ליקוטי מהרי"ח חלק א רסב

הוא ספק ואם קובע עליו מברך המוציא וברהמ"ז ע"ש ולדעת הכל הליפתן שאוכל עם הפת כיסנין הוא מצטרף לשיעור ע"ש ויהיה איך שיהיה הותרו הרצועה בין המוני עם שאוכלין כדי שבעם עד שכריסם בין שיניהם בלא נט"י ובלא ברכת המוציא וברהמ"ז ויותר שכוח זה אצל עוברי דרכים

ועיין בהש"ע דמהו נקרא פת הכאה בכיסנין י"א שהוא פת הנעשה כמין כיסים שממלאים אותם דבש או ציקער ואגוזים ושקדים ותבלין (וע' במג"א סוף הסי' דאם ממולא בבשר או דגים או גבינה לא הוי פהבכ"כ ובשם שב"ל כתב דאפשר ה"ה ממילא בפירות לא ודעת הט"ז דגם בממולא בשר או גבינה ודגים מקרי פת כיסנין וכן דעת האבן העוזר) וי"א שהוא פת הנילוש בשמן ודבש וחלב ובמי פירות ודעת המג"א דוקא שאין בו מים כלל אך דעת הט"ז ושאר האחרונים אפי' עירב בו ג"כ מעט מים (ועיין במג"א שם בשם התוס' דפת הנילוש במי בצים לחם גמור הוא אך בשם השב"ל כתב דגם מי בצים הוי כדבש ומי פירות ולזה הסכים באהעו"ז ובדג"מ ושאר האחרונים ועיין בט"ז בשם הב"ח דצריך שיהיה הדבש וכו' מרובין מהקמח אך הט"ז כתב דלא חיישינן לזה) וי"א דהיינו הקיכליך שעושין בסעודה לתיאבון ולדינא הסכים בהש"ע שכל אלו הם פת כיסנין והטעם עיין בט"ז משום דברכת מזונות פוטר הכל אפילו פת גמור דהא זיין אלא מפני חשיבות הפת קבעו עליו המוציא וברהמ"ז משום הכי כל שאין ברור לנו שהוא פת גמור יש להקל ע"ש

והנה נתפשט המנהג אצל המוני עם שיש שלשין עיסה במי אורז או ברוטב של בשר או שמבשלין עשב שקורין טעה ולשין בהמים וכדומה ואוכלין בלא נט"י וברכת המוציא ואין לזה שום היתר כלל עיין בתשו' תפארת יוסף ותשו' הרי בשמים רק אם לש ביין צמוקים שהי' צריך לברך עלי' פה"נ אז יש לו דין פהב"כ

ועיין במג"א דאם אוכל כת כיסנין למזון ותבשיל כמעשה קדירה שקורין עפיל פלאדין וכדומה שתמיד מחמת סעודה באים א"צ לברך עליהם תוך הסעודה ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליהם בירא פרי העץ כי קמחא עיקר והוי ברכה לבטלה ודבר שבא רק לקנוח ותענוג מברך לפניהם בורא מיני מזונות ע"ש ועיין בדג"מ דגם באם באה רק לקנוח מ"מ אין מברכין עלי' תוך הסעודה אלא אם יש לו דין פהב"כ לכולי עלמא דהיינו שהוא נילוש גי"כ בדבש או בחלב וכו' והוא ממולא ג"כ בפירות וכדומה ע"ש

והנה אם עשה קניידליך וחרעמוליך מקמח הנעשה ממצה או מפת דעת המג"א נוטה לברך המוציא ודעת האבן העוזר לברך עליהם בורא מיני מזונות רק למי שלבו נוקפו יעשו הקניידל'ך והחרעמזליך קטנים שלא יהיה בכל אחד כזית ודעת החיי אדם דאם הם נילוש בשומין ודבש