' עש"ב. ואני תמה עליו שהזכיר דברי התו' ולא זכר שהוכיחו שם דדוקא דאין אומרים חטא וכו' אלא היכא דפשע וכו' ע"ש. ומעתה לק"מ וגם לפי שיטתו לק"מ דיש מקום לומר איפכא כי אין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל העומדים עליו וכיון שכן אין רשאין להאכילו בידים איסור להקל חילול שבת מעליהם שאין אומרים לאדם חטא וכו' וכמו שכ"כ הרדב"ז בראשונות סי' ק"ל בטעמו של דבר ע"ש ומעתה הר"ן ז"ל נקיט מילתא מציעת' דעל החולה ועל ישראל מוטל החיוב לדחות לפי מה שיכולין לדחות ולכן טעמא טעים משום דלאוין הרבה וכו' ותו איכא למתמה לס' הרב ז"ל מאותה שאמרו בפ' בתרא דיומא דף פ"ג ע"ב בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא ע"ש ומאי פשיטא והלא כלפי לייא יש להק' אמאי מתקני' לי' אנן לעבור אפי' איסור דרבנן כדי שיזכה החולה וכמ"ש הרב

וחזה הוית להרב מר קשיש' מהר"ר ישראל זאיבי ז"ל בס' אורים גדולים לימוד ע"ד שהק' לדברי הרדב"ז שזכרנו מהך סוגי' דלמ"ל טעמא דאי שרית ליה אתי למיכל בעציץ נקוב דאורייתא ע"ש ת"ל דמדינא אנן מתקני' דחיובא מוטל עלינו וכדברי הרדב"ז ע"ש: ואיברא בפשיטות יש להק' כן מדר' דס"ל דא"צ לעשר והלא אין החיוב מוטל עליו ולכן צ"ל דלא אמרה הרדב"ז ז"ל לר' אלא לרשב"א דקי"ל כוותיה עיין בקונטרס שמות בארץ ולא ס"ל לרדב"ז כפירש"י דכי קאמר בעציץ שאינו נקוב ה"ט משום דאי שרית ליה וכו' אלא ה"ט כמ"ש הרדב"ז אלא מיהו לר' דלא ס"ל הך טעמא מש"ה קאמר דדינו של רבה אמת הוא אפי' לר' ולא מטעמי' ומ"ש שם בכונת הר"ן לדחות מה שהקשו לו בשם מהר"י רוזאניש מהך סוגי' דבמאי פליגי ת"ק ובן תימא כפי דברי הר"ן ז"ל לענ"ד לא כן אנכי עמדי והדבר ברור שכונתו ליתן טעם כעיק' למה ששאלו להראב"ד ז"ל אחרי שדח' מה שהשיב הראב"ד וזה פשוט וכך הבינו גדולי ישראל הרשב"ץ והראב"ד ז"ל בתשובה הנז' הלא בספרתם לך נא ראה וכ"נ מדברי מרן ב"י א"ח סי' שכ"ח ע"ש והרב מהר"י רוזאניש ז"ל בס' פרשת דרכים דף מ"ג הוא מפרק לה דהר"ן מפ' דלא כפירש"י וה"ק היכא דאפשר בחולין כלומר דאפשר לתקן שהבעלים לפנינו ומיירי אפי' באין די בחולין לאכול דמאכילין אותו תרומה וחולין לכ"ע דמתקנינן ליה דמוטב שיעבור איסור א' וכו' כמ"ש הר"ן כ"פ בדלא אפשר שאין בעליו עמו מ"ס וכו' עש"ב. וקרוב לזה כתב מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונט' תיה"ך ע"ש. והן אמת דלפי דרך זה יתיישב מה שהק' הרב מהרש"א ז"ל שם אהא דקאמר לימ' כתנאי וכו' דאימ' דפליגי בדלא אפשר בחולין ע"ש ואיברא לדעת רש"י ז"ל יש ליישב דמדאמר ר' א"צ לעשר