לפלגות ראובן חלק ז יז

איסור נבלה וחייל אאיסור טומאה וע"ש במהרש"ל מ"ש וכן הלכה וכו' אבל לא מצינו שעוף טמא נקרא נבלה, ובמהרש"א שם חולק על המהרש"ל ומסתייע מד' התוס' מכות ט"ז ב' ובהגרש"ש מעילה ט״ז תמה עליו שחילוק גדול יש מנבלת בהמה לנבלת העוף ע"ש עכ"פ דברי רש"י ז"ל כאן סתרי אהדדי וצ"ע. במאי דתנינן ביבמות ר"פ הערל פצוע דכא וכ"ש הן ובעדיהן יאכלו בתרומה ונשיהן לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פ"ד וכ"ש חרי אלו יאכלו ופירש"י דמשידעה לא יאכלו משום דשווי' חללה בביאתן שהרי נבעלה לפסול לה, וקשיא לי לפימ"ש הרמב"ם פי"ט מה' אי"ב ה״ה דכהן הבא על הערוה או על אחת מאיסורי ל"ת השב"כ עשה אותה זונה וכו' ולא נעשית חללה רק באם חזר ובא עלי' והוא מן הסוגיא דקידושין ד' ע״ז ע"ב אר"א הלכך כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה א"כ למה אמרינן כאן דתיכף משידעה אסורה בתרומה והא עדיין לא נתחללה בביאה הראשונה, וע"כ לומר דה"ט מה שנפסלה מתרומה הוא משום טעמא דנעשית זונה והרי מוכח מכאן דגם בחייבי לאוין נעשית זונה וכשיטת הרמב"ם ז"ל וקשיא ממתניתין על שיטת רבותינו החולקים וס"ל דמחיי"ל לא נעשית זונה רק מחייבי כריתות עתוס' גיטין ד' פ"ט ע"א ד"ה בעולה ובמהרש"א שם וכ"ה ג"כ ביבמות ס"א ע״א תוד"ה שנבעלה וע' אהע"ז סי' ו' ס"ח ומה יענו למתניתין זו וצ"ע לכאורה. ואולי י"ל דלדידהו ס"ל דמתניתין אתיא כותי' דר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכמ"ש ג"כ כן המהרש"א ז"ל בגיטין ד' פ"ט ע"א ליישב משה"ק שם ממתניתין דשם ע"ש והרמב"ם לשיטתו שפיר העתיק מתניתין זו דיבמות כלשון המשנה משום דאיהו הא ס"ק דבאמת גם לדינא מיפסלא לכהונה בביאת חייבי לאוין וכמ"ש רפי"ח מה' אי"ב וז"פ ונכון. אמנם צריך להבין מה שפירש"י ז"ל במתניתין ר"פ הערל הנ"ל בטעמא דמשידעה פסלה משום דשוי' חללה דזה לכאורה ל"ש רק בביאה שני' ולמה שבק ה"ט דשוי' זונה דהא רש"י ז"ל ג"כ בהאי שיטתא קאי דנעשית זוגה בחייבי לאוין וכמ"ש הב"ש באהע"ז סי' ו' ס״ק ט"ז ע"ש וצ"ע. במ"ש הר"ן פ"ב דגיטין במאי דתנינן האשה כותבת את גיטה על מה שילה"ק הא מיחסרא הקנאת הגט לבעלה ותירץ שם די"ל דזה לא חשיב מחוסר מעשה משום שזה אינו בגוף הגט ולא דמי למחוסר סציצה שנתקשו בזה המפרשים ממ"ש בחולין ר"פ כה"ד, וכן שם בדף קל"ה גבי רה"ג דמחוסר פדי' חשיב כמחוסר מעשה עיין בית מאיר סי' קכ"ג וע' תו"ג ריש ה' גירושין שנדחקו בישוב קושיא זו ובס' עי"ט סי' י"ח בהג"ה שם מתרץ עפימ"ש דדוקא בקדשים שפיר אמרינן דפדייתן מיקרי מחוסר מעשה משום דבעינן שלשה ומי יימר דמזדקקי לי' תלתא וכמ"ש בקידושין ס״ב וזה נסתר ממש״א בשבת ד' מ״ו ע"ב דג' הדיוטות שכיחי אמנם יש ליישב עפימש״ש בס' המקנה לדייק דהתם בעינן דוקא הני תלתא כי היכא דלא ליהוי כחצי עדות ע"ש ויש לדון גם בזה וקצרתי. והי' באיפשר לתרץ האי קושיא מחולין ד' פ"ד דשאני התם משום דאתי עלה מטעם שחיטה שאינה ראוי' וכמש"ש ברש"י פ"ג ע"ב ד"ה ה"נ עמשו"ה פשיטא להו דקדשי מזבח חייב בכיסוי משום דחזי לאכילה לכהנים, וע"ש בתוס' פ"ד א' דמשו"ה מיקרי שחיטה משום שסופן לפדותן משום הפסד קדשים לכשיפדה הוי למפרע שחיטה ראוי' אכן מהסוגיא דרה"ג לכאורה ודאי קשיא משינויא דרבא שם כגון שהקדיש את הגיזה אמנם גם שם יש מקום לפלפל במה שהרמב"ם השמיט לגמרי האי דינא דרבא ע"ש בכ"מ ה' בכורים פ"י ה"א מש"כ בזה. אמנם לענ"ד נראה לתרץ ד' הר"ן בפשוטן אחרי רואי גמרא מפורשת במנחות ד' ק"ב ע"א אמר רב אשי וכו' דאי בעי פריק אמרינן אי בעי זריק לא אמרינן ומבואר שם בפירש"י הטעם משום דמחוסר פדי' לאו כמחוסר מעשה דמי כלפי מה שבתחלה ס"ל לסתמא דגמרא דדמי אהדרי וס"ד דגם אי בעי פריק חשיב כמחוסר מעשה ע"ש דר"א מסיק דפדי' לאו כמחוסר מעשה דמי וגם לפי המסקנא שם דר"א הדר בי' ממאי דס"ל תחלה דא"ב זריק הוי מעשה הנה מהא דפדי' ל"ח מעשה לא הדר בי' ע"ש. הנה כי כן אמינא דגבי הקנאת הגט שפירין דברי הר"ן דאין זה חשיב מעשה, ומה שמצינו בחולין בשני המקומות גבי פדיון הקדש דחשיב מחוסר פדי' לחסרון חשוב אין זה משום חסרון מעשה דהא אין זה מעשה בגופו וכמ"ש הר"ן ולא אתי עלה אלא מטעם אחר מחמת דשם עצם הגוף משתנה מהקדש לחולין וכמו שמצינו בתוס' במכות כ"ב א' ובחולין קט"ו ב' גבי שור פסולי המוקדשין שהמנהיג אותו לוקה משום כלאים משום דחשוב כשני גופין ושני מינים גבי מרביע, שבצאתו מקדושתו לחולין נשתנה עצמותו וזה ודאי חשוב כמחוסר מעשה בגופו וזה נכון בע"ה.