ליקוטי מהרי"ח חלק א רמב

שלא יזמנו בשם משום דהוא דבר שבקדושה ע"ש ודעביד כמר עביד וכו'

ועיין בש"ע קצ"ט שקטן שהגיע לעונת הפעוטות (ועיין במג"א שהוא כבן ט' או כבן יו"ד) ויודע למי מברכין מזמנין עליו והרמ"א כתב די"א דאין מזמנין אותו כלל עד שיהיה בן י"ג שנה ושכן נוהגין ואין לשנות ונשים אין מצטרפין אותם לזימן ולזמן בפני עצמן ג"כ אינו חובה רק רשות וג"כ דוקא לומר נברך שאכלנו משלו אבל אם הם עשרה ורוצים להזכיר השם לומר נברך אלהינו לא (דהזכרת השם הוא דבר שבקדושה ולא נמסרו לנשים ב"י) אבל כשאוכלות עם ג' אנשים מגו דחל הזימן על האנשים חל ג"כ עליהם ויוצאת בזימן האנשים

והנה המנהג לומר קודם ברכת הזימן רבותי מיר וועלין בענטשין עיין במג"א שהוא מדברי הזוה"ק ריש דברים שכתב שיאמר הב לן ונברך שכל מילי דקדושה צריכה הזמנה ומזה נוהגין בלשון אשכנז ולומר רבותי מיר וועלין בענטשין ע"ש יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם הנה מה שעונין המסובין פסוק זה עיין במג"א שם שהוא ג"כ הזמנה לברכת הזימון עבור המסובין

ברשות מרנן ורבותי היא מדברי הכל בו וז"ל ומדרך המוסר לכל מי שיברך שיטול רשות מן הגדולים המסובין שם ואומר ברשות רבותי נברך שאכלנו וכו' ע"ש

נברך שאכלנו משלו הנה הרש"ל הביא המנהג שגם המזמן אומר (נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו) וכתב הטעם שלא יהא נראה דקאי על הבעה"ב ע"ש ועיין בזוהר תרומה שם איתא ג"כ נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו אך עיין בב"ח שמהר"ל מפראג ביטל מנהג זה וגזר שלא יאמר רק נברך שאכלנו משלו ושכן הוא האמת ע"ש ומדברי הזוהר אינו מוכרח דאפשר שהוא ט"ס וצ"ל ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו

ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו הנה נוסח סידור ספרד (ובטובו הגדול חיינו) אך בכל הנוסחאות כנוסח דידן וכן נראה מלשון הזוהר הנ"ל נברך אלהינו שאכלנו משלו והנה יש אומרים (נברך לאלהינו שאכלנו משלו) והוא טעות כמבואר בטוש"ע שצריך לומר נברך אלהינו בלא למ"ד והיא מדברי התוס' והרא"ש (ולכאורה צ"ע דבהרא"ש גופא גבי מאה ואלף גרס בלמ"ד ע"ש ומה חילוק יש בין עשרה למאה ואלף ועיין בתר"י ששם באמת הנוסחא גם גבי מאה ואלף בלא למ"ד ע"ש) והנה גירסת הרמב"ם בפי' המשניות ובספרו הגדול בלמ"ד וכן הוא בגמ' במס' מגילה דף כ"ג וברעיא מהימנא פ' פנחס דף רמ"ו ע"ש בכל זה כיון דהני פוסקים הכל כתבו בהדי' לומר בלא למ"ד דוקא וטעמם בצידם א"כ אין לנו לסמוך על גירסת הרמב"ם והגמ' והרעיא מהימנא שלא כתב שם בהדי' ואפשר דט"ס בדבריהם

ועיין בש"ע סי' קצ"א דמי שלא אכל עמהם ושמע שהמברך אומר נברך שאכלנו