למודי ד' קא

דלא אלים נשבע ממפלל דנימא דהכא דריש והכא לא דריש דדוקא. בעדים זוממים ומש"ר דמפ' בהו מלקות להדיא וגם אין סברא שיחלוק רב דימי אדר"י ור"י הגלילי וכן נראה דעת התוס' בפ"ג דשבועות שהק' דת"ל מדאצט' קרא בנשבע וממיר וכו' כדאמר בריש תמורה ע"ש ומדהוצרכו להביא מתמור' ולא סגי להו בהא דמייתי התם בההוא שמעתא קרא לנשבע ש"מ דס"ל דאי מהתם הו"א אדרבה נילף מניה אמנם בג' קראי הו"ל שלשה כתובים. שוב מצאתי בתוס' הרא"ש ז"ל שם בפ"ק קרוב לדברי מהרש"א ז"ל וז"ל ועי"ל דלכ"ע לאו שאב"מ לוקי' עליו דגמר ממש"ר ועדים זוממין ומקלל חבירו בשם ומ"ד אין לוקי' משום דמסתבר טפי למילף מלאו דחסימה משום דסמיך ליה והיה אם בן הכות עכ"ד. ויראה לישב מדברי התוס' ז"ל פ"ק דתמורה דף ג' ע"א ד"ה והרי וכו' שכתבו וז"ל וא"ת במס' מכות דאמר ר"י לאו שאב"מ לוקי' עליו דיליף ממש"ר ופריך וכו' ולימ' או נשבע או ממיר או חד מהנך דשמעת' וי"ל דאה"ן אלא תירץ שפיר וכו' ע"ש ולהרא"ש ז"ל אפשר דס"ל דיש שום צריכותא בכולהו וכמ"ש התוס' בתי' ב' דלא דמי הני דהכא להני דהתם אך תי' א' ק'. ונר' דזהו שדקדקו ואמרו או נשבע או וכו' ור"ל דדריש חד מהנך גריד' דמשמע ליה טפי ועיין במהרש"א ז"ל בתוס' רפ"ג דשבועות ד"ה אמר קרא וכו' וצ"ע וראיתי לתו' שם בפ"ג בשבועות אהך מימרא דחוץ מנשבע וכו' שהק' דליחשוב נמי עדים זוממים ומש"ר ואע"ג דעדים זוממים קרינהו רחמנא מעשה וכו' ומש"ר נמי וכו' מ"מ חשיבי אין בהם מעשה דהא בפ"ק דמכות יליף מניה ר"י בעלמא וכו' עש"ב. ובתוס' הרא"ש ז"ל תירץ כן ע"ש וצ"ל לדבריו דר' יהודה דאמר בכתובות אינו חייב וכו' הוא אליבא דרבה ולדידיה אפי' בשוכר עדים לא חשיב מעשה. ויראה דלזה כוונו התו' ז"ל שם בס"ד שכתבו וז"ל והא לא תק' דה"ק ר"י דלאו שאב"מ אין לוקי' והתם קאמר דלוקי' דהכא משמיה דר' יוסי קאמר לה עכ"ד אשר לכאורה אין לזו מקום כאן ועוד לשון והא שכתבו צריך יישוב ועוד שהוא תלמוד ערוך במכות דף י"ו ע"א ע"ש אמנם הוא הדבר דה"פ דודאי הא לא תקשה וכו' דלענין דר"י אדר"י בלאו שאב"מ אם לוקה אם לאו ודאי הוא לא תקשה כיון דמשום ר"י הגלילי קאמר לה להדיא מיהו לענין אי חשיב עדים זוממים ומש"ר לאו שאב"מ או לא הא ודאי תקשה דאין לנו לומר דפליגי כמ"ש תוס' הרא"ש ז"ל. מיהו הא ק"ל אכתי מנ"ל לגמ' לר"י דעדים זוממים ומש"ר לא הוה בהו מעשה דילמא יש בהם מעשה דהא רחמנא קרינהו מעשה וכדבעי ר"י שכירות עדים ומיהו יליף שפיר בעלמא דלוקי' על לאו שאב"מ מנשבע ומקלל חבירו ובממיר ס"ל כדא"ל ר"י לתנא וכו' והוו ב' כתובים ור' יהודה ס"ל בעלמא ב' כתובים הבאים כא' מלמדין כדאיתא בסוף פרק ארבע מיתות דף ס"ז ע"ש ועיין בפרש"י ז"ל שם

והנה התוס' סם בפ"ק דתמורה הקשו דמאי פריך לרב מממיר לימא שאני ממיר דבדיבוריה אתעביד מעשה ותירצו דשפיר משני ע"ש ודבריהם צריכים ישוב דאדרבה מאי דמשני הוא דוחק דס"ל כוותיה בחדא וכו' ואפשר דר"ל דאפי' ס"ל כתנא דתני חוץ מממיר יש לתרץ הא מני ר"י ומ"מ הוא הוא דחוק. ול"נ לומר דדייק מדרב דלא מייתי מקרא למלתי' הא דכתיב לעשות א"נ מלאו דחסימה כדאי' בר"פ הלוקין ע"ש ש"מ דהא פשיט' ליה ולא אתי למימר אלא דכללא הוא אפילו לממיר ולכיוצא והיינו דקאמר נמי עשה בו מעשה וכו' דוקא בעושה ממש. וזהו נראה כונת הרב ברכת הזבח פרק קמא דתמורה שכ' דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ע"ש ובזה ניחא מאי דק"ק לי לישני ליה שאני ממיר דהוי מפי השמועה כמ"ש הר"מ במז"ל רפ"א מה' תמורה ע"ש וניחא נמי מאי דקשה דאימא דאין למדין מן הכללות ואפי' באמוראים לסברת הראשונים שהביא הרב יד מלאכי ז"ל כלל כ"ג ע"ש ולדאמרן א"ש

כתב הרב החינוך ז"ל סי' קנ"ה דמקריב קרבן בלא מלח לוקה שהרי יש כאן מעשה כשמקריב הבשר התפל וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' איסורי מזבח ע"ש וק"ל עלה ממ"ש רבינו ז"ל פ"א מה' חגיגה שהבא לעזרה בלא קרבן אינו לוקה שאב"מ ע"ש והא לא דמיא אלא לההיא וצ"ע [ולפי מ"ש הרב מגילת ספר בלאוין של"ז לק"מ וע"ש]

לימוד פח נסתפק הרב המובהק מהר"א ישראל נר"ו באו דבריו בס' יד מלאכי בלאו הבא מכלל עשה אי חשיב כעשה גמור לענין דלא אתי עשה ודחי ליה או חשי' כלאו ואתי עשה ודחי ל"ת והביא ראיה מדברי הריטב"א ז"ל הביאו הרב יבין שמועה דמאי דאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא לרוחא דמילתא דבלא"ה אין עשה דוחה עשה דמאי אולמיה וכו' וכבר אמרו בכמה דוכתי דלא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת ועשה דאלמנה לכ"ג אלמא אפי' לאו הבא מכלל עשה חשיב מעשה גמור. ושוב הקשה על דברי הריטב"א ז"ל מפ"ב דיבמות דף ך' ע"א בשלמא אלמנה מן הנישואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ואם איתא דלרווחא דמילתא הא הו"ל עשה שאינו שוה בכל ואתי עשה דיבום ודחי ליה ע"ש. וליתא דתקשה ליה אמאי דקאי הריטב"א גופיה והיינו אההיא דאלו מציאות דף ל' דקאמר הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ועלה קאמר הרב ז"ל דלרווחא דמלתא הוא והא התם העשה והל"ת דטומאה אינו שוה בכל וכמו שהקשו התוס' שם ע"ש וע"כ לתרץ כמ"ש התוס' שם דסמיך אותו מי דחינן וכו' ומאי דוחקא ואימא בפשיטות דמתרוייהו פריך דאי ליכא אלא עשה גרידא כיון דאינו ש"ב אתי עשה גמור ודחי ליה אמנם בהצטרפות שניהם לא דחי ומאי ק"ל להריטב"א והתוס' ז"ל בזה. אלא ודאי דאין זה סברא פשוטה דאיכא למימר דכיון דאינו ש"ב אפי' עשה ול"ת אתי עשה גמור ודחי להו. אלא שזה חידש הריטב"א ז"ל שם הובא בש"מ שאחר שכתב הא דלרוחא כתב עוד וז"ל א"נ דהכא כיון דעשה דהשבת אבידה ש"ב הוא אלים מעשה דקדושים יהיו וכו' שאינו ש"ב והוי דחי ליה אבל השתא דאיכא עשה ול"ת אעפ"י שאינן שוין בכל לא אלים עשה דהשבה וכו' ע"ש והתימא מהרב יבין שמועה כלל ר"ג שדחה דברי הריטב"א ז"ל מזה והביא ממרחק להסתייע מדברי מהרש"א ז"ל וכ' שכך כ' הרב האשכנזי ע"ש וא"כ לתי' הא' קושי' זו לחוד' קיימא כיון דאיכא עשה ול"ת או דליכא אלא עשה גרידא הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה הש"ב וע"כ לתרץ כמ"ש התוס' שם דסמיך אותו וכו' וכ"כ שם הריטב"א ז"ל עצמו סמוך ונראה ע"ש וההיא דפ"ב דיבמות יתרץ נמי כתירוץ התוס' שם ע"ש דאפי' לגבי עשה נמי מקרי ש"ב כיון דלאו דידיה הוי ש"ב א"כ עיקר האיסור הרי ש"ב אלא שהריטב"א ז"ל ק"ל דנקט עשה ול"ת דמשמע דמשום תרי איסורי נגעו בה וכ"כ בהדיא בש"מ באלו מציאות בשם תוס' שאנץ ע"ש א"נ דגבי כי אם בתולה יקח נמי קרינן יקיחו ואפי' לפי מ"ש רש"י בפ' יש מותרות דף פ"ד ע"ב דמיתורא דלא יקחו תרי זמני דריש ע"ש ה"נ גבי עשה דבתולה כתיב יקח תרי זמני א"נ כיון דגלי קרא גבי כהן הדיוט הה"נ גבי כ"ג בלאו ובעשה דה"נ קאמר התם ביש מותרות גבי טומאה דאי לאו בני אהרן הוה גמרינן מלא יקחו ע"ש. ואני ראיתי בפסיקתא פ' אמור שאמרו שם לא יקחו ב' פעמים מלמד שאף האשה מוזהרת ע"ש. ועיין בתוס' פ"ק דחגיגה דף י"ד ע"ב. והראיה שהביא מפ"ב דיבמות לפי דברי הריטב"א ז"ל אינה ראיה דלא אמרה הריטב"א שם אלא מפני דוחקו ולא כללא כייל ומ"ש וכן בכל דוכתא וכו' כה"ג קאמר וכגון ההיא דפר"א דמילה דף קל"ב ע"ב ורפ"ק דיבמות אמנם ההיא דאלמנה מן הנישואין דאיכא למימר דבדוקא נקט הכי הנה מה טוב שהרי ההיא דס"פ שלוח הקן ע"כ דדוקא קאמר וכ"כ הרב יבין שמועה