ליקוטי מהרי"ח חלק א קלב

לומר ולעלמי עלמיא בוא"ו וגם שמיה מלא ביו"ד ואז הוא ל"ד אותיות כמנין כחו שהרי אמרו כל העונה אמן בכל כחו ועיין במג"א בשם השל"ה לומר (ויתברך) בוא"ו אך כתב שהמנהג לומר בלא וא"ו ושכן משמע בב"י ובכתבים ויתהלל שמי' דקודשא בריך הוא ועיין בטור בשם ר"ע ובב"י בשם רבינו האי גאון לומר (ויתקלס) במקום ויתהלל ויש שאין אומרים כלל לא ויתהלל ולא ויתקלס שא"צ לומר רק שבעה שבחים אך הטור כתב שמנהגינו לומר ויתהלל והטעם עיין בב"י משום שאז הוא ח' שבחים ועם יתגדל ויתקדש הם עשר כנגד עשרת הדיברות וכשם שהיה הפסק בין ב' דיברות ראשונות לח' האחרונות שב' הראשונות היו מפי הגבורה והח' מפי משה רבינו כן יש העסק כאן בין ב' שבחות הראשונות להח' האחרונות והא דאין אומרין ויתקלס לפי שמוציאין אותו לשון גנאי ע"ש (והא דבתפלת שבת אומרים לעלה ולקלס אכתוב אי"ה שם במקומו) לעילא מן כל ברכתא כן הוא. הנוסח בבאה"ט ובסידר ר' קאפיל ובמשנת חסידים והוא כדי שיהיה כ"ח תיבות מן יהא שמי' רבא עד דאמירן בעלמא שהוא סוף הקדיש ויש אומרים לעילא מכל ברכתא והוא נוסח ר"ע והאבודרהם ובטור וברמ"א ובסדר היום ובלבוש ובמג"א ועיין בסדר היום שלהשלים הכ"ח תיבות י"א (לעילא לעילא) ויש מכוונים להשלים בתיבות אמן ושכן נוהגין ע"ש ועיין בשע"ת שבעשי"ת שכופלין לעילא לעילא אז לכ"ע אומרים מכל ברכתא והנה דעת האו"ז הובא בד"מ להפסיק בין שמי' דקידשא ובין בריך הוא ולא יפסיק בין בריך הוא ובין לעילא מכל ברכתא כי תיבות בריך הוא נמשך למטה לתיבות לעילא מכל ברכתא והסכים לזה ג"כ ברמ"א ע"ש אך עיין בשע"ת בשם ס' הכוונת אדרבא להיפך להמשיך תיבות בריך הוא למעלה לתיבות שמי' דקודשא וכן דעת ביאר הגר"א ושכן משמע ברמב"ם ובש"ע ובטור בשם ר"ע ע"ש וכן משמע בהדי' בכל בו ע"ש. ועיין בספר אשל אברהם שמקיים הב' נוסחאות ואלו ואלו דברי אלקים חיים ועיין בטור בשם ר"ע ובב"י בשם הרמב"ם דכשהחזן אומר בריך הוא הקהל עונה אמן והסכים לזה ג"כ בהש"ע וכ"כ בס' הכוונת הובא בשע"ת דאם סיים העונה עד דאמירן בעלמא קודם שסיים הש"צ שמי' דקודשא בריך הוא עונה אמן ע"ש אך הטור והרמ"א כתבו שאין נוהגין עתה לענות אמן אחר בריך הוא ע"ש והיכי דנהוג נהיג והנה יש מקומות שהקהל עונין ג"כ בריך הוא וטעם מנהג זה נראה לפענ"ד משום דהט"ז מביא דהיה המנהג לענות בריך הוא לעילא כדי שידע החזן שתיבות בריך הוא נמשך למטה לתיבות לעילא מכל ברכתא אך כתב דזה ודאי חירוף הוא דמשמע דמתברך לעילא דוקא ולא לתתא ח"ו רק צ"ל ג"כ מכל ברכתא וכו' ומזה נשתרבב המנהג לומר (בריך הוא) לבד ועיין בטור שכתב שמנהג ספרד לומר למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות ותמה ע"ז למה מפסיקין באמצע בלשון הקודש ושגם ר"ע כתבו בלשון תרגום ע"ש ואף דגם לר"ע קשה הלא אמרינן יתברך